לשוב אל נחל גרר

20/12/2007 בשעה 12:04 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על לשוב אל נחל גרר

היתה זאת שעת צהרים מאוחרת בחודש דצמבר 1998. במרכז המסחרי הזעיר של מצפה רמון ישבנו מ' ואני, ושוחחנו מעט. זה עתה סיימתי לשוחח בטלפון הציבורי עם ד', חברתי המצויה במרכז, בעוד דיאנה, בת זוגי הדנית המתינה בדירה לשובי. מ' הציעה שניסע לביתה ואני כמעט פרצתי בבכי. תוכניתי לעזוב את תל אביב ולהתגורר בהר הנגב נרקמה עוד בהיותי סטודנט לגיאולוגיה, וכשמימשתי את חלומי כעבור שנה היו שאיפותיי צנועות: התעתדתי לצפות בפעילות יונקי הבר ולסקור מאובנים במכתש רמון. לא פיללתי כי בשהותי שם, הרחק מכל אדם אשר הכרתי, אמצא את עצמי בפעם הראשונה והאחרונה בחיי מנהל במקביל שלוש מערכות יחסים עם נשים, ולא מרצוני החופשי: ליבי ומחשבותיי היו נאמנים לד', סקרנותי היתה מוקדשת למ', ותשוקותיי היו מתעוררות במחיצת דיאנה. רצוני הפרטי – שאף אחת מהן לא התחשבה בו – היה להימצא לבד.

נסעתי עם מ'. בדרך דיברנו על מאובני הומינידים, ואז, מתוך התחשבות אירעית ברצונותיי, היא סטתה מן הכביש ופנתה אל מכר שלה, שהתעניין אף הוא בגולגולות אנושיות. הקיבוצניק הישיש היה צלול להפליא. הוא לא הבין מאומה באנטומיה של האדם, ושמח כי בערוב ימיו נפגש עימו בחור צעיר, הלהוט כמותו להציץ באוסף העצמות שהחזיק במחסן ביתו. כשנפרדנו ממנו, מסרתי לו את כתובת הדואל שלי, וביקשתי שייעזר בה כדי להודיע לי על גילויים חדשים. תהיתי אם כדאי להסביר לו על חידושי האינטרנט, אך לבסוף החלטתי לעזוב אותו לנפשו.

ב-10 בספטמבר 2001 מצאתי הודעה בתיבת הדואל שלי. היתה זו מ' ששלחה לי אותה. חלפו חודשים רבים מאז התנתק הקשר בינה לביני. "יש עצמות חדשות. תתקשר למספר…". קולו היה חרישי. הוא דיווח לי ביובש כי מצא עצמות אדם בנחל גרר. שאלתי אותו האם מדובר במאובנים ואם אכן אלה שרידים אנושיים, ניסיתי לברר עימו האם השאיר אותם במקומם, אך הוא התקשה לספר במפורט על ממצאיו. הוא רצה לדעת האם בכוונתי להגיע או שמא רצוי שיתקשר למשטרה. הודעתי לו בבהילות כי אומנם אינני גר עוד בדרום, אך למחרת בלילה אבוא לבאר שבע, ומשם ניסע יחדיו אל נחל גרר. קדחת המאובנים, כך הבטחתי, לא תרפה ממני עד שאגיע לגילו. מכל מקום, ניווטים ליליים במדבר לא היו זרים לי, ואני ציפיתי בדריכות ליום המחר.

לא נסעתי למחרת וסיפור העצמות בנחל גרר הלך ונשתכח ממני. חלפו כשנתיים עד שנזכרתי בו מחדש. ב-24 בספטמבר 2003 התפרסם 'מכתב הטייסים'. התקשיתי להבין כיצד תא"ל (מיל') יפתח ספקטור, בנם של צבי ושושנה ספקטור, העז לחתום עליו, וגמרתי אומר לכתוב לו באופן ממוקד מה דעתי על מעשהו הנחפז. לא הצלחתי לעשות כן. הכבוד הרב שרכשתי לאביו סיכל את דברי התוכחה, ובמקום זאת פניתי שוב לעיין בקורותיו של גיבור הפלמ"ח המהולל. או אז גיליתי כי גם ישעיהו ספקטור, אחיו הצעיר של צבי, נפל בקרב. ליבי המה שעה ארוכה. הקרבנות שהקריבה משפחת ספקטור היו רבים מנשוא. סבו וסבתו של יפתח שכלו את שני בניהם למען הגנת המולדת.

ישעיהו ספקטור נהרג, לפי המשוער, ב-11 בדצמבר 1947, לפני 60 שנה. הוא הוביל חוליית סיור בת חמישה חיילים שהופקדה על שמירת צינור המים בקרבת קיבוץ משמר הנגב. בקרב ההוא מצאו את מותם גם אברהם ברוקס ונח דסקל. ככל הנראה, היה זה קרב אבוד מראש: בגלל נוכחות הבריטים בסביבה לא הורשה הכוח לשאת עימו נשק גלוי, ובהיתקלות עם חברי הכנופיה הערבית לא יכול היה להשיב אש מיידית לעבר האויב. הגופות, בהן התעללו הערבים באופן אכזרי, הוחזרו בצורת איברים מרוטשים על ידי הבריטים למשמר הנגב, ונקברו לבסוף בנחלת יצחק. עד היום לא נודע גורלם של שני הלוחמים האחרים: מנחם חונן ומרדכי קלמן. מצבה לזכרם הוקמה בהר הרצל.

טלפנתי למ'. היא לא רצתה לדבר איתי בכל נושא שהוא. לא ידעתי מה אעשה. בחלוף כמה חודשים נעצרתי בשערי בית העלמין בנחלת יצחק, ואז לא יכולתי עוד לעצור בעצמי. נסעתי לנחל גרר, והלכתי לאורך אפיקו עד מקום מפגשו עם צקלג. העצמות כבר לא היו שם. האם נאספו מאז או נסחפו בשיטפון, לא אדע. פעמיים חזרתי אל הנחל. יש להניח כי אשוב אליו עוד כמה פעמים.

אומנם מצאתי כבר פעם אחת אדם שנחשב למת במשך שנים רבות, ביום מותו, אולם מעולם לא אביתי לנצל את עתותיי הפנויות בחיפוש אחר נעדרים. לפיכך, אינני יודע מדוע מושכת אותי היעדרותם הממושכת של מרדכי קלמן ומנחם גונן שוב ושוב אל נחל גרר. אפשר כי הסיבה היא זו שהניעה אותי לכתוב אודותיהם: שני הלוחמים הצעירים איבדו את עתידם למען הקמת המדינה, ולמרות הקרבתם, ספורים הם אזרחיה שעדיין מהרהרים עליהם בלילות וחבים להם תודה עצומה.

דברים אלה אמרתי גם למ' לפני חודשיים בהר הרצל. זאת היתה פגישה חד-פעמית. היא הזדקנה ושיבתה מבישה אותה. היא הציעה כי במקום שאחפשם בוואדיות הנגב, כדאי שאמצא את מצבתם ואסתפק בה. לא, היא לא תבוא איתי לנחל גרר. היא גם איננה יודעת מיהם האחים לבית ספקטור, ולדבריה כל התעניינותי בגורל הסיור שיצא ממשמר הנגב בשנת 1947, אינה אלא אמתלה מתמשכת לחדש עימה את הקשר. יש די והותר נעדרים גם בצפון הארץ, אמרה והלכה.

דברים נוספים שרשמתי אודות שני הנעדרים.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.