כיצד התפתחו צבעי אזהרה ליצורים עם טעם מבחיל?

14/09/2007 ב- 11:41 | פורסם בהספרייה המדעית | סגור לתגובות על כיצד התפתחו צבעי אזהרה ליצורים עם טעם מבחיל?
תגים:

אחד המחזות המוכרים לנהגים רבים הוא זה של עורב אמיץ המגיח במהירות אל הכביש, אוסף במקורו דבר מה שנזרק מחלון המכונית, ומתעופף משם בזריזות. מדי פעם נראה העורב מתמהמה מעט ושומט את החפץ מפיו, עד כי בנס ממש נחלץ הוא בבטחה מן הדרך המאיימת. לא רק שטעמו של הטרף מבחיל ואכילתו עלולה להרעילו, אלא שגם ההשתהות בבדיקתו מחרפת את שלומו.

לכאורה, טעמו המבחיל של יצור עשוי להגן על חייו, ורבים הסבורים כי טעם דוחה נוצר בדרך הברירה הטבעית: מוטציה של טעם מריר הופיעה בקרב כמה פרטים. לפיכך פחתה הסתברותם להיטרף וגברו סיכוייהם לשרוד ולהביא לעולם צאצאים משלהם, שהינם בעלי אותה תכונה תורשתית של בשר מריר. ברבות הדורות נבררו פרטים מרירים עוד יותר עד ימינו אנו.

ברם, מתברר כי ישנו קושי לטעון שטעם מעורר סלידה מהווה יתרון לבעליו. ברוב המקרים ממית הטורף את טרפו, ורק אחר כך חש בטעמו המבחיל ואז מסלקו מפיו. למען האמת, אין, כפי הידוע, אבולוציה לטעם דוחה, והוא אינו אלא תוצר של תכונות אחרות. למשל, ישנם מיני צמחים האוגרים בעליהם חומרים כימיים רעילים, על מנת להרחיק מהם בעלי חיים הרביווריים. ישנם יצורים המסוגלים להתגבר על שיטת הגנה זו, אם על ידי פירוק הרעל, ואם על ידי מידורו בחלק מגופם, כשהרעל מצטבר באיבריהם וגורם לטעם הדוחה. זהו המקרה אצל כושן ארסי (Poekilocerus bufonius), מין של חגב בעל צבעי אזהרה צהובים ושחורים, שניזון מעליה של פתילת המדבר הגדולה.

לפיכך, אין לדבר על אפשרות של התפתחות צבעי אזהרה מוקדמת ורק לאחריה התפשטות הטעם הדוחה, אלא במקרים נדירים בלבד, שבהם הצבעים הבולטים משמשים למען מטרה אחרת, כגון משיכת הזוויג השני, ורק לאחר הופעתם התפתח הטעם הדוחה. זאת ועוד, הצבעים הבולטים עצמם לא התפתחו כדי לשמש כפרסומת לטעם דוחה. אפשר שהופיעו לצורך תקשורת תוך-מינית בתנאים של סביבה אפלה כמו נהר בוצי או יער גשם צפוף. כמו כן, ברי כי כל פרט בולט, יהיה טעמו דוחה ככל שיהיה, עלול להינזק מאד אם הטורף יוכל לאתרו בקלות רבה מאשר את הפרטים הבלתי בולטים והמוסווים מעיניו. הברירה הטבעית במקרה שכזה אך תהיה בעוכריו.

בהנחה שאין לטורפים רתיעה מולדת מדגמי פספוס בצבעי שחור-צהוב-אדום – ולכן כל דגם כזה היה זוכה מיד ליתרון סלקטיבי – אזי ישנן שלוש אפשרויות להסביר את דרך התפתחות הצבעים הבולטים: דרך אחת היא על ידי סחף גנטי אקראי – תהליך אבולוציוני שנסתר ממוחו של צ'ארלס דרו'ין בשעתו – ואילו כיום ברור וגלוי שהשפעתו באוכלוסיות קטנות היא רבה מאד ומהירה למדי. די במוטנטים בודדים בעלי צבעים בולטים כדי להחדיר לאוכלוסיה את תכונותיהם התורשתיות במהלך דורות ספורים.

דרך שניה היא להניח כי צבעים אלו מועילים למין בדרך כלשהי, למשל, הם עשויים לשמש כקולטי חום, וכך נבררו בדרך הברירה הטבעית, בסביבה שבה היו מועטים הטורפים אותה תקופה. הדרך שלישית היא על ידי ברירה זוויגית. גם הזכר וגם הנקבה בחרו בני זוג צבעוניים למטרת רבייה, כי אלה בלטו בסביבתם יותר מן הפרטים המוסווים, וכך קל היה לאתר אותם ולהזדווג עימם.

יש להוסיף, כי ישנם יצורים בעלי צבעים בולטים אשר ירשו תכונה זו מאותם מינים שמהם השתלשלו. בגלל תועלתם, צבעי אזהרה בולטים לא נעלמו במהלך האבולוציה. הטורפים לומדים במהירות יתרה על ידי למידת הימנעות פאסיבית, לקשר בין צבעי אזהרה לטעם מבחיל. לכן, הצבעים הבולטים מעניקים יתרון רב ליצור הנושא אותם, כיוון שאינו נדרש לבזבז אנרגיה מיותרת על הסתתרות מפני טורפים, והוא יכול להקדיש זמן רב יותר למשימות אחרות, כמו שיחור מזון ואיתור בן זוג.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.