אונס בקרב בני אדם: האם הוא תוצר אבולוציוני?

08/10/2007 בשעה 10:46 | פורסם בהספרייה המדעית, השוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על אונס בקרב בני אדם: האם הוא תוצר אבולוציוני?
תגים: ,

בדור האחרון הלך והתפתח ענף חדש בפסיכולוגיה הקרוי פסיכולוגיה אבולוציונית, ותכליתו ליישב את הממצאים הידועים על אודות האבולוציה עם דפוסי התנהגותו של בן האנוש, מתוך הכרה שהתנהגויות מסוימות עוברות בתורשה, ולכן גם הן עשויות להשתלשל זו מזו במהלך הדורות, ולהשתנות כתוצאה מברירה טבעית על וריאציות גנטיות. במסגרת ענף זה צצו וקמו תיאוריות למתן הסבר של הרגלים חריגים אצל האדם המודרני, ובכמה מהן, כגון בספר "A natural history of rape", נטען כי מעשי אונס המתרחשים תדיר בקרב האוכלוסייה האנושית, הם בעלי מסד אבולוציוני במחלקת היונקים ובסדרת הפרימטים המשתייכת לה.

במאמר זה אטען באמצעות דוגמאות והנמקות ממדעי הטבע, כי למעשי אונס אין מסד אבולוציוני, וכי התיאוריה של הפסיכולוגיה האבולוציונית הגורסת שקיים מסד כזה, הינה שגויה. אנסה לשכנע את הקוראים כי האמת לצידי בדרך ההיגיון בלבד, מאחר שנמנעת ממני היכולת להפריך תיאוריה זו, הואיל ותיאוריות בפסיכולוגיה נבנות כך שלא תהיינה ניתנות להפרכה.

דרכי יישום לאימות הטענה

אם מעשי אונס בקרב בני אדם הם תופעה בעלת מסד אבולוציוני כפי שגורסת הפסיכולוגיה האבולוציונית, יש לבאר לכל הפחות את המושג אונס ואת המושג מסד אבולוציוני. מבחינת החוק יש לאונס הגדרות שונות כמו למשל משכב עם קטינה מרצונה החופשי, אולם התיאוריה הנידונה מתכוונת לאונס בהשתמעות של קיום יחסי מין בכפייה, ולהלן אתכוון רק למשמעות זו. אני אמיין את תופעות האונס לצורותיהן העיקריות, ואחר כך אנסה להתאים לכל אחת מהן מסד אבולוציוני שעל פיו היא פועלת כביכול. על מנת להבין מהו מסד אבולוציוני, מוטל עליי להציג את ההגדרות המדויקות של אבולוציה והמנגנונים המוצעים שעל פי הם היא פועלת [ראו מונחון בתחתית הדף].

מהי תכונה שהינה תוצר אבולוציוני?

אבולוציה היא עובדה ממשית שאין עליה עוררין. היא איננה תיאוריה, כפי שהדיוטות נוהגים לכנותה בשגגה. תיאוריה דוגמת זו של הברירה הטבעית מנסה להסביר כיצד היא פועלת, אולם האבולוציה עצמה איננה נדרשת לאישושים. בפשטות, האבולוציה היא תהליך השתלשלות המינים זה מזה, ואנו מקישים את קיומה באופן דדוקטיבי מנוכחות המאובנים, וביודענו כי הקוד הגנטי הינו משותף לכלל היצורים ומהווה את הבסיס להתקיימותה. להבדיל, היסק אינדוקטיבי הוא לטעון שהשמש תזרח בכל בוקר מחדש, על סמך מיליארדי זריחות שהתרחשו עד כה. ברם, איש לא יוכל להבטיח לנו כי כך אכן יקרה מחר.

מדע האבולוציה כולל בימינו שתי תיאוריות מקובלות: האחת היא הסינתזה המודרנית, המבוססת על 'מוצא המינים' של צ'ארלס דראו'ין ועל עבודתו של גרגור מנדל, והשנייה היא התיאוריה הניטרליסטית שהגה מוטואו קימורה. אני אפתח בהסבר קצר של התיאוריה האחרונה, ואשר הינה פחות מוכרת לציבור הרחב.

המנגנון העיקרי המפעיל את האבולוציה לפי התיאוריה הניטרליסטית הוא הסחף הגנטי. תיאוריה זו מסתמכת על השעון המולקולרי שלפיו מתרחשות מוטציות כל פרק זמן מוגדר בממוצע. על מנת למצוא בקיעים בתיאוריה הניטרליסטית יש לברר אם השעון המולקולרי כה מדויק כפי שסוברים עתה. טענת הניטרליסטים היא כי מרבית הווריאציות הגנטיות הן ניטרליות, ועד כה לא מסכימים הסלקציוניסטים עם סברה זו.

הסלקציוניסטים הינם התומכים בנכונותה של הסינתזה המודרנית, והסבורים כי שני המנגנונים העיקריים המפעילים את האבולוציה הם הברירה הטבעית והסחף הגנטי. סחף גנטי מתבסס על אקראיות, ולפיו, ככל שהקבוצה קטנה יותר ומובדלת מאוכלוסיות אחרות של המין, כך יכולים להתקבע בה אללים נדירים, שהם לאו דווקא מועילים, אלא גם ניטרליים או מזיקים [ראו מונחון]. דהיינו, באוכלוסיה קטנה נקבעות תכונות היצורים על פי ההסתברות יותר מאשר בתהליך של ברירה.

את עקרון הברירה הטבעית הגה לראשונה צ'ארלס דרו'ין. על הסחף הגנטי הוא לא ידע דבר, וכמובן שלא על חוקי התורשה של מנדל. על פי דרו'ין קיימים שני סוגי ברירה: הברירה הזוויגית והברירה הטבעית, ולא פעם הן פועלות זו כנגד זו. ברירה תוך-זוויגית מתרחשת כאשר זכרים בקרב איילים נלחמים זה בזה, ורק החסונים מביניהם מצליחים להתרבות, ואילו ברירה בין-זוויגית מתרחשת כאשר נקבות מבין העופות בוחרות זכרים בעלי זנבות ארוכים.

מנגנון הברירה הטבעית פועל על פנוטיפים בלבד, ומשפיע על התגוונות הגנוטיפים רק בעקיפין [ראו מונחון]. על פי הניאו-דרו'יניזם אלו הם עיקריו:

1. תכונות היצורים מורשות מדור לדור.
2. באוכלוסיה נוצרות וריאציות גנטיות באופן בלתי מכוון.
3. סביבות הקיום הביוטיות והאביוטיות משתנות במהלך הזמן.
4. הפרטים הכי סתגלניים מורישים יותר תכונות לדור הבא.

המקור העיקרי לווריאציות הגנטיות הוא המוטציה (ישנן מקורות נוספים וחשובים לווריאציות גנטיות באוכלוסיה כמו רקומבינציה, היברידיזציה והגירה, אולם ללא התהליך המוטציוני הן היו חסרות חיוניות). בלעדי המוטציות לכולם היה גנוטיפ זהה, ולכן הכול היו נעשים הומוזיגוטיים זה לזה בכל הגנים [ראו מונחון]. למעשה, לא היתה מתקיימת כלל אבולוציה, וכל היצורים היו נותרים אותם מיקרואורגניזמים שנוצרו בראשית החיים (איש עדיין איננו יודע איך נוצרו החיים מחומרים אביוטיים, אם כי קיימות השערות רבות, ממעשה מלאכת האל ועד נדידה של חרסיות).

המוטציות מתקיימות בגלל שיטת ההכפלה של הדנ"א והרנ"א בעת התרחשות הרבייה. זו איננה שיטה מושלמת וטוב שכך, כי אחרת היא לא היתה כה יעילה עבור התהליך האבולוציוני. בפשטות, מוטציות, שהן אינן אלא שגיאות בעת הכפלת החומר התורשתי, גורמות לכך שלהורים בעלי לוקוס מונומורפי מסוים יהיה צאצא בעל לוקוס פולימורפי, וכך עשוי להתווסף עוד אלל לאותו גן [ראו מונחון].

הגן עצמו מורכב משרשרת של מולקולות הקרויות נוקליאוטידים. ישנם גנים המשפיעים על תכונה אחת בלבד, ישנם גנים המשפיעים על כמה תכונות, וישנן תכונות שכל אחת מהן מושפעת על ידי כמה גנים, למשל, צבע העיניים הוא תכונה פוליגנית. רצף מסוים של נוקליאוטידים הוא הקובע כל תכונה ותכונה, וכל השינויים הגנטיים גורמים לשינוי ברצפי הנוקליאוטידים.

באומרנו כי ישנו מסד אבולוציוני לתכונה מסוימת אנו טוענים שני דברים:

א. קיים רצף נוקליאוטידים שהוא אחראי להתבטאותה של אותה תכונה.
ב. תכונה זו מורשת מדור לדור.

מכאן, אם לא התרחשה מוטציה, והסביבה בה מצוי הפרט איננה משתנה, אזי אותה תכונה ממשיכה להתקיים לנצח.

ברם, מוטציות כאמור מתרחשות, אחרת התכונה עצמה לא היתה נוצרת, וכמובן, גם הסביבה משתנה במהלך הזמן, וזאת ידוע לנו מן הממצאים הגיאולוגיים. לפיכך, אם אותה תכונה ממשיכה לעבור מדור לדור, חרף המוטציה, הרי שזוהי תכונה המועילה לסתגלנות של הפרט הנושא אותה. אם זו היתה תכונה מזיקה היא היתה נעלמת מן האוכלוסייה בדרך הברירה הטבעית.

ישנן תכונות שבתנאים הנוכחיים הינן ניטרליות. אם למשל היה מתפתח כתם אדום על מצח בני האדם, לא היה כתם שכזה מזיק או מועיל בימינו, אולם יתכן שבעתיד תכונה זו לא היתה נותרת ניטרלית. אפשר שטורפים היו מפתחים חיבה לכתם הזה, והנושאים אותה היו נטרפים ביתר קלות, ואפשר שילדים חולים שממאנים בכל תוקף ליטול תרופות, היו נעשים מאושרים בראותם בכל פעם את הכתם האדום על מצחו של הרופא, ומיד היו בולעים את התרופה המרירה ואחר מחלימים.

אולם, תכונות ניטרליות אינן ממשיכות להתקיים לעד. כיוון שרצפי הנוקליאוטידים האחראים להן אינם נבררים בדרך הברירה, הרי שבמהלך הדורות חלות מוטציות נקודתיות שמשנות במידת מה את הרצפים, ולכן התכונות הללו נכחדות בסופו של דבר.

תופעות האונס לצורותיהן השונות

ניתן למיין את מעשי האונס על פי הגדרות שונות ומשונות. מתוך תפישת מוחי אני מאפיין את המעשים הללו לפי שלושה מניעים עיקריים:

1. אונס המבוצע בגלל תכיפות המפגשים – מעשי אונס ממניע זה נעשים על ידי אדם המכיר את קורבנו היטב, ולא היה מבצעם כלפי פרטים הזרים לו. תדירות גבוהה של מפגשים בין שני פרטים עשויה ליצור אינטראקציה המובילה בסופו של דבר לאונס. אלו הם מעשי אונס הנכללים במסגרת מקום העבודה ובמסגרת התא המשפחתי. אונס הנעשה על ידי קרובי משפחה דורש לכאורה הסבר, היות שהוא מבוצע בידי אוהב ולא בידי אויב. למעשה, יחסי מין בכפייה נתפשים כהתנהגות נורמטיבית בקבוצות מסוימות באוכלוסיית האדם, על אף שזו אינה חוקית. האנס מסוג זה מקיים חיים נורמליים ונורמטיביים מחוץ למשפחה, וברוב הפעמים הנאנסת, חרף סבלה, תופשת את מעשה האונס הנכפה עליה כלגיטימי במידת מסוימת. מה גם, שלמעט מקרי האונס עצמם, מתנהלים לעיתים חיי המשפחה באופן השגרתי המקובל, ויחס האנס כלפי הנאנסת מתקיים גם על פני מישור של חיבה א-מינית. אולי משום כך, מרבית מעשי האונס באוכלוסיה מתבצעים בתוך המשפחה.

2. אונס המבוצע בגלל אי שפיות כלשהי – תקיפה מינית עשויה להיות תולדה של הפרעה התנהגותית כתוצאה מפעילות ביוכימית בלתי סדירה. חלק מאותן תקיפות מתבצעות בלא שליטתם המוחלטת של האנסים על מעשיהם, ולפעמים גם לא מתוך הכרתם התודעתית. אנס בלתי שפוי עשוי לתקוף הן זרים והן קרובים.

3. אונס המבוצע בגלל מצוקה חברתית – התנהגות שאינה נורמטיבית אצל אנשים נורמליים, נובעת בגלל סיטואציות מסוימות כגון מצבי דחק ללא מוצא, תחושות ניכור עמוקות כלפי הסביבה, ושעבוד טוטלי לדחף המיני. ישנם אנשים אשר באותם מצבים ישליכו אגרטל מן הקומה הרביעית ארצה, אחרים עשויים דווקא להתחנף אל הזולת, ולא מעט פונים לפרוצות על מנת להשפילן. אדם שבוחר לפרוק את לחציו החברתיים באמצעות יחסי מין בכפייה, מודע לפגיעה הקשה אצל הקרבן ולמחיר הכבד שישלם אם יילכד. משום כך, אנס מסוג זה לרוב נעלם מזירת הפשע, ופועל בדרך כלל כלפי קרבנות הזרים לו.

האם קיים מסד אבולוציוני לאונס המבוצע בגלל תכיפות המפגשים?

זיווגים תוך-משפחתיים, בין אם הם נעשים בכפייה ובין אם הם נעשים מרצון כמו בנישואי קרובים, מפרים את שיווי המשקל של הרדי-ויינברג. ההסתברות ששני פרטים, שיש להם הורים או סבים משותפים, יהיו בעלי אללים זהים בלוקוסים רבים, גדולה מזו ששני פרטים שאינם קרובים יהיו בעלי אללים זהים בכל אותם לוקוסים. אי לכך, ההסתברות שצאצאיהם של זיווגי קרובים יהיו הומוזיגוטיים בלוקוס כלשהו, גדולה מזו של צאצאים מזיווגים אקראיים [ראו מונחון].

אם כך, כתוצאה מזיווגי קרובים יורד שיעור הפולימורפיזם באוכלוסיה, וזו גם אחת הסיבות לכך שבעלי חיים נמנעים מזיווגים תוך-משפחתיים, כי אחידות גנטית פירושה גם מגוון גנטי נמוך, וככל הידוע למדע, זהו הגורם הראשון במעלה להכחדת מינים: כאשר הסביבה משתנה מאבדים פנוטיפים רבים באוכלוסיה את כשירותם, ובעיקר אלה שהיו הכי סתגלניים בסביבה הקודמת. בגלל השונות הגנטית, ישנם תמיד פנוטיפים שאומנם לא היו כל כך מותאמים לסביבה הקודמת, אך מבחינת נתוניהם הם המותאמים ביותר לתנאים החדשים, ולכן יתחרו בהצלחה כנגד פנוטיפים אחרים וישרדו. אילולא היה פולימורפיזם רב באוכלוסיה, וכולם היו בעלי פנוטיפים דומים (כתוצאה מכך שהם הומוזיגוטיים זה לזה במרבית הגנים), היתה האוכלוסייה כולה נכחדת בשעה שהסביבה היתה משתנה באופן קיצוני, למשל בתנאי מגיפה. אצל יצורים שזמן הדור שלהם הוא שעות אחדות, עשויות מוטציות חדשות להקנות תכונות מועילות בתנאי סביבה חדשים, אולם אין לצפות כך לגבי יצורים בעלי זמן דור שמשכו מספר שנים.

סיבה נוספת לכך שזיווגי קרובים אינם מביאים תועלת מבחינה אבולוציונית הם האללים המזיקים. כאשר אלל מזיק הינו דומיננטי, קרוב לוודאי שהוא ייעלם במהירות מן האוכלוסייה בדרך הברירה, כי כל מי שנושא אותו מפחית מכשירותו. לעומת זאת, אלל מזיק שהינו רצסיבי אינו נעלם מן האוכלוסייה בקלות רבה, הואיל ונדרשים זוג הורים הנושאים אותו, כדי שלצאצא יהיו שני אללים זהים, וכך תתבטא התכונה המזיקה [ראו מונחון].

לדוגמא, לגן מסוים ישנם שני אללים: A ו-a כאשר a הוא אלל מזיק ורצסיבי. בהנחה שהאם נושאת את שני האללים הללו ואילו האב נושא רק את אלל A, אזי ישנו סיכוי שצאצאיהם ישאו את הצירופים הבאים: AA שאינו נושא את התכונה המזיקה ו-Aa שאינו נושא את התכונה המזיקה. אלה שנושאים את הצירוף Aa הם כשירים, ולכן ימשיכו להוריש לדור הבא את האלל המזיק. אולם, אם האב נושא את הצירוף הזה וכך גם האם, כפי שעשוי לקרות בגלל זיווגי קרובים, אזי ישאו צאצאיהם את הצירופים הבאים: AA שאינו נושא את התכונה המזיקה, Aa שאינו נושא את התכונה המזיקה, ו-aa שנושא את התכונה המזיקה ואינו יכול להתרבות. מכאן, שכשירות ההורים, בין אם הם אנס ונאנסת או בין אם לאו, יורדת ביחס לשאר האוכלוסייה, ולכן מטענם התורשתי הכולל לא יתפשט בקרב בני הדורות הבאים.

האם קיים מסד אבולוציוני לאונס המבוצע בגלל אי שפיות כלשהי?

פעילות ביוכימית בלתי סדירה אומנם הינה אחד הגורמים להפרעה התנהגותית המובילה לאונס, אך גם הינה לא פעם אחת הסיבות לאי-פוריות של הפרט, ולכן זיווג שכזה לא ישא צאצאים. חלק ממקרי התקיפה המינית שנגרמים כתוצאה מהפרעה התנהגותית מסתיימים במותה של הקרבן, ולפיכך זיווג שכזה לא ישא צאצאים. כמו כן, חלק מן ההפרעות ההתנהגותיות מורידות מכשירותו של הפרט, וכתוצאה מהתגלעות סכסוכים הוא אינו שורד ואינו מתרבה, וכך מטענו הגנטי כלל אינו מורש לדור הבא באוכלוסיה.

האם קיים מסד אבולוציוני לאונס המבוצע בגלל מצוקה חברתית?

לכאורה אין טריוויאלי מאשר לצפות, כי אם באוכלוסיה קיימים מוטנטים הנושאים את "גן האונס", אזי אותם פרטים יפיקו ממנו תועלת. דהיינו, אנסים אלה הם בריאים בגופם מבחינה ביוכימית, וצאצאיהם לא יסבלו מבעיות הכשירות של הומוזיגוטיות, ולכן ככל שיאנסו יותר נשים מכל סיבה שהיא, כך "גן האונס" ילך ויתפשט באוכלוסיית הדורות הבאים, כמו כדור שלג שאי אפשר לעצרו.

לשם הבהירות הבה נדמה לעצמנו אוכלוסיה של חיות, בתקופה שטרם התפתחו הגנים הגורמים לתחושת רעב. אותן חיות לא יכלו לדעת אימתי בטנן ריקה, וכך אם היה מזדמן לידן מזון הן היו ניזונות ממנו, ואם לא היה מזדמן בקרבתן, ודאי לא היו יוצאות לחפש אחריו. כשהיו מסיקות בגלל החולשה הרבה שפקדה אותן, כי לא בא לפיהן מזון מזה זמן רב, כבר היה מאוחר מדי עבורן לחפשו, כי איתור מזון דורש כמות גבוהה של אנרגיה שעתה חסרה להן.

באותם ימים היו חיות אלו תלויות בפיזור המזון בסביבה, והישרדותן והתרבותן היתה תולדה הסתברותית גרידא. מי שפסע בשביל ומצא מזון נותר בחיים, ומי אשר רוח סחפה הרחק את המזון שהיה מונח בצד הדרך דקותיים לפני שפסע בו, לא מצא דבר וגווע לבסוף. והנה, באחד הדורות התרחשה מוטציה ונוצר הגן של תחושת הרעב. כל אלה הנושאים תכונה זו, חשו רעבים משלא בא אוכל לפיהם זמן רב ויצאו לחפש מזון. הם אלה ששרדו ברובם והתרבו, לעומת הפרטים האחרים שחייהם היו תלויים בגורמים אקראיים לחלוטין. בדרך זו השתלט כעבור מספר דורות הגן של תחושת הרעב על כל הפרטים באוכלוסייה.

לכאורה, מתחוללות בתאי גוף האדם מוטציות שונות ומשונות. אולי אף ישנה מוטציה הגורמת לנהג עצבני בכביש לצאת ממכוניתו, ולנפץ בקבוק של עראק על ראשו של נהג אחר שנסע לאט מדי לטעמו. ההנחה הרווחת שאיש כזה, למרות שהוא נושא את "גן ניפוץ הבקבוקים", לא ינפץ אף בקבוק כל חייו, משום שהתנהגותו המורכבת של האדם מבוקרת על ידי מנגנונים שונים, שמונעים ממנו בסופו של דבר לפעול בניגוד לנורמות המקובלות.

אולם, ישנם פרטים באוכלוסיה שסובלים מבעייתיות חברתית ההולכת ומחריפה, והם לא תמיד פועלים על פי הנורמות, מאחר שמנגנוני הבקרה שלהם אינם מתפקדים ביעילות במצבי מצוקה. יש מביניהם המתעללים בקשישים, אחרים מכים את ילדיהם בחוסר צדק, ומיעוטם גם אונסים פרטים חלשים מהם באוכלוסיה. בניגוד למי שנושא את "גן ניפוץ הבקבוקים", הרי זה שנושא את "גן האונס" נהנה כביכול מכשירות גדולה יותר מבחינה אבולוציונית. האיש שנושא את "גן ניפוץ הבקבוקים" עלול להידקר על ידי נהג שאותו התקיף, עוד בטרם הביא ילדים לעולם, וכך ייעלם הגן הזה ולא יימצא באוכלוסיית הדור הבא. לעומת זאת, אדם שאונס בזמן תעוקה, והוא גם נושא את "גן האונס", מעבר את קרבנותיו ואם תלדנה אותן נשים את צאצאיו, הרי של"גן האונס" יהיה קיום בדור הבא.

או אז עשויה להיווצר מוטציה נוספת שתגרום לכל מי נושא את "גן האונס" לסבול מדחף מיני בלתי ניתן לשליטה. למשל, אם שיבוש בבקרה ההורמונלית עשוי לגרום לאשה להיות נימפומנית חסרת עכבות, אפשר ששינוי במנגנון ויסות כלשהו יגרום לזכר לרצות ולספק את יצרו עם כל נקבה מזדמנת. כך תלך ותגדל שכיחות "גן האונס" באוכלוסיה וכך גם "גן חוסר השליטה", ויש לצפות שבבוא הימים יכללו הדורות הבאים רק אנסים, כי אלו שאינם אונסים מולידים בממוצע פחות צאצאים.

מתצפיות ביצורים אחרים ידוע כי בקרב מספר מינים מתרחשים מעשי אונס מפעם לפעם, אולם הם נדירים בשכיחותם. אז צצה ועולה השאלה: אם לאונס יש מסד אבולוציוני, ואם הוא מועיל כל כך לכשירותו של הפרט, אזי מדוע תופעת האונס אינה רווחת כל כך, שמא לומר מדוע אינה הדרך היחידה להזדווג? הרי ישנם מינים שקיימים כבר עשרות מיליוני שנים, וזמן חילופי הדורות שלהם הוא מספר חודשים, ולא 25 שנה כמו אצל האדם, אזי מדוע טרם נתקבעה תכונת האונס אצלם?

התשובה לכך פשוטה למדי, ודרו'ין הבהיר אותה בספרו 'מוצא האדם והברירה לזוויג': כאמור, ישנם שני סוגי ברירה: ברירה טבעית וברירה זוויגית, ובתהליך הרבייה פועלת הברירה הזוויגית, כמובן. צאו וחשבו מה תועלת יש לו לטווס בזנבו הארוך זולת כושר המשיכה של הנקבה. אילו פעלה רק הברירה הטבעית, ולנקבות לא היתה כל העדפה, אזי היו נטרפים במשך הזמן הזכרים בעלי הזנב המסורבל, ותכונה זו היתה נעלמת מאוכלוסיית הדורות הבאים. ההנחה של הפסיכולוגיה האבולוציונית כי יחסי מין בכפייה, או במילים אחרות, "שיטה ברוטאלית של רבייה", עשויים להיברר בברירה טבעית, רק מעידים על בורות נרחבת מצד מדעני החברה, שאינם יורדים לעומקם של התהליכים שלפיהם מתרבים היצורים.

אדרבא, במקום "שיטה ברוטאלית של רבייה", אשר בה הזכר כופה את עצמו על הנקבה בכוח, אנו מוצאים בדרך כלל טקסיות מורכבת במהלך החיזור, שמאפשרת לשני הזוויגים לאותת זה לזו במידה שהם מעוניינים בזיווג. ולא רק זאת, אלא שבקרב מינים רבים גרמה האבולוציה לכך שזכרים כלל אינם בוחרים את הנקבה אלא קורה היפוכו של דבר. לא רק שהם לא הפכו לאנסים, אלא שאפילו "ויתרו" על זכותם לשוויון בין הזוויגים והם סובלים מאפליה.

עוד מעלות התצפיות כי זכרים נלחמים ביניהם על הזכות להזדווג עם הנקבות. לכאורה נראה הדבר כבזבוז אנרגיה לשווא, ולא מובן מדוע מכלים הזכרים את מרצם זה כנגד זה, במקום לכפות בכוח הזדווגות על הנקבות. מבחינה אנרגטית הרי זול יותר לאנוס נקבה מאשר לצאת לדו-קרב כנגד זכר אחר, ובנוסף לכך, גם לא לדעת מה יהיו תוצאותיו.

על מנת להבין מדוע לעולם לא יוכל להיות מסד אבולוציוני עבור מעשי אונס, יש להפעיל מעט את החשיבה: אם כל הזכרים יותר חזקים מהנקבות ויחס הזוויגים הוא 1:1, אזי לכל זכר יש אותה הסתברות לאנוס נקבה כמו לכל זכר אחר. עתה, אם התרחשה מוטציה הגורמת לזכר כלשהו למנוע מזכרים אחרים את הגישה למספר נקבות, תתגלע ביניהם מריבה ואם המוטנט ינצחם בקרב, הרי שהוא יפיץ באוכלוסיית הדור הבא יותר גנים מאשר הזכרים המנוצחים, וביניהם גם התכונה של חוזק הגוף והתכונה של מניעת גישה לנקבות (תכונה המנוגדת לגישה חופשית אליהן, בדרך של כפייה או אי-כפייה). כך נוצרה פוליגמיה בטבע. ואם הפוליגמיה היא האסטרטגיה המנצחת ברי כי "גן האונס" ייעלם. לדעת הפסיכולוגים האבולוציוניים, דווקא הפוליגמיה היא שגרמה למוטנטים מחוסרי נקבות לאנוס, מפני שלא נותרה להם ברירה אחרת כדי להתרבות. אולם, יודעים אנו כי נקבות פרימטים החיות בלהקות של זכרים שליטים מזדווגות מרצונן עם זכרים נחותים, ולכן אין צורך לכפות עליהן מגע מיני. כך מתנהגות השימפנזות, למשל:

Julie Constable, Mary Ashley, Jane Goodall & Anne Pusey. 2001. Noninvasive paternity assignment in Gombe chimpanzees‏. Molecular Ecology 10: 1279-1300

דבר נוסף, בהיסטוריה הגנטית של האדם לא נמצאו ראיות לפוליגמיה. אומנם, השונות בכרומוזום Y פחותה מאשר השונות בשאר הכרומוזומים, אבל אין בה כדי לאשש קיומה של פוליגמיה, לדברי מליסה ו'ילסון סיירס (Melissa Wilson Sayres). גם לא נמצאה שונות פחותה יותר בכרומוזום Y ביחס לשונות בדנ"א המיטוכונדרי כפי שאפשר היה לצפות אם התקיימה פוליגמיה, כדברי בריאן סייקס (Bryan Sykes). ברם, לדעת הפסיכולוגים האבולוציוניים, בגלל אותם אנסים אין מסוגלים כיום להתחקות אחר הפוליגמיה בתולדות האדם, כיוון שמעשיהם טשטשו את הזהות הגנטית שלנו. יוצא אפוא כי כל הטענות שישמיעו הגנטיקאים, אפילו אם הן הפוכות זו מזו, תמיד ימצאו בהן הפסיכולוגים האבולוציוניים אישוש לתיאוריות המשונות שלהם. וזוהי במדויק ההגדרה עבור פסבדו-מדע טהור.

ישנם בעלי חיים רבים שאינם פוליגמיים, אך המונוגמיה המינית נדירה ביותר בטבע, ולעיתים מתקיימת בהשפעה הורמונלית בלבד. במקום זאת, חיים הזכר והנקבה בזוגיות חברתית מבלי להיות נאמנים זה לזו מבחינה רבייתית. כך נוהגים מרבית מיני העופות וכך גם האדם המודרני. אפשר כי זוגיות חברתית שכזו אפילו לא התקיימה בקרב אוכלוסיות קדומות יותר של האדם הנבון, והיא תוצר תרבותי של רבבות השנים האחרונות, מבלי שיהיה לה מסד אבולוציוני, וכל תכליתה ליהנות מהגנת הזכר ולזכות בזמינותה של הנקבה. עובדה היא כי שינוי תרבותי כמו השימוש בגלולה למניעת היריון, אשר ביטל את תפקידה של האשה לשמש כ"מפעל לייצור תינוקות", ובהכרח העלה את מעמדה החברתי, החל לפרק את מוסד הנישואין המלאכותי, ובמקומו חיים בני הזוג יחדיו מבלי מחויבויות עמוקות, ואפשר כי גם שותפות שכזו תלך ותדעך ברבות בימים. על כן, יש לדעת כי לא לכל מאפיין ייחודי בהתנהגות האדם יש אחיזה בגנים האנושיים.

סיכומו של דבר

ניסיתי ככל יכולתי להתאים מסד אבולוציוני למעשי אונס בקרב בני אדם, וכשלתי פעם אחר פעם. לפיכך, סבורני כי פעילות של יחסי מין בכפייה אינה תכונה תורשתית אלא התנהגות נרכשת.

מונחון: באומרי אלל כוונתי לגרסה של גן. לגן בעל ורסיה אחת יש אלל יחיד, ולגן בעל כמה ורסיות יש כמה אללים, כמו במקרה של סוגי הדם: A, B ו-O. המקום שבו יושב הגן בכרומוזום קרוי לוקוס. בכל לוקוס מצויים שני אללים, בין אם הם זהים ובין אם שונים. כשבלוקוס מצויים שני אללים זהים זהו לוקוס מונומורפי, וכשבלוקוס מצויים שני אללים שונים זהו לוקוס פולימורפי. אם לכל הפרטים היו גנים בעל אלל יחיד, הייתי אומר שהם הומוזיגוטיים זה לזה בכל הגנים וכי באוכלוסיה קיים גנוטיפ אחד. כאשר ישנו לוקוס פולימורפי, ולפרט אחד באוכלוסיה יש אלל מסוג אחד ולפרט שני יש אלל מסוג אחר, הרי שני הפרטים הם הטרוזיגוטיים זה לזה באותו גן. גנוטיפ זהה המשותף לשני פרטים אין משמעו שיש לשניים פנוטיפ זהה. פנוטיפ מייצג את מכלול התכונות של הפרט, כגון מבנהו האנטומי, דפוסי התנהגותו וכו'. מכל גנוטיפ מתפתח פנוטיפ לפי השפעת הסביבה, ולפיכך, כאשר מפרידים תאומים בעלי גנוטיפ זהה בעת לידתם לצורך אימוץ, מתפתחים לא פעם פנוטיפים שונים זה מזה.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.