השבוע הראשון של נובמבר 1995 – הסיפור שלי

10/11/2007 בשעה 14:39 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על השבוע הראשון של נובמבר 1995 – הסיפור שלי

הקלישאה על המקום שבו שמע לראשונה כל אזרח אמריקני על ההתנקשות בנשיא קנדי, הועתקה כלשונה ובאופן מקומם כלפי רצח רבין. ההתבטאות הזו שהושמה בכוח במחשבות ההמונים, מכריחה אותי לזכור היכן הייתי ומה עשיתי בעת ההיא, ולמרות שלא פשעתי ולא חטאתי, אני חש אי נוחות לספר מה עשיתי אז. אבל אין לי דרך לחמוק מאשר לומר את האמת: תיניתי אהבים עם ר' המקסימה במיטתה, במעונות האוניברסיטה, ובגלל שהובכתי מן הרעש שעלול להגיע לאוזני שכנותיה, הציעה היא להדליק את הרדיו, ואז שמעתי לראשונה את הדיווח על היריות.

יצחק רבין הכיר אותי באופן אישי עוד מימי 'נוער העבודה', וכדרכו כתמיד, לפני שפנה לעיסוקיו לאחר שהות קצרה, היה מצית סיגריה ושואל: יהודה, מה שלום אבא? והייתי משיב: בסדר, גם לפעם הבאה. ואז רבין היה מחייך ומפטיר: לפני שאשאל תוכל להזכיר לי זאת. ופעם אחת, כשהערתי לו על העישון הוא שאלני בגיחוך אם אני מודאג לאריכות חייו. במובן מסוים, היתה לי תועלת כלכלית מהתמשכות ימיו, ולכך נתכוון בשחוק. רבים זוכרים את רבין הנרגן ולא מכירים את הצד המחויך באישיותו. מאז לא עישן בנוכחותי, ובהזדמנויות הספורות שנתקלנו זה בזה היה גם מתאונן על כך. רבין מעולם לא התעניין בחיי, אבל גם אני, העלם הצעיר, לא התעניינתי בו כלל. אישיותו של לובה אליאב, למשל, הרשימה אותי הרבה יותר.

לאחר שנבחר לראשות הממשלה בשנית כמעט שלא ראיתיו. אני גם חדלתי אט אט מפעילותי הפוליטית. אבל משידורי המדיה יכולתי להבחין שרבין השתנה. זה לא היה עוד האיש של המחוות הקטנות כפי שהכרתיו. אטימותו כלפי המתנחלים הפתיעה אותי. הוא פסק מלהתעניין בהם בכלל. כשייחלתי כי יפנה את היהודים הקיצוניים מחברון לפי המצופה, התאכזבתי מרה. וכשמיאן להשקיט בדברי רוגע את המתנחלים המודאגים שפנו אליו בעקבות הסכם אוסלו, הופתעתי מאד. אני ידעתי שהקריאות 'רבין בוגד' תסתיימנה בהירצחו. נזכרתי אז כי פעם הגעתי עד סף דלתו של שמעון פרס, כשרק שוטר מג"ב חצץ בין הכניסה לבניין לבין דירתו. תהיתי לתומי אם מאז נשתפרה האבטחה סביב אישים פוליטיים. בדיעבד נתברר שלא נתבדיתי.

כמה ימים לפני העצרת נגד האלימות בכיכר מלכי ישראל נתבקשתי על ידי 'המשמרת הצעירה' לסייע בארגונה. בשל פעילותי המתחדשת התחברתי שוב לאידיאות המרכזיות של המפלגה, וכל כעסיי כלפי אטימותו של רבין התפוגגו. חשתי שהימנים הקיצוניים חצו את כל גבולות הטעם הטוב, ואני ושכמותי הרגשנו צורך עז להגן אפילו בגופנו על ראש הממשלה. כולנו דיברנו באותם ימים על התנקשות, אבל מי מאיתנו התכוון לכך ברצינות?

לעצרת עצמה לא יכולתי להגיע. ר' עמדה להיבחן בבחינה גורלית, והיתה מחויבת להישאר בירושלים כדי ללמוד עם חברותיה. לי לא נותרה ברירה אלא לנסוע אליה. כמה ימים אחרי כן התעתדתי לחזור לאמזונאס, והיה זה סוף השבוע האחרון שאוכל להימצא בחברתה. וכך, היישר מן הפאב בקיבוץ הגעתי בטרמפ לנהריה. השעה היתה כמעט שלוש לפנות בוקר ביום שישי, ה-3 בנובמבר. כמה שעות אחרי כן ירדתי בהר הצופים.

עודני זוכר את ר' באה לקראתי מבוהלת בגלל השעה המוקדמת שהופעתי לפניה. היא ציפתה שאגיע רק אחר הצהריים כדי שתספיק ללמוד מעט בטרם אתחיל להפריע. היא היתה כל כך יפה ואני כמעט שלא יכולתי עוד להתאפק. היא הסבה את פניה לעברי במבט תוכחה, ואני נאלצתי להיכנע. את השעות הבאות ביליתי בכיכר החתולות וסביבותיה. נדהמתי מעוצמת ההתלהמות ברחובות הבירה. בגליל המערבי ידענו על ההסתה הפרועה רק מן המקורות התקשורתיים, אבל לא מעבר לכך, ואילו בירושלים הצטמררתי לגלות כי התושבים רוצים לעשות שפטים בחברי הממשלה.

ביני לביני סברתי שהעצרת למחרת תהיה כישלון מוחלט. ניכר היה שהעם באמת שנא את פרס ורבין. אפשר היה להקיש זאת מן הגרפיטי האינסופי כמעט בכל פינה בירושלים. לא מדובר בקומץ כהניסטים, אמרתי לעצמי, כפי שנהגתי לחשוב תקופה ארוכה. במסעדת פועלים ברחוב אגריפס, שם אכלתי ארוחת צהריים, היו אנשים שדיברו על כך שירצחו את רבין בהזדמנות הראשונה שתיקרה לפניהם. הם היו רציניים עד אימה.

בהיכנסי ל-'דני ספרים' פגשתי את X מקיבוץ שמרת כפי שנדברנו. היא היתה בחברת ידידה הירושלמי. דמותו לא מצאה חן בעיניי. היא שאלה על דיאנה. אמרתי לה שאפגוש אותה במדריד בתוך מספר ימים בעצירתי לפני טיסת ההמשך לאמריקה הדרומית. היא שאלה בהיתול אם כבר הצטיידתי בשק שינה ואמרה לי לשמור עליו היטב. שנה לפני כן, במהלך טיול, "סחבה" לי את השק"ש ג'ינג'ית בת 14 מקיבוץ עברון, ואני מיד הקמתי את המחנה כולו בשעת לילה, והתחלתי בחקירה מקיפה לאור לפידים.

סיפרתי לה כי יומיים לפני כן פגשתי בבית ידידתה במושב רגבה כמה מכרים משותפים לי ולה, ובעיקר דיברתי על ג'ני, אמריקנית מטורללת בת 60 בערך. סיפרה לי שהיא עובדת בקרקס, שיש לה קשרים עם רבין וכדאי שייזהר כי יש יהודים בשירות החשאי האמריקני שאינם מרוצים ממנו (לא על רקע הסכמי אוסלו), ובכלל, שאני משוחח עם רוח הרפאים שלה. הבחור שהקשיב לשיחתנו נדרך כולו, והיא לא ממש התעניינה. ואז היא שאלה האם אני מתכוון להגיע לעצרת בתל אביב. אמרתי לה כי לא אוכל, כנראה, והוספתי כי למרבה המזל היא לא תתרחש בירושלים, אחרת אינני יודע כיצד זה ייגמר. הטיפוס לידה התערב ואמר: עזוב, אלו אוהדי בית"ר. הם סתם מתלהמים! הסתכלתי עליו. לא חיבבתי את האדם הזה.

כשביקשתי לחזור להר הצופים, ראיתי חייל שמאבטח את תחנת האוטובוס בגלל החשש לפיגועים. ואז תהיתי לעצמי כי כל חייל מסוגל להתנקש ברבין אם רק ירצה בכך. מרוב התבוננותי בו בבעתה גמורה, הוא שם לב אליי וביקש אותי להציג תעודת זהות. חשפתי בפניו דרכון, ומשועשע מה, דיברתי עימו בשפה שאפילו אינה מובנת לי. באוטובוס נזכרתי ששכחתי לקנות כמה מצרכים לשבת, אבל אולי לא נזדקק להם כלל, חייכתי להרף עין.


ברדיו אמרו שירו ברבין והוא פצוע באופן קשה. ר' התחילה לבכות, ולאחר כמה דקות שמענו המולה במסדרונות. אחת החברות של ר' דפקה על הדלת וקראה לה מבחוץ. מרוב תדהמה מכל ההתרחשויות האחרונות כמעט פתחתי לה עירום ועריה. התלבשנו ויצאנו החוצה. אמרתי לר' להפסיק לבכות וכי הכול יהיה בסדר. מוזר הדבר כי בכל הימים לפני כן חששתי שיהודים יפגעו ברבין, ובאותם רגעים ארורים התחלתי לקלל את המחבלים הערבים. הייתי בטוח שחמאסניק התנקש בו. כולם סביבי דיברו על יהודי ואני המשכתי לדבוק במילותיי כיודע דבר. ואז שאלתי עצמי מדוע אינני שם, בזירת המאורעות, והודעתי שאני נוסע כעת לתל אביב.

ר' הפצירה בי לא לעזוב אותה בלילה ההוא, ואני חיבקתיה כתשובה. אני זוכר רק במעומעם את ההודעה שהקריא איתן הבר, אבל זוכרני היטב את קריאת הביניים של אזרח מבוהל בהפליטו "רבין מת", ואז פרצתי בבכי מר. לא נרדמנו בלילה ההוא. בבוקר למחרת נסעתי לסוכנות הנסיעות בתל אביב, ובלילה חזרתי לירושלים כדי לחלוף על ארונו של רבין. הכביש לאורך קריית הממשלה עד משכן הכנסת היה מלא אדם, שניצבו בתור ארוך בשלווה בלתי אופיינית. חיילת נטלה מידי דף הספד, ואז מישהו ליד דן סממה שאל האם אני דובר אנגלית. מישהו אחר כמדומני, חבוש אוזניות גדולות על ראשו, לקח אותי לעמדה של אחת הרשתות האמריקניות. אינני זוכר מה אמרתי. רבין היה אדם נמוך קומה, ואני הבטתי נדהם בקוטן המידות של ארונו. היה זה ארון מתים קטן. רק את זאת אני זוכר, ארון קטן לאדם גדול. נדמה לי שאמרתי זאת לדן ראת'ר, אבל אינני בטוח.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.