בעקבות ארץ אופיר האגדית

13/08/2007 בשעה 11:45 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על בעקבות ארץ אופיר האגדית

בלב דרומה של אפריקה ניצבים שרידיה של זימבבואה הגדולה, בירת מעצמת המונומוטפים, שתרבותם המסתורית שלטה ללא עוררין במישורים סביב במשך מאות שנים, עד שפתאום התפוררה והשאירה מאחוריה רק קירות אדירים שהיו לחידה. חוקר גרמני שהאגדות על תרבות אבודה ריתקו אותו כבר מילדותו, נתקל בחורבות ותהה האם זוהי העיר שצוינה במקרא.

——————–

העיסוק הכפייתי של קארל מאוך (Karl Mauch) באפריקה החל כשהיה ילד. הוא נולד בגרמניה ב-7 במאי 1837, ובאותם ימים נחשבה אפריקה ליבשת מסתורית. האגדות תיארו בה נופים מרהיבים, ובינות להם מסתתרות חיות פראיות ומשוטטים בני שבטים מסוכנים. מאוך הצעיר היה מתבונן במפה החלקית של אפריקה, ומבטיח לעצמו שוב ושוב כי יום אחד יחקור את מחוזותיה הבלתי נודעים. במיוחד קסם בעיניו הסיפור על מכרות הזהב של המלך שלמה בארץ הקרויה אופיר. מאוך היה להוט להיות זה שיגלה את המקום.

כשבגר מאוך הוא למד קרטוגרפיה וגיאולוגיה, והיה צועד מדי יום ביומו עשרה ק"מ כדי לחשל את גופו לקראת הצפוי לו. הוא החל מתעניין במשלחות שיצאו לאפריקה, ואף שלח איגרת למכון הגיאוגרפי בארצו, וכתב כי הכשיר עצמו למשימה שכזו והוא מוכן לצאת לדרך. מפח הנפש שגרמה תמימותו לא ציערה אותו זמן רב. בתשובה לבקשתו נאמר כי את התגליות לאפריקה יש להשאיר לאנשים אחרים, כשהכוונה היא לבעלי מעמד חברתי גבוה משלו. המענה השלילי רק הקשיח את ליבו ומיקד את כל כוחותיו בהשגת מטרתו. במשך שנים נשא את התשובה בכיסו כדי להזכיר לעצמו כי עליו להיות נחוש אם חפץ הוא להגשים את חלומו.

בשנת 1864 הצטרף מאוך כאיש צוות בספינה שהפליגה לדרום אפריקה. בלילות היה מתכרבל חסר מנוחה בתאו, והיה מהרהר אלפי פעמים על הרגע הנכסף בו יניח רגליו על האדמה צופנת הסודות שממתינה לו כדי שיחשוף אותם. ואולם, המציאות טפחה על פניו מיד כשעזב את הנמל. העיור המפותח התנגש כליל עם חזיונותיו על ארץ בלתי נודעת. זו היתה מושבה אירופית מודרנית לכל דבר.

גם אז לא אמר נואש. מאוך ביקש להיות באזורים של סכנה ורצה לחוות הרפתקאות. לשם כך נדד במשך שבועות אחדים בתוככי הארץ, סייר בין כפרים אפריקנים ועבד בחוות המפוזרות במרחבים הפתוחים בתמורה למזון ומקום לינה. אחר כך הסתפח לשיירת עגלות שנשאה אספקה ליישובי הספר, ובזמנו הפנוי היה מכין רישומים ואוסף דוגמאות מהשטח. מסעו פנימה אל תוך היבשת נמשך כמה חודשים, אך מאוך היה סבלני. ידע הוא כי כל יום מקרב אותו אל יעדו. בבקרים שטופי החמה היה מתעורר ומחייך באושר רב. מאוך התאהב בארץ הזו.

רבים מהאפריקנים שנתקל בהם לא היו ידידותיים. המתיישבים הלבנים דחקו בהם, והם מיאנו להסכים לפלישות נוספות. ודאי גם חשדו בכל אירופי שהיה סוקר את שטחיהם ועורך לפיהם רשימות. על מנת שלא יחששו מפניו, החליט מאוך לעשות עצמו כמשוגע. התושבים המקומיים חדלו לראות בו איום והניחו לו לעשות כרצונו. כך הצליח מאוך בעזרת מצפן פשוט לשרטט את המפות הראשונות של פנים היבשת.

העתקים של יומניו נשלחו למכון הגיאוגרפי, זה אשר דחה אותו בזמנו. לשמחתו הרבה של מאוך הוחלט לפרסם את תגליותיו. בני ארצו שהתפעלו מממצאיו הנהדרים התחילו אף לשלוח אליו סכומי כסף למימון מאמציו. ברם, גם הוא לא ידע עד כמה יהא רם מעמדו לכשימצא את פיסת הזהב הראשונה. כדרכן של ידיעות בתקופה ההיא, הגיעה זו למתיישבים רבים שנהרו בהמוניהם למקום התגלית. מאוך יכול היה לטעון לבעלות על הקרקע, אך ראשו היה נטוע במקום אחר. הוא טרם מימש את שאיפתו הגדולה לאתר את אופיר האגדית. לרוע מזלו, זמן מה אחרי כן חלה במלריה. החלמתו היתה ארוכה, ובריאותו הלקויה כתוצאה מהקדחת הטרידה אותו עד סוף ימיו.

כשהתאושש מאוך סופר לו על עיר נטושה מעבר לנהר הלימפופו. למרות שעדיין היה חלוש למדי, קם ממיטת חוליו וביקש לצאת לדרך. אופיר החלה לקרום אבנים וחומות לנגד עיניו. זו היתה ההרפתקה של חייו. משחר ילדותו האמין כי נועד לה. כשחצה את הלימפופו נכנס לחבל ארץ בלתי מוכר. היה זה בבחינת עולם זר ומטיל מורא. סוחרים פורטוגלים חלפו שם במאה ה-16, ומאז לא ביקר שם אדם לבן למעט אדם רנדרז שסייר באזור בשנת 1867. ארבע שנים אחרי כן הגיע תורו של קארל מאוך. הוא עמד להגשים את חלומו.

באזורים נידחים אלה היה מאוך נתון לחסדי ראשי שבטים. על מנת ליהנות מחסותם ולא להפקיר עצמו לסכנות מיותרות, היה מעניק להם מתנות, אולם כמותן הידלדלה במהירות. בנסיבות החמורות שנקלע אליהן נאלץ להשתמש ברובהו עבור הכפריים שדרשו כי יצוד למענם. לדבריו, בתקופה מסוימת עלה בידו להאכיל ארבעים איש יום ביומו. כשניצבה לפניו הברירה לבחור בין הזהב לבין הסיכוי לזכות בתהילה, הוא לא היסס לחדש שוב את מסעותיו. הוא היה זקוק נואשות להכרת בני עמו שיראו בו חוקר דגול, עד כי ויתר על כבודו והפך למשרתם של הילידים.

בעוד חוקרים אחרים פילסו דרכם באפריקה באלימות רבה, מאוך היה נושא ונותן עם בני השבטים והפגין ידידות כלפי הסבלים ששכר. כשהבחין כי גופם רועד ברוח הקרה שנשבה בין ההרים, הוא גילה רחמים והעניק להם את שמיכות הצמר שנשא עימו. אולם, מאמציו לזכות באמונם נכשלו בסופו של דבר. שמונה חודשים אחרי תחילת המסע הם נעלמו. התברר כי חתכו את תיקיו וגנבו את רוב דברי הערך שהיו לו. אך לא איש כמו מאוך ירגיש לכוד. הוא ידע בביטחון שמטרתו קרובה, ולמחרת התגבר על הזעזוע ויצא לכפר סמוך. שם שכר מדריכים חדשים שהובילו אותו לפסגת הר מרוחק.

מתחת להר השתרע עמק נרחב. מאוך נדהם ממה שראה. לאורך קילומטר וחצי נמשכו קירות אבן עתיקים, עד שנחסמו על ידי חורבות. את המתחם המרכזי הקיפו חומות בגובה אחד-עשר מטרים. אורכן הכולל הגיע למאות מטרים. הן הוקמו ממיליוני אבנים שנחצבו מסלעי גרניט והונחו זו על זו בדיוק כמעט מושלם. קירות החומה היו רחבים למטה וצרים מלמעלה, כך שכוח הכבידה החזיק את המבנים במקומם מבלי שיוצמדו במלט. מאוך גילה מחדש את זימבבואה הגדולה. הוא היה נרגש מאד. רק ימים אחדים לפני כן היה טרוד במחשבות אפלות על כישלונו, ועתה הוא ניצב אל מול גולת הכותרת של מסעותיו. שש שנים קשות של נדודים הסתיימו בהצלחה כבירה.

מאוך הנפעם הבין מיד כי אלו שרידיה של עיר עתיקה. הממלכה האגדית שהיתה נחבאת באפריקה ניצלה מן השכחה. הוא ידע כי זו אחת התגליות הגדולות ביותר בכל הזמנים. בעמק התקיימה תרבות ייחודית, היחידה מסוגה באפריקה שמדרום לסהרה. הוא האמין שלנגד עיניו מצויים ארמונותיה של מלכת שבא. עיר הזהב של ארץ אופיר השתרעה תחת רגליו.

מאוך הסתובב בעיר, ממשש את הקירות ביראה, ומבקש למצוא ראיות שתאששנה את התיאוריה שלו. הוא הסיר שבבים מאחת הקורות. יש לבדוק אותם, אמר לעצמו, יתכן כי מלכת שבא ייבאה את העצים מארץ הלבנון לבנות בהם את מקדשיה. אצל השבטים המקומיים מצא מאוך הוכחות נוספות. טקסי ברית המילה ומנהגי השחיטה שלהם דמו לאלה של היהודים. מאוך סבר כי הועברו מדור לדור מאז ימיו של שלמה המלך. אט אט חדרה לתודעתו ההכרה כי לבנים גרו בעיר. גם הסבלים המקומיים הסכימו עימו. האפריקנים נהגו לבנות בקתות עשויות קש וטיט. לדעתו, לא היה ביכולתם להקים עיר מרהיבה כזו.

התרגשות הגילוי של מאוך חלפה כשמחלתו התפרצה שוב. הוא ידע כי כדי להישאר בחיים עליו לנטוש את הבדידות ולחזור הביתה. לאחר שבע שנים שבהן חווה ייאוש, קשיים ושמחה, עזב מאוך את אפריקה לתמיד. הוא מצא גרמניה אחרת מזה שעזב. מלחמות ותככים פוליטיים העסיקו את בני ארצו, וגילוייו הראשונים כמעט נשכחו. איש כבר לא זכר אותו. המכות ניחתו עליו בזו אחר זו. חוקרי תרבות לגלגו לו כשסיפר כי האפריקנים השחורים שומרים על מנהגי יהדות. כימאים קבעו כי השבבים שהביא עימו שייכים לעץ אפריקני ואינם של ארז הלבנון. ארכיאולוגים הצביעו על כך שרישומי החומות של מאוך אינם דומים כלל למבניה של ירושלים העתיקה. ולבסוף, ביטלו ההיסטוריונים את כל תיאוריו על ארץ אופיר וראו בהם חזיונות שווא.

בניסיונותיו הלהוטים לפענח את סודותיה של זימבבואה הגדולה, הפך מאוך יותר מבולבל משהיה אי פעם באזוריה השוממים של אפריקה. הוא סבל מקדחת וחום גבוה, ונעשה בלתי הגיוני ולא צפוי. ב-4 באפריל 1875 נפל אל מותו מחלון חדר העבודה שלו. הנסיבות שהובילו למותו לא התבררו מעולם. אישיותו של קארל מאוך נותרה עצמה בגדר חידה.

למרות ההתנגדות לרעיונותיו של מאוך במולדתו, נמצא קהל קשוב במיוחד לתיאוריה שלו על התיישבות לבנה באפריקה בימים קדומים. המחשבה כי אפריקנים בנו אי פעם מבנים כבירים נתפשה כבלתי תיאמן אצל המתיישבים האירופאים. במושבות הבריטיות בדרום אפריקה וברודזיה תקפו בפרצי גיחוך ולעג צורב כל ניסיון לשנות דעות קדומות על הילידים ועל עברם הפרימיטיבי לכאורה. הדבר גרר ויכוח נוקב ואף איים על הרעיון האימפריאליסטי בדבר עליונות הגזע הלבן, אך חרף דעת המתנגדים הם לא הצליחו לנתץ את המיתוס אודות התרבות הלבנה האבודה.

בשנת 1929 הגיעה לאתר הארכיאולוגית האנגלייה גרטרוד קייטון-תומפסון (Gertrude Caton-Thompson). היא מצאה כי העדויות לזהותם של בוני העיר הנטושה נמחקו כליל. ברי היה לה כי המקום השתנה מאד מאז ימיו של מאוך. שודדי אוצרות החריבו את הקירות בחיפוש אחר זהב. לתכשיטים המעטים שמצאו היה ערך היסטורי בלבד. הם התיכו אותם כדי למכרם, וכך פריטים שערכם הארכיאולוגי לא יסולא בפז אבדו לנצח. כמו כן, ססיל רודז ששלט בארץ הזו ביקש למצוא ראיות לכך שזימבבואה הגדולה נבנתה על ידי תרבות לבנה. הוא לא מצא לדבר כל הוכחה, ובמקום זאת הורה להרוס כל סממן אפריקני, וכך גרם נזק בל תקנה.

באין ברירה החליטה גרטרוד לטוס מעל האתר כדי לבחון את החורבות מעין הציפור. כשעברה מעליהן הבחינה בשביל אשר בהסתכלות מן הקרקע היה מוסתר על ידי צמחייה. השביל הוביל לטראסות שהיו מצויות מתחת לחומות, ונראה בבהירות שלא השתמשו בו מזה תקופה ארוכה. גרטרוד ונשות צוותה פנו לשם, וחשפו עושר עצום של חפצים שאיש לא נגע בהם מלבד התושבים המקוריים. להשתאותה, כל מה שמצאה היה אפריקני, למעט כלי קרמיקה שהובאו מן המזרח הרחוק במאה ה-13. האם זימבבואה הגדולה היתה מרכזה של תרבות שחורה אדירה?

ממצאיה של גרטרוד חשפו עבר מדהים וחיזקו את ההערכות כי זו היתה תרבות מקומית, אשר לה קשרי מסחר ענפים מעבר לים. זו היתה עיר גדולה, מהחשובות בזמנה, שהתקיימה בין המאה ה-9 למאה ה-14. היא שכנה על נתיב המסחר של הזהב והשנהב שהובילו אפריקנים מפנים היבשת אל החוף, כדי למוכרם לסוחרים ערבים. כשהשחורים קיבלו שוב את השליטה בארצם בשנת 1979 הם קראו לה זימבבואה, כדי לקשר את עצמם לעבר המפואר של אפריקה.

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.