שהברון רוטשילד ישתה דיאט

25/08/2007 בשעה 22:49 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על שהברון רוטשילד ישתה דיאט
תגים:

אני שוכב לי בספתי ולועס קשית, בעודי מהרהר על תוכניותיי לשבוע הקרוב. התבקשתי שלשום להדריך בהתנדבות ילדים בקייטנה ובתמורה קיבלתי משקה טרופית. ביום שלישי אלך ל… מדי פעם, נוטל אותי זרם התודעה למסע בזמן, וכך מצאתי עצמי שוב מתענג על שאלה מחכימה שהופנתה אליי מפי ילדה עם צמה… אני מתחיל להרהר על קולה קרה. זו היתה טרופית בטעם ענבים, הלא כך… כעבור שעה קלה הקיצותי אל המציאות בחזרה. היה זה מסע בימות העבר שהובילני לבסוף למחשבות נוגות על טעמו המבחיל של דיאט קולה. במקום לשחזר בלבד את הדימויים שצצו בזרם התודעה שלי, בחרתי לספר את האירועים שמרכיבים אותם, ולתהות איך זרמה תודעתי גל אחר גל.

מבחני המיון ובדיקת האישיות שעורך הצבא למלש"ב (מיועד לשירות ביטחון), כך מספרים, נועדו לקבוע דפ"ר וקב"א. אני עצמי עשיתי אותם שוב ושוב, הן בצו ראשון או שני, הן במבדקים לקורס טיס, והן במבדקים של חיל הים. התחרות על שירותיי העתידיים הביאה אותי לימי גיבושים מפרכים עבור שייטת 13, סיירת מטכ"ל ויחידת מגלן, עד כי באמצע כיתה י"ב כבר נעשיתי כה מבולבל, ולא ידעתי עוד לאן ברצוני להתגייס. ככל שהרהרתי בדבר, נמצאתי יותר ויותר מתלבט. גם שיטות המיון לא נראו לרוחי, ופעמים אחדות התחכמתי להן.

במבחן היתה חטיבה של איורים. על הנבחן להתבונן בהם ולכתוב מה לדעתו מתאר כל איור ואיור. אחד המפורסמים שבהם מתאר ילד הנראה בגבו בלבד, והוא משעין ידיו על אדן החלון, וראשו כפוף מטה מעברו השני. על פי המסופר במעשיות, נועד איור זה לבדוק נטיות אובדניות; למשל, אם תחליטו לפרשו כי מדובר בילד שהוריו כועסים עליו, והוא מתכוון עתה לזנק מטה מן החלון שבקומה הרביעית. תשובתי במבחן הראשון העידה, כנראה, על יבשושיות יתר מצידי. כתבתי כי זהו ילד הנראה בגבו בלבד, והוא משעין ידיו על אדן החלון, וראשו כפוף מטה מעברו השני. כשיצאתי מן הבחינה התברר לי מפי נבחנים אחרים שתשובתי היתה לקונית מדי.

נתקלתי באותו איור בפעם השנייה שנבחנתי. שם כתבתי כי באיור מוצגים שני ילדים היושבים על ספסל. הילד מצד ימין מציע כריך לילדה שמשמאלו, בעוד היא לוגמת משקה דרך קשית. חיוך קל צץ על פניי ואני המשכתי במבחן. בפעם השלישית שנבחנתי כבר דילגתי על חטיבת האיורים בשרבוט הערה קצרה: אני לא רואה כלום. שכחתי את משקפי הצלילה בבית.

שבועות אחדים אחר כך ערכתי גיבוש בן יומיים לסיירות במכון וינגייט. אותה שנה גמאתי קילומטרים רבים בערבי היום וניחנתי בכושר גופני נפלא. כל הטרחה הזו, הכרוכה בסיוע לרכרוכיים שמתנשפים כעבור שתי דקות של ריצה, לא נשאה חן בעיניי. בתום היום השני של הגיבוש, התקבצנו, מעט השורדים שלא נכנעו לסבלם או שלא נופו על ידי המפקדים, לפני אוהל הפסיכולוג. הוכנסתי אליו כשלאות איומה פקדה את גופי. ישבתי מיד מבלי לבקש רשות. כבר עייף? פנה האדם מעבר לשולחן. כולי הייתי מלא חימה: ככה לא ממיינים, אמרתי לו. על מנת לשרוד בעת צרה, אדם לא צריך לצפות לעזרה מן החברים שלו. אני לא אמור לדחוף אותו במעלה כל גבעה. להיפך, צריך לבחון את האדם בזמן שחבריו בוגדים בו דווקא בשעת סבלו, ובורחים לו. רק כך תגלו באמת אם הוא נחוש ברוחו במידה מספקת. מעניין מאד, השיב לי הפסיכולוג. לאחר שהציץ בדפיו, צחקק ואמר: אתה גם מקורי, בהחלט מקורי, אבל האם אתה לא חושב כי ביחד יכולה קבוצת אנשים להתגבר על מכשולים גדולים יותר, מאשר אדם אחד לבדו? הסכמתי עימו במידת מה, ונתתי דוגמה מחיי הנמלים.

לימים פגשתי את האיש, שחיבק את כתפיי ואמר לכל הנוכחים: זה הצעיר היחיד שסיפר לפסיכולוג צבאי על נמלים צועדות בטור, ובמקום שימצא בלתי מתאים לשירות בשל סעיף נפשי, נשלח לגיבוש של סיירת מטכ"ל! (פרשתי ביומו הראשון). אכן, רק בני אדם מסוגלים להוציא אותי מדעתי, ובשעה שאני מתבונן בנמלים, רוחי חשה שפיות מופלאה. עם זאת, ברי היה לי שצדקתי. בני אנוש אינם נמלים, ולא ניתן לבחון את טיבם אלא בעת שהם שרויים במצוקה חריפה.

כעבור מספר חודשים, בסוף שבוע סתווי, נסענו חבריי ואני לטייל במערת הקשת ובמבצר מונפור. הואיל ותמיד תיעבתי את השבילים המסומנים, הובלתי אותם בנתיבי חתחתים במעלה נחל נמר. בשעת צהרים של יום שישי היו השניים כבר כמעט מעולפים. הצעתי לשאת למענם את בקבוקי השתייה שהביאו עימם, כדי שטיפוסם על ההר לא יוכבד יתר על המידה. בליל שישי אזלה הטיפה האחרונה מן המשקה ששייך היה למ', ובשבת בבוקר חש י' הקלה מסוימת, כשנוכח לדעת כי לא יצטרך לקבל ממני את המשקה שלו בחזרה. בשעה אחת עשרה נעצרנו שוב להפסקת שתייה. עתה היה תורם של שני הליטרים שברשותי להיגמע בפיות כולם. לתדהמתם מנעתי זאת מהם.

עד השעה שש בערב, כשחשכה הקדימה את צאתנו מן השמורה, נכחתי לראות כיצד מתגברים שני אלה על הדחק, האכזבה, הכעס והצמא הנורא. עד היום הם מסרבים לשכוח את הטיול ההוא, ולא חלף שבוע מאז שאין הם נזכרים בו מחדש. הסובבים צוחקים ללא הרף, נוזפים בי בנימת חיוך, ושני אלה עדיין רוטנים כאילו אירע הדבר אך אתמול.

בהגיעי למגרש המסדרים ביום הראשון של הטירונות, התבוננתי בהרי השומרון סביב לגדרות, ותהיתי ביני לביני כיצד אעביר במקום המרושע הזה שבועות ארוכים. התקשיתי להאמין שמ"כים שזה עתה פגשתי לראשונה, התייחסו אליי בגישה מחפירה כל כך. האין כולנו עשויים להילחם יחד יום אחד? ההלם רק הגביר את עוצמתו כשנשלחנו למלא עבודות רס"ר במשך יומיים מפרכים במיוחד. אותו שבוע כמעט שערקתי מצה"ל לתמיד.

במוצאי שבת יצאנו למסע הראשון שלנו. במקריות משונה ביותר נתבקשתי על ידי החניך התורן לשאת את הג'ריקן. כשהוא מלא משקלו עשרה ק"ג. בהמשך מישהו אחר יחליף אותך, אמר ושכח. לאחר שיצאנו לדרך כבר לא העזתי לבקש. חבריי מן המחלקה בקושי רב סיימו שבעה ק"מ שהתפתלו לאורך שביל יפהפה. לא נותר לי אלא להסכים ולשאת את מיכל השתייה הכבד גם במסעות הבאים.

באפוד הקרבי דאז היו כיסים לחמש מחסניות רובה, שני רימוני דמה, שתי מימיות, ופאוץ' "כלבו" להניח בו את הוופלים המצופים שוקולד, כשהקסדה הקשורה מאחור חובטת בהם למעכם. על מנת להקל על הטירונים לא טרח הסמל לבדוק אם המחסניות אכן מלאות כדורים, מלבד הזוג שמוכנס לרובה. אולם, מימיה אחר מימיה בחן הלה, שמא חלילה היתה מרעישה. יש לכם שלוש אפשרויות, הכריז בקולו הרם: אם התחלתם לשתות מן המימייה עליכם לשתות אותה עד תומה, או לחלוק אותה אם חבריכם, וכמובן, תוכלו גם למלא אותה מחדש מן הג'ריקן. אני התאפקתי בכל כוחותיי שלא לפרוץ בצהלת שמחה.

לאחר שני מסעות שבהם הקפדתי כי כבר בעצירה הראשונה יתרוקן הג'ריקן מכל תכולתו, בעקבות מילוי מחדש של מימיות ושפיכת מים "בטעות" ארצה, הודיע לי המ"פ שמעתה לא אדאג עוד לרעש שיוצר הג'ריקן הנישא על גבי – התירוץ הצדקני שבו השתמשתי. אני הופקדתי על מ.ק. 72. אומנם שוקל זה רק שבעה ק"ג, ולא ניתן להפחית מכך, אבל תפקיד קשר מ"פ היה חשוב במעלה אפילו מחניך תורן. עימי היה המ"פ משוחח במסעות על הווי המחלקה, ואני הייתי שומר על סודו: בכל פעם שהתעייף בדרך, היה עוצר כדי לשוחח כביכול במכשיר הקשר עד שיוכל להסדיר מעט את נשימתו. העישון הורס אותי, היה קובע בקולו הקשוח.

באחד הקורסים הפיקודיים שעשיתי בצבא הצטננתי מאד. הרופא ציווה לטפל במחלתי באמצעות תרופה בדוקה: לשתות תה חם כל שעה עגולה עד שיוכרע החיידק. במקום ימי גימלים בבית, נשארתי בבסיס בתפקיד תורן תה. וכך במקום לערוך פטרולים בלילות ולשמור על חיי בתוך מגדלים קפואים, הייתי מכין לחבר'ה סנדביצ'ים של ריבה, ותה חם עם נענע שקטפתי בלי רשות בגינתו של המב"ס.

בקיבוץ נהגתי לשחק כדורסל עם המתנדבות מסקנדינביה ומהולנד. עד עצם הזמן הזה אני משתדל לשחק כדורסל פעמיים בחודש, ותמיד מעדיף משחק בהשתתפות בנות על פני בנים, אם כי כדבר הזה קורה בעיר לעיתים נדירות. באחת הפעמים, ביקש מארק, מתנדב יפה תואר מאיטליה, להצטרף למשחק. צ'ייני אייז, בת זוגי הארעית באותה עת, נהגה לשחק בקבוצה היריבה, והאיטלקי זומן על ידה לשורותיה. התבוסה לא הכאיבה לו כל כך. החדווה של צ'ייני במהלך המשחק הלהיבה את רוחו, ועודדה אותו אפילו לחבקה לאחר כל סל שקלעה קבוצתו באקראי.

בתום המשחק ניגשתי לממטרה כדי להרוות את צימאוני. בצעירותי היה זה תחליף נהדר לבקבוקי המים המינרלים של ימינו. חסר הדעת הזה סבר בשגגה שאני חפץ לרחוץ את גופי ושטף אותי במים. צ'ייני המשועשעת צחקה כהוגן. בלילה ההוא נפקד מקומה ממיטתי. אומנם בקושי חיבבתי אותה, אבל כזאת לא יכולתי לסבול. יומיים אחרי כן התעוררו חברי הקיבוץ לאחד הבקרים המשונים ביותר בחייהם. בעיצומו של הלילה תליתי שלטי קרטון בכל שבילי הקיבוץ שמובילים לעבר השער. על השלטים כתבתי Rome, בהתכווני לכך ש"כל הדרכים מובילות לרומא". כצפוי, לא כל הארגנטינאים הבינו זאת מיד. אולם, צ'ייני שבה לחיקי, והאיטלקי האומלל לא נראה מספר לילות בפאב. זהו המעשה הכי רומנטי שעשיתי בחיי, ועשיתי זאת עבור מישהי שבקושי סבלתי את נוכחותה. בדיעבד נתברר כי צ'ייני ישנה בגפה בלילה המדובר, ואילו האיטלקי מצא עינוגים אצל דיאנה, אהבתי הגדולה לעתיד.

בחצות ליל חמישי היינו אנוכי וס', שותפתי לדירה בתל אביב, בדרכנו לנמל התעופה כדי לאסוף את דיאנה. נשקתי לפיה קלות. ריח שיכר נידף ממנה. ס' לגלגה שלא אצטרך להרוות אותה באלכוהול הלילה, מבלי שתדע כי הדנית מבינה עברית, ולפיכך נצמדה אליי בחוזקה ולחשה: התגעגעת אליי? סיפרתי לדיאנה כי למחרת ניסע אנו לבית מלון, והיא חשה הקלה. המשיכה בינינו נותרה כשהיתה, אבל היינו נלהבים פחות, והיא שמחה על ההזדמנות לישון מעט, במקום למלא את מחויבותה הנשית מיד עם נחיתתה. הגענו לבית המלון בנתניה ביחד עם י' ורעייתו. י' כהרגלו סיפר בפעם המי יודע כמה, כיצד התייבש באותו טיול מדובר לגליל המערבי, ודיאנה שטיילה שם עימי גם כן, זכרה מן המקום חוויות נעימות הרבה יותר, והתפעלה דווקא מכמות הזהב שנשא על צווארו אחד הילידים המקומיים. זוהי עיר היהלומים, הסברתי לה.

דקותיים לאחר שהנחנו את תרמילינו, יצאנו שנינו מבגדינו ונכנסנו יחדיו למקלחת בכדי להתרענן בלבד. המים הצוננים היו נהדרים, ואנו עצמנו את עינינו ושקענו לתוך הזיות על קוטב צפוני… עד שנשמעה דפיקה קלה רמה בדלת. לבשתי את מכנסי ומצאתי את י' מעבר לדלת. הוא שאל אותי אם מתחשק לי להסתובב איתו בעיר. הקרחונים עליהם השתרעתי בנחת נמסו כהרף עין. הבנתי ששני הנשואים המשועממים הללו עשויים להמיט אסון על חופשתי. הוספתי חולצה ונעליים לגופי וירדתי במרוצה לדלפק הקבלה. שם הצגתי תעודה מסוימת והבהרתי לפקידה המשתוממת שעליי להחליף חדר מיידית, ואסור לה לספר לאיש על מיקומו. עליתי בזריזות לחדר בקומה השנייה, הוצאתי את דיאנה מן המים, וכשהיא עטופה במגבת בלבד, טיפסנו בלא דיחוי במדרגות אל הקומה השישית, והתמקמנו בחדר המהודר. רק לקראת סעודת הצהרים ביום המחרת חזו י' ורעייתו בשנינו מחדש.

במקום עבודתי בעבר היתה בחורה שחיבבה את קרקפתה גלוחה. היא מעולם לא סיפרה לי על אחותה, ואל זו התוודעתי במקרה. האחות הצעירה ממנה התגוררה במעונות רזניק, וכשהגעתי לבקרה בפעם הראשונה, שאלתיה אם תסכים לגשת עימי לחדר מסוים בקומתה. למרבה המזל, גרה שם חברתה. כשהוכנסתי פנימה, התכופפתי והצצתי אל תחתית הכיור. חיפשתי את המשפט "זאת היא אהבה" שהותרתי שנים לפני כן, כשחברתי ר' גרה שם. באחד הימים השתוללנו עם בקבוק יין, כשאנו מתנפלים זה על זו, ולאחר שנרגענו מעט, רשמתי את המילים הללו.

הקשר שלי עם האחות הצעירה נפסק כעבור תקופת מה, אבל בינתיים נרקמה ידידות טלפונית עם הסטודנטית השנייה. כשראיתיה בשנית כעבור ארבעה חודשים, היה מוזר בעיניי לראות מישהי אחרת במקומה של ר' בחדר ההוא. בסרטי הקולנוע ישנה, לעיתים, דמות שמשתמשת בחדר מלון קבוע לשם הנאותיה, אבל אני ראיתי באותה מיטה מעין מקדש שאין לטמא וסירבתי לה.

אותה סטודנטית המשיכה בלימודיה באזור המרכז ונהגנו להיפגש זה עם זו לפעמים. היו אלה הימים שש' ואני התחלנו לרקום בינינו מערכת יחסים. אומנם טרם מיסדנו את הקשר, אבל ש' כבר כפתה עליי להתנתק מידידותיי, והיתה מחמיצה פניה אם נודע לה שדיברתי עם אחת מהן.

שבועות אחדים לאחר מכן, אותה סטודנטית נקלעה למצוקה כספית וסיפרה לי על כך. אני לא יכולתי לסייע לה בעת ההיא, אבל לש' היה די ממון, וסברתי שהיא תוכל להלוות לה את הסכום הנדרש לזמן מה. בערב סיפרתי לש' על אודות אותה ידידה שזקוקה לכסף, ועל כך שהתחייבתי לסייע לה באמצעותה. ש' התבוננה בי במבט מוזר, אחר אמרה שהיא תטפל בעניין, וביקשה ממני את מספר הטלפון של הסטודנטית.

יומיים אחרי כן פגשתי את הסטודנטית. שאלתי אותה איך מתקדמים העניינים ואם נמצא לה פיתרון. היא סיפרה לי כי ש' טלפנה אליה, נתנה לה מספר טלפון ואמרה שאותו אדם יסייע לה. הסטודנטית התקשרה אליו, ומה נתברר? הוא רופא פרטי. ש' סברה בזעמה כי אותה ידידה נתעברה באשמתי, ועתה התכוונה היא לבצע הפלה, אך אין לה הסכום הנדרש לכך. אני נדהמתי כולי. מאז שרוחה של ר' עלתה לנגד עיניי בחדר ההוא, שוב לא נתחדשה עוד אותה תכלית. אפילו לנו יחדיו לילה אחד במלון קטן בזיכרון יעקב, למען זכרה המתוק מדבש של ד', עימה שהיתי בעבר במקום.

צחקנו כפרועי דעת בלילה ההוא כשסיפרתי לה איך מנעתי מד' ללגום מן הדיאט פפסי בארוחת הערב במלון. סברתי שהיא רזה מדי, והפצרתי בה לשתות משקה עתיר קלוריות. לכשסירבה, מנעתי ממנה לשתות בכלל עד שאיימה לחולל מהומה. לא לשווא צחקה עימי כל כך. רק עתה הבינה את ההקשר לאחד מאמרותיי הנודעות. מאז שד' התעקשה על דרישתה, בכל פעם שמישהו מציע לי משקה דיאט, אני אומר לו: שהברון רוטשילד ישתה דיאט, לי תן משקה רגיל.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.