פרידה מאהובת ליבי

09/11/2007 ב- 09:04 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על פרידה מאהובת ליבי

אני מציג בפניכם מבחר שירים שחיברתי בשנות העשרים של חיי. אומנם אין להם כל ערך ספרותי, אבל חשיבות נוסטלגית ודאי יש להם מבחינתי. הם עוסקים בפרידות מבחורות אהובות, וכשאני קורא את המילים, אינני יכול שלא להתפעל עד כמה השתניתי בחלוף השנים. אכן, בעבר ממש התייסרתי במהלך הפרידות, ובעוד כלפי חוץ שמרתי על קשיחות טיפוסית, הרי באותם שירים הבעתי את תחושותיי האמיתיות.

האשה בחיי, שקראה כבר את השירים הללו, ביכתה עד מאד את הרגשנות שנכחדה בי, אם כי אני סבור אחרת: ברבות הזמן ידעתי להתאים את עצמי לבנות זוג שלא סוחטות ממני אנרגיה רבה כל כך במריבות אין קץ.

התחושה שהדברים ביני לבינה אינם מתנהלים כשורה

כדי לחיות אני זקוק למקום כדי לעמוד, לשבת ולישון,
אוכל לאו דווקא טעים ומים זכים
– חמצן, בדרך כלל אינו חסר –
והנה, יש לי שתייה ומזון בשפע
ואפילו מרחב ללכת וגם בו לרוץ.
אם כך, מדוע חיי הינם כה בטלים?

האם לחיות פירושו
לנשום את אוויר העולם כשנולדים
לגדול ולהוליד ילדים.
אם כך, מדוע אינני מקווה שזוהי תכלית החיים?

– צריך גם אהבה –
ובכן, יש לי חברה והמון רומנים לקרוא
אבל, אני תמה אודות החיים האלה
על מה שחסר בהם
כדי שגם אני אחוש שהנני חי אותם.

———-

לעיתים אני יושב כאן
ולפעמים שכוב בחוף של ים
בארץ רחוקה על חולות של אהבה
רואה אותך נוטפת, מתבוננת לתוך עיניי
משדלת אותי להיכנס למים עוד פעם,
שוחה לצידי, אוחזת בזרועי.
אני רוחץ במים השקטים
מרחיק לכת מסלעים משוננים
ושם מונחים הבגדים
על חולות זהובים
את קרבה רטובה
שולחת שפתייך לנשיקה
כולך דבוקה במלוא גרגירים
עומדת לידי, מלטפת את ראשי.
בהונות רגלייך דורכים על השברים
אהבתנו פצועה ושוב ליבי נחתך.
ולפעמים אני רוצה להיות איתך שם
על חולות של אהבה גדולה,
קרני שמש אחרונות רוכבות על גלים קטנים
ומראת הקסמים מתנפצת לשני רסיסים.

———-

בבית קטן וצבוע בלבן
נרדמה לה המיטה ונעצמו עיניה
התמונה התלויה מעליה נותרה ערה
הביטה סביב ולא הבחינה בה.
שני ספרים שמאסו בישיבה ארוכה על המדף
יצאו לטייל להם יחדיו
הם גלשו על מעקה השולחן
ניתרו אל הכיסא הקרוב
ודילגו בנחת אל השטיח שמתחת
עמדו בין שני כדים לספר את סיפורם
עולם מלא חבוי בין דפיהם
לכל אחד סיפור אחר.
לקול נשימתה של המיטה
הם החלו לקרוא זה את זה
ומבלי שיוכלו לדעת נפתחה המגירה
ואחריה גם המחברת
ועט חצופה פנתה לכתוב את סיפורם:
זהו סיפור אודות שניים
ולהם עולמות מסופרים שונים זה מזה
שהכירו רק את הסיפורים הקיימים בתוכם
ואת פניהם הזהות של הקוראים
והנה הם בוראים עולם חדש משלהם
ובו סיפור חדש על שני ספרים
שלצד סיפורים הכתובים בהם
יוצרים השניים אט אט סיפור משותף אודותיהם
וכשהקורא סבור שדבר לא נסתר מעיניו
יודעים כי בינינו מסתתר עולם של אהבה.
וזו כבתה, וזו לא תשוב עוד לעולם.

———-

נזכרתי בפעם השנייה
שהתראינו
במערה האפלה שמתחת לעץ האזדרכת
אשר לה פתח צר,
סדק צר בין סלעים
הסוגרים כמעט כליל את מבואה.
מקפץ ומשתולל לי בין פרחי הבר,
מפגין עוצמה אקרובטית נהדרת
אל מול עיניים כבויות.
מלא בהשתאות מעדתי
מחליק מטה דרך הפתח הצר
רואה אותך מבעד לסדק נעלמת,
מתנגש בין אבנים מידרדרות
צנחתי תהומה,
דורך בנעליי על שורשים ישנים
קורי עכביש טריים רמסתי,
נחת גופי בתוך שלולית בוץ יבשה, עלייך.
חשוך מאד
ולא יכולתי לראות בפעם השלישית
את עינייך נעולות,
מתפלשת בבוץ.

———-

האם את זוכרת אותם הימים
כאשר היינו ילדים קטנים
בונים ארמונות של חול
על חוף הים התכול
היינו אז מביטים בגלים
וחולמים שעימם מביאים
בקבוק ישן מארץ רחוקה
עם מפה מצוירת ואוצר נפלא
אבל המים היו מגיעים
הורסים את הארמונות
ומשכיחים את כל החלומות.

המריבות התכופות ביני לבינה

חזרנו מביקור אצל אחרים.
רציתי להתאהב בה מחדש.
איזה מין דבר הוא זה?
הנה זה מתחיל, חשבתי לי.
נרדף תחושות!
כיביתי את הרדיו.
מי בכלל סבור שהנך שוטה?
התיישבתי ונעמדתי שוב.
אתה עיקש כמו…
לעזאזל עם הרעש הזה.
אם תחדל להוכיח את חוכמתך…
הפעלתי את הרדיו מחדש.
מתי תהא מאושר?
הגברתי את עוצמת הקול.
אינך מקשיב!
כל השיחה שתקתי.
היא לא צדקה.

———-

אתה אדם חד-פעמי, אמרה.
עמדתי במטבח
מבשל לה מרק.
היא התיישבה אל השולחן
ולגמה מן המשקה.
לא עניתי.
הצצתי מבעד לחלון
בגן שיחקו שני ילדים.
אתמול אכלתי
לחם בטעם תאנים.
היא לבטח מתבוננת בי עכשיו
הזזתי כסא
שמעתי שהיא מדליקה סיגריה
כיביתי את האש.

——–

אתה נכנס למטבח
מוזג לעצמך קפה
מאחוריך קול בכי חרישי
ביצה מטוגנת במחבת.
"איזה בוקר אומלל"
היא קמה, אתה מתרחק.
בעיניה דמעות
"כל הלילה חשבתי"
עוד קפה בבקשה.
אתה סוגר את החלון
היא ניגשת לפותחו
בחוץ נעים למדי.
"למה אתה כל כך קשה"
האם אפשר להדליק את הרדיו לעזאזל?
שנה אחר כך
אתה לבד
"יום יפה היום, אתה יודע?"

הבעת רצון לסיים את הקשר

פעם כשעינייך היו צוחקות
ידעתי שאני אוהב אותך.
אישונייך היו לי כמראה
ותחושותיי היו מול מבטי.
עתה כשהצחוק נעלם
ועינייך כבו לאיטן,
אני כבר לא אוהב אותך
כי את אשר אהבתי לרצות
כבר לא אוכל לראות.

——–

איה הימים שליבי תסס וגעש
ואש זרמה לכל עבר,
באוויר מלא עשן ואפר.
התגלה אהבתי שמפליה נשפכו
לכבות את עלבוני הצורב,
ותקווה תפרוץ מן הבערה
ותאסוף את האהבה שנשפכה,
אל נבט שיצמיח לי אחת חדשה
מן האדמה הקרה.

——–

מכל חלון את מסתכלת
ודוחה שוב את הפרידה,
בשתיקתך קולי נחנק
וכשעוד רגע בא וחולף
אני נותן לאוויר מלאכותי
להציף את גופי
ואת לא אומרת מילה.

שימי קץ לצערך
כי למרות שזה קשה
אני הולך מכאן למענך.

זמן הביניים שבו הקשר מתעמעם מהר מדי

איבדתי את אמונך
והיום ידעתי זאת.
לפני דור התפוגגה התשוקה
והלהט כבה.
איבדתי את אמונך
ובכל אשמתי.
אם נהגתי ביושר
לא ביצעתי תרמית.
איבדתי את אמונך
ואיבדתי אותך.
רק לאמת נותר ערך
מכל האהבה שהיתה.

———-

איך תוכלי לומר שאהבת אותי
כשהייתי כה לבדי אתמול ושלשום
שוכב על הארץ וידיי נחות על ספתך השבורה.

איך תוכלי לומר שאהבת אותי
כשראשי כמו דוד חימום מקולקל החל רותח
ואת ברז המים הקרים לא פתחת כדי לצנן את עיצבוני.

איך תוכלי לומר זאת
אם בכל רגע שהגיתי בך
ראיתי אותך בורחת כמו ציפור מבוהלת
כשנכנסת בטעות אל חדר ליבי.

איך תוכלי, איך
לומר דברי מילים שכאלה
ברגעים כל כך מאוחרים
כשאני כבר לא זקוק להם יותר.

אהבתך אליי היא כמו מבחן עם שגיאות
שמתקנים לאחר שניתן הציון וברורות הטעויות.

———-

מה הקשר בין מחדד עפרונות, נעליים בלויות
ואנטנת טלוויזיה שכבר אינה פועלת?
כן, מה הקשר ביניהם?
וכדי שיהא ברור, האנטנה תקינה וראויה שתפעל.
והנעליים? כדאי נא שתירכשנה מיד חדשות.
והמחדד ממשיך לחדד והנה נעלם לו עוד עיפרון,
ומכל אהבתנו נותרו שביבים ספורים,
תשובות משותפות לשאלה שנשאלה.
הנה יורד הגשם והשמש מסתלקת, הקטיף החל
וגם פרק המטר יסתיים כמו
כל דבר טוב בעל קץ שלא בעיתו.
עוד מטוס נרטב, עטוף דמעות של עננים.
החלטתי לבנות עיר מלאה בניינים מאבן חזקה
שאף רוח לא תוכל להרסה
בשדות נותרו שלושה בתים, יקירתי.

לאחר שגמרנו אומר להיפרד

כולם נותרים מאחורי שובל שמלתך
ומה לך עלמה שתהא הפרידה נוצצת
כבד החושף
נפשי מספינה משתוללת, תנטוש הכול.

פאר דדייך התלויים מעל צווארך
כמין מחרוזת שחוליותיה נעלמות
באי רחוק יסנוורו עיוורים
ורק צמד תכשיטיה יתנוסס לעיני כול.

חיטובי איברייך נקבעו בכללי סימטריה
ומה גופך החלול מוציא
גברים מדעתם בלי דעת
וכסילות יוציאו דיבתך לאוזני כול.

קהל לך מריע
והרושם עז מול בוהק
אני סומא ולא אבחין למרות הכול.

הלילה באת לסוב בין נברשות מוארות
צדה מבטים תחת צל רגלי כיסאות
אדם נפצע ביד אבל ליבו כואב עליו
מפזזת בין רגליים מרקדות לאור הכול.

אם פנייך משולות לחושניות בשיא העוצמה
הרי מבעד לחיוכך הפרוע לא נסתר הלבלוב
רק יוהרה נובלת שפירושה נהיר למחשבת הכול.

———-

שוב פעם האור כבה.
אני לא יכול לסבול את אי נוכחותה.
האם כה מכוערים פניי
ותשובה לה אין.
בחוץ אין סערה,
אני אוכל שוב פעם תפוח אדמה
ושותה ממיץ הענבים.
שואל שנית עליו
אך את קיומו היא מכחישה.
אז מנין לה הכוח הנדרש להכין ארוחה?
לוגם ושוב לועס
מבלי להבין
האם סר טעם המזון
מתוך הריקנות ששקעתי לתוכה
עד כי אין בי רצון לאכול
כאחד ששיניו כואבות בתוכו,
אך תשובתה בניגוד לנפלאות ארוחתה.
כל היום לא אכלה
ומה נפלא לה להקדיש לזאת מעט מזמנה,
אולם מאין הכוח לאדם הרעב
הרי בטוחני מהאהבה ינבע כוחה.
לא, פניך אינן כעורות.
ושוב פעם האור כבה וכבר יש סערה
אז מדוע אם כך החושך בא
אם לא בכוח אהבתה לאחר
כדי להסתיר ממנה את מראה פניי.

ביום הראשון שלאחר הפרידה

הבוקר התעוררתי
עם שפתיים חדשות
העור שהיה ניתק
וחדש מילא את מקומו
מוכן לנשיקות חדשות
עם מישהי
שעדיין לא הכרתי.
צריך שינוי
אולם
האם אין זה מוקדם מדי,
ובינתיים
אני זולל איתן
עם השפתיים החדשות שלי
אשר הבוקר
התעוררתי עימן.

השבועות שבאו לאחר הפרידה

שמש חמה יורדת להרים
וכולנו רוצים לברוח מטה
שירים שבוקעים מן הרדיו
מזכירים לי אותך
אז אני מביט החוצה
ורואה ענפים רוקדים
לצליליו הריקים של הרוח.

———-

השיטפונות
פרצו
את הסכר
השותק
עתה
הוא מחייך
פיו שותה
מים
וקול צחוקו
רועם
כסלעים
מידרדרים
דרדרים
דרים
פתאום הופיעה
רוח קלה
והס
השקט חזר לקדמותו
עכשיו
אפשר לשמוע
מישהו
בזעקה פורץ.

———-

היכן הטוב שבך שכל הזמן מצאתי
איה הטוב הזה שכל העת ידעתי.
חשתי אותו בכל פעם שבאת או הלכת,
השארת אותו לי גם כשלא היית עימדי
ופתאום הטוב הזה נעלם,
לקחת אותו יחד איתך כשהלכת.
ופעם כשהיית הולכת
היית משאירה לי את הטוב הזה
וכשחזרת היית מטפחת אותו,
מגדלת אותו בתוכי
וכשלא באת, הוא נחלש.
ממתין לך.
עתה, כשהטוב הזה נחלש ואינו חזק עוד
לקחת אותו מאיתי.

———-

עלה התנגש בדלת
וידעתי שזו את.
בחוץ הסופה משתוללת
וכולי נסער.
בכל פעם שאני מצלצל
אין תשובה.
אני משתכנע לא לחשוב.
דומיה.
וכששבים ההרהורים
מתגברים כפליים הגעגועים.
עד הצלצול.
עלה התדפק על דלת ליבי,
גבר על כל הפעימות.
תודה שבאת.

———-

ישנה עלמה אליה נישאת נפשי
נוגה מחשבתי כשאני נזכר בה
כי יום אחד עזבה ולא השאירה כתובת
רק נתיב מדויק לחדור אל תוכה
אותו מסלול פתלתל
שבסופו המפתח של ליבה.
בכל פניה
רק אם אבקש
תוביל ידי אל עבר מרתפים
מכוונת אותי במעברים החשוכים
שחוסמים את זו אהבתי.
כל חומה שנבנתה מלבנים של ייסורים
תיפול תחת קסם חיוכה,
כל שביב תקווה של בריחה אז ייעלם
יתאחד שוב עם חיים שלווים
וחזון משותף בעולמות החצויים.
וכשאפרוץ פנימה
אגלה חלל ריק מעצב וקירות של שמחה.
על אותם הקירות
רק אם אחפש
אמצא תמונה קטנה שלי ושלה
יושבים חבוקים בעולם המתים.

———-

הדרך שבה בחרתי להיפרד ממך,
היתה כה מכוערת
עד שהרגשתי איך שופכים עליי
את אשפת כל החטאים שבעולם,
שבעורקיי זורם הביוב
שנובע מבית השימוש של ביתך.
הדרך שבה בחרתי להיפרד ממך
היתה כה מרושעת
עד שראיתי מול עיניי חולי וטומאה
בפניהם של בני אדם שטניים,
ואני כמו פח גדול – הכול גולש מעליי.
בשעה זו בדיוק
עכשיו באיזשהו מקום בעולם
יושב לו אדם קטן, פוחד ובוכה.

———-

יממה של אי שקט עברה בתדהרה
מאז שבת אל יערות ההר
והותרת אותי המום ונאלם
על חולות של ים.
שערות פחם ועיניים בוהקות
צעדו לעברי בערב בו ראיתיך לראשונה
ולילה סהרורי בחברת כף ידך
האפיל את צדודיתך לעלטה בהירה
של זחיחות הדעת.
הישיבה לצידך ליד המזרקה שכבר לא פעלה
הרטיבה את נפשי,
הרעימה את קולות השמיים
והאדירה את רוחי השלווה.
ושם על מיטה לא משומשת
התבוננת בי בעיניים דהות בגוונים כהות מקשת
מוסיפה מעט אל מעבר למרחבים הרחוקים.
ופה תחת אילן עתיק אשב על ענף שביר
ואמתין ליופייך הנעלם,
לברק השחור שלשבריר שניה
הצית את רוחי
וברגע אחד שרף את ליבי.

———-

לפני הזריחה יצאתי למסע
מקיץ מחלום אשמורת אחרונה
בודד צועד בדרך התלאה.
בדמדומיו של השחר ראיתי אותך
מבליחה מבין קרניים מפזזות
והדר יופייך מתגלה בכל יפעתו.
לכשעלתה השמש והאירה את הבוקר
נדלקה הדרך החשוכה בה הלכתי
בלהבות האהבה הבלתי ניצחת
ובטרם נתלה כדור האש בלב הרקיע
כבר היינו חבוקים בזרועות שלובות
בעלי אמונה כי לעד נשאר יחד.
אף פרץ חום הצהרים הגדול
לא עלה על להטה של התשוקה
אשר את נפשותינו הבעירה.
אולם ענן שהופיע בין ערביים
העיב על התחושות שפיעמו את חיי,
וכשחלף, עמעם גם את שלך.
ובערב, בעת השקיעה
כשירדה השמש לאיטה,
נעלמה לה דמותך אל מעבר לאופק,
ובעלטה שתפסה את מקומך בליבי
אני מגשש שוב לבדי את דרכי
במסע הלילה האפל.

הגעגועים העזים אליה פתאום

ובלילות שקטים
בהם הדממה קורעת את הלב
ורחש משונה מייסר את המחשבה
כי אז אם נפש חרישית
תטה אוזן אל עבר דומיית האפלה
אולי תבחין היא באוושה קלה
הבאה מן החשיכה.
אך אם תתרכז לה לאט
ותשב לה קשובה עוד מעט
תוכל היא ודאי להאזין
לצלילי זמר נוגים
הבוקעים מתוך שתיקת העלטה הכבדה
שומעת היא הנפש
את שירת הכיסופים.

———-

ראיתי הרים גבוהים שאת פסגתם מסתירה עננה
ראיתי נהרות רחבים אשר להם גדה אחת
ראיתי עצים גדולים ביערות בלתי נגמרים
ראיתי מפלים עצומים עם מים אינסופיים
אבל אני עדיין מקווה שאראה אותך שוב
כמו פעם כשהיית יושבת לידי
מתבוננים זה אל זו בעיניים. בדממה.

———-

איך סיפור אהבה הופך לשנאה?
כשאחד חדל לאהוב את השני.
כך הופכת אהבה לסיפור שנאה.
ואיך סיפור שנאה הופך לאהבה?
שייפלו השמיים עליי.
שמישהו יסלק את הפרחים בדרך לעבודה.

———-

ערפילים מסתירים שמיים קודרים
וצינת ערב יורדת על קרקע רטובה
עוטפת את גופי בקור מקפיא.
תחת פנס רחוב אני יושב על ספסל וכותב לך.
מעליי צמרות עצים נעות קלות
ומשב רוח נוגע בפניי.
גשמים לא פוסקים לרדת,
מאיתך עוזבים זרמי חיבה
ואת חדרי ליבי מציף שיטפון אהבתך.
מחשבותיי נושאות אותי אל על
ממריאות לפסגות המושלגות של קור רוחך.

———-

כעלי דפנה חוכמתך הנעלה
נפתחת אל האור.
כפרח היסמין מתיקות שכלך
מפיצה את ניחוחה אל האוויר הבשום.
זוג עינייך מביעות השתאות ופליאה
ושפתייך הבשלות טובלות במבט של שתיקה.
מפאתי גן עדן אדהר אלייך
ואת מתרחקת אל מקומות קסומים,
בלתי מושגת, מעט חוששת.
אבל הוא לא נכנע
ועם דמעות בעיניו
הוא רץ לעבר השמש
קורא בשמך ואת לא עונה.

———-

הוא
כל הזמן חושב עליה
והיא
היא לא יודעת בכלל מיהו
והוא
מדבר אליה כל הזמן
והיא
האם היא שומעת אותו בכלל?

———-

אני משקיף מחלון גבוה
אל משטח רחב ותכול
והגלים הגדולים מתקרבים אליי

למעלה בשמיים עומדים עננים,
מאיימים ליפול עליי
אם ארד על ברכיי

ואני רואה את הים
בפעם האחרונה בימיי
ואת הקצף הלבן שבא מאי שם

למטה ישנם דקלים פרועי ראש
נישאים בעוז תחת כסות מלבלבת
מעל מעטה השלכת.

ציפורים נוחתות על החולות
אוספות גרגירים זעירים
ועפות בחזרה לשיחים הנמוכים.

לא הרחק ממני את פוסעת לבדך
ובקרבת הדר פנייך
מרחפים סביב המוני פרפרים

לא חדלים לטוות
את שערותייך הרכות
בעת שנפרמות ברוח.

ואני מבכה על מר גורלי
ושואל עצמי מדוע נחוץ הגשם
אם את כל הטיפות ממלאות הדמעות.

———-

ואני מדבר אליה כשהיא לא מקשיבה
ואני מביט על פניה כשהיא אינה מבחינה
ואני חושב עליה כשהיא לא יודעת
ואני הולך לבקר אותה כשהיא אינה נמצאת
ואני שואל אותה כשאין לה תשובות
ואני צוחק עימה כשהיא כל כך עצובה
ואני רוקד איתה כשרגליה כואבות
ואני רוצה לאכול בחברתה כשאינה רעבה
ואני מתגעגע אליה כשהיא כבר שכחה.

———-

אני עוצם את עיניי, יקירת ליבי
חפץ לחבר לך שורות בדמיוני
ונפשי יוצאת לתור במחוזות המרהיבים
של גופך העדין.
הווילון נותר פתוח וזמרת כדור הארץ
משמיעה את נגינתה הענוגה.
ממול ישנה מיטה רחבה,
ריקה היא בלעדייך.
אני שוכב עליה וחושב עלייך.
הרהוריי נושאים אותי
אל הימים בהם חייכת אליי,
אל הערב בו חדלת להביט בשפתיי.
ליבי נצבט בקרבי
כשאני מתבונן בעינייך הצוחקות
ותחושה של אהבה מלטפת את פניי.
בדמיוני אני רואה אותך
חולקת איתי את יצועי
ומבטי ערגה ננעצים בגופי.
אני רוצה לנשק לך את עורך הזך
ולנשוך קלות את בשרך הרך.
לשוני רוצה להיצמד אל רעותה
בכל הכוחות,
שלא ייפרדו עוד לעולם,
שכאב התשוקה יאחז בם.
אני כל כך רוצה להיות איתך
גם עכשיו וגם אחר כך,
גם ביום וגם בליל.

———-

ישנם רגעים כה עצובים
לפעמים גם בימים טובים
בהם הנפש נמצאת לבד
ממש בלי אף אחד.

באותם רגעים בלתי אפשרי לחשוב
כי רק רוצים חיבוק ממישהו קרוב,

ובלבד שנדע כי אנו לא בודדים
שתמיד נהיה מוקפים המון ידידים.

בטוחים שיותר לא נדאג
כי לעולם לא נחוש שוב בדד
ובכלל אף פעם לא נוסיף עוד
להיות עצובים עד מאד.

———-

ישנה מנגינה שלא שומעים
זאת היא המנגינה שבלב
למנגינה הזו שחיברה המחשבה
קוראים געגועים
להם אפשר להקשיב
הרחק מן הטווח
ממנו קולות מגיעים.

ההשלמה הסופית או שאולי זו רק אשליה מדומה

ועתה, כשידעתי הכול
על כל אותן נשים
וידעתי את כל מה שהייתי
זקוק לדעת
מלבד אותן בנות מן הקטבים
שפעם הובטח לי כי אפגוש
והנה עתה
כאילו אין בי שייכות
לא גבר, גם לא אשה
זמני פנוי למחשבות
הו, כל כך הרבה מחשבות
ואילו
העולם מכיל רק כמה מיליארדי נשים.

———-

הנה מצאתי שערה,
שערה אחת בדיוק
נחה על אדן החלון
איזו שערה, אשאל
של מי היא?
בוחן צמות וקוקיות
לכולן שיער בצבע דומה
ולאחר ההשוואה
נותרה עדיין השאלה
הלא פה זה אינו מקומה
וכיצד, אכן הכיצד
הגיעה זו לכאן.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.