עד כמה גבוהים הם השמיים

11/08/2007 בשעה 09:12 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על עד כמה גבוהים הם השמיים
תגים:

קשה להעלות על הדעת אותי ללא משקפת. אם בילדותי נשאתי אותה כדי להבדילני מזאטוטים אחרים, וליצור רושם מדומה שאני רואה דרכה דברים הנעלמים מעיניהם, הרי שבבגרותי נזקקתי לה כדי לערוך תצפיות בנופי הטבע. אבל הרושם הסביבתי נותר בעינו, אפילו שזקפתי לחובתי התבוננות דרך מכסים אטומים לא פעם.

תרומתו של שר הביטחון המשופם לצה"ל היא לדעת אמצעי התקשורת "מבחן המשקפת". לכאורה מבחן מופרך מאין כמותו, אך הציבור נתפש אליו, כי לאחר הקלקולים במלחמת לבנון השנייה, נראה שתוצאותיו משקפות את המציאות של חיינו בעדשה מקרבת: אם מכסי המשקפת מונעים מבעד עמיר פרץ להתבונן בלוחמיו, כיצד ינהג הלה אל מול מכשולים כבירים יותר.

התמונה של השר מתבונן מבעד למשקפת אטומה נתפרסמה בכל העולם, עד שרבים, אחרי שאזלו כרכורי צחוקם, התחילו לתהות האם זוהי הדרך לבחון תפקודו של בר סמכא בביטחון המדינה. והנה, השבוע, בין חלוקת צל"ש ועיטור, נתפס רב אלוף בקבע, גבי אשכנזי, כשהוא מציץ דרך משקפת עטורה מכסים, ולמרבה השמחה התעשת מיד והסירם. כך עלולה לחלוף תהילת עולם קצרת יומין של "מבחן המשקפת": הרי אם הרמטכ"ל נכשל, אזי מותר גם לכל אזרח.

אני מבין אלה הסבורים כי "מבחן המשקפת" אינו בהכרח מופרך. יתכן שהוא העצים לנגד עינינו את חוליי הצבא, אך עדיפה אפשרות זו מאשר תיחבא מאיתנו אמת בלתי נעימה. ונכון הדבר, כי מעתה ואילך, ייראה כל קצין נושא משקפת כמחזה מבודח, ואיש איש יבדוק כיצד התנהג עימה, כאילו מדובר בסיבוכי ההטסה של מטוס קרב, אך דווקא בגלל כך זהו מבחן אמיתי. טנקים ורובים כבר אינם מותירים עלינו כל רושם, ואף אחד אינו יודע מה מתרחש תחת המים בקרבי צוללות, כך שנותרנו כולנו עם המשקפת: הפריט היחיד שעדיין מעורר תחושת בטן כי האוחז בה הוא אדם מיומן ומקצוען – אינטואיציה שהינה אבסורדית כמובן, אבל עודנה שרירה וקיימת.

המשקפת הראשונה שלי היתה צעצוע עשוי פלסטיק. הוריי קנו לי אותה ביריד כשהיה עליי לבחור בינה לבין חצי מנת פלאפל ומשקה גזוז. כמדומני, היא לא הגדילה אף אובייקט, ובגלל בהירותה הנמוכה, כמעט לא ראיתי דרכה דבר. אבל בימי ילדותי היא כיכבה במספר מתמיה של תצלומים, עד כי תמיד נשאלתי: תגיד, מה הקטע עם המשקפת?

מסיבות שאינן ידועות לי כיום על בוריין אני התאהבתי במשקפת הזו. נהגתי להסתובב בין הילדים כשהיא תלויה על צווארי, ומדי פעם הייתי מציץ בה ומשווה לפניי ארשת רצינית כאילו זה עתה גיליתי עולם חדש. פסיכולוגית שהתרועעתי עימה בעבר, בגלל נמשיה כמובן, התחקתה אחר דפוסי נפשי בלא הצלחה, והסיקה כי נטיית החיבה שאיוויתי לחזות "גלאי היבשות" כבר בגיל שש, היא שהשפיעה על יומרתי לחקור את הטבע שנים אחרי כן. הצדק לא היה עימה. הן גלוי וידוע כי הנמלים שעימן שיחקתי הן שעיצבו את אישיותי בגיל רך, ולבטח לא התמוגגות מתדמית זו או אחרת.

אין להכחיש שפה ושם התענגתי, כבני גילי דאז, על החיים החלופיים שפיתחתי בדמיוני, חרף העובדה שכלל לא הייתי ילד חולמני. ברם, לניחושי הרפה, נשאתי את המשקפת עימי כל העת כי זו יצרה חיץ ביני לבין הילדים האחרים. מתמיד חשתי שאני צופן בתוכי ידע רב משלהם, והמשקפת היתה האביזר ששימשני על מנת להחצין הכרה פנימית זו. כשאני התבוננתי דרכה, הם הניחו כי אני רואה דברים הנסתרים מעיניהם, והסקרנות לדידם הפכה אותי לגיבור מקומי, אם תרצו, מגלה הארצות השכונתי. ואני, מן הסתם, הייתי ממתיק את סודותיי המדומים בחיוך מסתורי, שלא מש עוד מפניי לעולם, ומשווה לי דימוי שגוי של איש יודע רזים ומצוי בתעלומות חשאיות.

הגדלתי לעשות כשנטלתי את המשקפת עימי בתורנות של "משמרות הזהב". הנהגים שנצטוו לעצור לפני מעבר החצייה היו מרוגזים דיים מכדי להבחין בה, אבל זכורני שפעם אחת הגיע אחד האבות במכוניתו כדי לאסוף את ילדו או ילדתו מבית הספר, והוא תמה מה שימושה של המשקפת במכלול שיעורי הזהירות בדרכים. לאור כלימתי לא נותר לי אלא לשקר ולומר כי איעזר בה לצפות בלוחית הזיהוי של כלי רכב בורח. לפי חיוכו הסתום, ידעתי כי תשובתי נשאה חן בעיניו. זו היתה אחת הפעמים האחרונות שהצעצוע המביך נתלווה אליי. אפילו לא נודע לי מה עלה בגורלו.

משקפת אמיתית, אם כי לחובבנים בלבד, קיבלתי לפני בר המצווה. אין לי מושג עד ימינו מדוע שקדתי על לימוד שמות הציפורים וחקיקת שירתן במוחי, כיוון שצפר מעולם לא היה ייעודי, ותמיד רחשתי קרבה לפרוקי רגליים דווקא. לפיכך הספיקו כמה סיורים בשדה כדי שלא אטרח עוד לקחת את המשקפת עימי. לא היו לי כל כוונות לעקוב יום תמים אחר מעופה של צוצלת, או חפזונו של אחד הדרורים.

השימוש הראשי באותה משקפת נעשה ירחים אחדים אחר כך, כשהגיע מועד הטיול השנתי. למען האמת, מעט הצטערתי על כך בתחילה, כי לפתע נוצרה המולה בלתי אופיינית סביבי, כשכל מקורב חפץ להתבונן בה, אבל כהרגלי המגונה מימים ימימה שוב עשיתי בה שימוש נלוז, ומאחר שכל התבוננות בחולות המדבר הכאיבה לעיניי מרוב שיממון, התחלתי לעבור בין כולם כשאני צופה אל השמיים מתוך משקפתי.

אם תשאלו אדם בכל גיל עד כמה גבוהים הם השמיים, תקבלו מגוון תשובות רב למדי שאף אחת מהן אינה נכונה. הרי שמיים הוא מושג כה ערטילאי עד כי נכון לומר שכלל אינם קיימים. עבור פרפר אפשר כי השמיים הם התווך בין הקרקע ובין הגובה שבו הוא מסוגל לעופף; עבור הברייה ההולכת ברחוב השמיים הם כל אשר מצוי מעל הבניינים הכי גבוהים ומגיע עד קצה האטמוספרה; ואילו עבור הילד בגן השמיים הם כל מה שנמצא מעליו ועד היכן שמאירים הכוכבים.

וכך, בעודי מתבונן בשמיים בעד המשקפת, נשאלתי מה אני רואה שם. יכולתי לומר שאינני רואה דבר מלבד שמיים. בכוחי היה לבדות להקת עופות הנודדים מעל העננים, אבל אני לא הסתפקתי בכך. לרעי שעמד לידי אמרתי: אתה פשוט לא תאמין עד כמה השמיים האלה גבוהים! כשמסתכלים בהם במשקפת רואים שהם ממשיכים הרבה הרבה יותר למעלה.

את המשקפת הבאה שלי קיבלתי בהיותי חייל. היא היתה תוצרת ברית המועצות, ולפי המסופר נלקחה שלל מחלל מצרי. מאחר שהיתה כה כבדה נמנעתי מלסחוב אותה, וביום בו השבתי אותה לאפסנאות הרגשתי תרתי משמע שעול הוסר מעל צווארי. נסיבות החתמתי עליה אינן כמוסות: איש לא היה מתאים ממני בפלוגה לצפות על הגבעות שהתנשאו מאחורי רחבת המטווח, ולזעוק "חדל" כשחלפה שם חיה. אני כל כך הייתי מוטרד כי חלילה תיפגע צבייה, עד שהמ"פ המציא תפקיד צבאי במיוחד עבורי – להשקיף על הסביבה כשהחבר'ה יורים.

המשקפת הנוכחית שלי נרכשה בסנטה קרוז שבבוליביה תמורת סכום פעוט יחסית. היא משמשת אותי בעיקר לתצפיות שדה, ומותירה רושם רב בעיניים בלתי מקצועיות בגלל חינניותה. לכבוד חגיגות היובל לישראל התקיים מטס ראווה בינלאומי מעל חופי תל אביב. יחד עימי עמדו על הטיילת מאות אלפים. לידי ניצב תייר בעל מראה הגון שביקש רשות להסתכל בעדה. כשסיימתי לצלם את מופע האקרובטיקה האיטלקי גיליתי פתאום שאני מוקף ישראלים. לשודד המשקפות לא נותר כל זכר. הייתי אובד עצות, וכשהתגבר זעמי שירכתי רגליי אל עבר נקודת המשטרה.

למחרת תלונתי הוזעקתי בחזרה לשם. התייר האומלל חיפש אותי שעה ארוכה עד שהבין כי הלכתי לו לאיבוד. הוא מסר את המשקפת למשמורת בבית המלון בו שכן, ופקיד הקבלה נתן לי אותה לידיי בלי פגע, כפי שראיתיה לפני שהאיטלקים צבעו את השמיים. מספרים כי המופע של הטייסים הטורקים היה מרהיב במיוחד. אני לא צפיתי בהם.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.