אני הייתי זה שהגיע עם החרב השבורה

01/07/2007 ב- 13:51 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על אני הייתי זה שהגיע עם החרב השבורה

לפני כמה וכמה שנים הוזמנתי למסיבת פורים. כל אחד מן המוזמנים התבקש להגיע מחופש בכל צורה שהיא, ובלבד שיעשה שימוש באביזרי תחפושת מימי ילדותו. למגינת ליבי לא היה לי כל מושג אם נשתייר דבר מה מהם במרוצת השנים ואפילו לא ידעתי איה הללו מאופסנים. שיחק לי מזלי ובתום חיפוש קצר מצאתי חרב עשויה עץ שהשתתפה ב"מלחמות הילדים" כנגד הדרדקים מן הרחוב השכן. אך אויה, חלק ממנה נשבר ואבד, ואני שקלתי לוותר על החפץ שהגן בעבר על גופי הרך מפני שריטות וחבלות.

יום אחרי כן נמלכתי בדעתי. גמרתי אומר להתחפש לטריסטן, האביר הקלטי, ששבר את חוד חרבו באחד הקרבות ונודע בשל כך בעולם. ליטפתי בערגה את חרבי והתקנתי לה נדן מעור וכסות של לכה, ויצאתי בבגדי תחפושת לכבוש את אירלנד. למרבה הצער, באותה תקופה עוד לא הבנתי דיו כי ביני לבין הזולת הולך ומתרחב פער בכל הקשור לידענות, ולמותר לציין כי איש מן הנוכחים במסיבה לא ידע מיהו טריסטן או כל פרט שהוא אודות קיומם של הקלטים. אני הייתי ונותרתי זה שהגיע עם החרב השבורה.

עברו כך וכך שבועות עד שנזדמנתי לאירוע חגיגי נוסף. נשאלתי בלעג לשלום חרבי על ידי מכר פחות-חשיבות, והקשבתי בחוסר חן לצמד שגיחך עליו. חברתי הקירגיזית הראשונה שמחה לראותי והציגה את בן זוגה דאז. הוא היה מבוגר ממנה כמעט בשני עשורים, ואני, שהמשכתי לחבב אותה גם לאחר פרידתנו, חשתי אחריות מסוימת כלפיה והבעתי מורת רוח קשה כנגד הקשר שנתרקם ביניהם. בניגוד לתחושות הסרק, הוא אפילו לא היה עשיר ואני גם לא קינאתי לה. בימים ההם ליבי היה נתון לאהבתי הגדולה שהילכה לה קסם בין פעמיו.

חלפו שנתיים ימים בקירוב. אהובתי הלכה לה לדרכה ואני פניתי לדרך אחרת, ואף לא נותרנו בקשרי ידידות כדי שלא אכביד עליה. גם הקירגיזית הלכה ונשתכחה ממני לאחר שלא ראיתיה מליל החגיגה. והנה, בפוסעי באחד הרחובות נתקלתי בגן קטן והחלטתי לקצר נתיבותיי דרכו. כשחלפתי ליד הנדנדה הדהדה בין אוזניי קריאה שהופנתה לעברי. הסתובבתי אחורה וראיתיה. היא התגוררה לא הרחק משם, ואת זאת זכרתי, אולם התקשיתי לזהותה. הבחורונת הצנומה עטתה על גופה עשרות קילוגרמים מיותרים, ושמנה במידה בלתי אפשרית כמעט. זאת אני, היא לחשה לי, וחיוך התפשט על פניי לשמע צליל קולה.

התינוקת לא היתה שלה. היא שימשה שמרטפית של בת שכנתה. לאחר שהובררה לי טעותי, ונסתבר כי עדיין איננה אם, כבר סיפרה שגם טרם נישאה. מאוחר יותר נפגשנו שנינו. הטיפוס ההוא שבר את ליבה, ריסק את נפשה וחיבל ברגשותיה. נראה שכך עושים מרבית הגברים שנוטשים בבת אחת את כל עברם המשותף עם בנות זוגם. אולם, אני לא יכולתי להימנע מלומר כי הזהרתיה מראש, כאילו אני עצמי לא גרמתי מירורים לבנות אחדות בימי חיי. ובמקום שיגלידו פצעיה, האביסה העולה החיננית מקירגיזיה מזון ככל שיכלה לתוך בטנה, ועתה בכתה והשעינה ראשה על כתפי.

לא נותרתי עימה בקשר. ליבי נחמץ כשאמרה שעודה מאוהבת בגבר ההוא, חרף כל מעשיו הרעים כלפיה. אפשר שרזתה מאז, יתכן שהשמינה עוד יותר משהיתה. ללא בושה אודה כי כעסתי עליה: על קלות דעתה, על נפשה המעורערת, על חוסר יציבותה. לא רציתי לזכור ממנה מאומה. אולי עוד אתחרט על כך.

רק שלשום נודעה לי האמת כולה לאמיתה. הקירגיזית ובן זוגה עברו להתגורר יחדיו. הם ניהלו מערכת יחסים מצוינת והעתיד צפן להם אושר רב, עד שנפל דבר. האיש שלא חיבבתי נפצע באופן חמור בתאונת דרכים שהיתה כרוכה באשמתו. חייו היו תלויים על חוט השערה. באותם רגעים בין חיים ומוות הוא נכנע לליבו והפציר בקרוביו לזמן אליו דווקא את גרושתו. לא את חברתו. כשזימן לו הגורל להכריע למי נתונה אהבת האמת שלו, לא היה לו ספק. הוא בחר במי שהתעתדה להיות אם ילדיו, עד שבשעת חולשה בגד בה ובאמונה, ונעזב. היא כמעט שבה ונישאה מחדש לאדם אחר, אך לבית החולים הגיעה וטיפלה בו במסירות עד שיצא מכלל סכנה. מאז הם ביחד והקירגיזית לבדה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.