מבחן הרס ארמונות החול

23/06/2007 בשעה 16:36 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מבחן הרס ארמונות החול

בראשית חודש יוני נקלעתי אחר הצהרים לרחוב יונה הנביא בעירי תל אביב. מפאת חוסר תוכניות, מצוקה מוחית או ניחוחו המלוח של הים, החלטתי לשים פעמיי הישר מערבה, וכך התחלתי כעבור זמן קצר לצעוד מחוף גאולה בכיוון צפון. הבטתי מפעם לפעם בים ובשמיים שמעליו, אך מרבית הזמן הייתי שקוע במחשבות כהרגלי. לפתע קטעה זעקה את הרהוריי. זאטוט כבן חמש צווח עליי בזעם רב. בשניות הראשונות אחרי כן לא תפשתי מה אירע לפרא הקטנטן, עד שמבטי הצטלב עם עקבותיי האחרונות. נתברר לי לתדהמתי כי כפות רגליי מעכו היטב ארמון חול שידע רגעים יפים יותר.

לא היה זה ארמון מפואר שמלכים נוהגים להשתכן בו, ולבטח ערכו לא היה שווה דבר, אבל הילד הכועס הוכיח אותי גם בבעיטה. תפסתיו והנפתיו מעלה, מגיש אותו במפתיע לזרועות אמו, שנחרדה לרגע קט מהמעוף הקצרצר שחווה צאצאה הבועטני. הוא עוד עשה ניסיון להשתחרר מכבלי ידיה, ואולי אף לתקוף אותי בשנית, אולם אני כבר המשכתי לי הלאה, שואל עצמי האם דרכתי על ארמון החול מפני שלא נתתי דעתי במציאותו, או שכן ראיתיו, ותת-המודע המקנן בראשי, במקום שיורה לי לשים לב אליו, שלח הוראה הפוכה ודורסנית, משל היה זה אך טבעי לנהוג כך כלפי יצירתו של אדריכל רך בשנים. שאלת המחקר היתה פשוטה: האם לאדם יש יצר בלתי נשלט להרוס ארמונות חול על חוף הים? החלטתי לבדוק זאת אחת ולתמיד.

הגעתי לחוף הים בלוויית קנקן קפה וכוס שתייה ששימשו אותי ככלי בנייה. ברוב הדר הקמתי ארמון חול בגודל בינוני על קו הגבול שאליו לא מגיעים עוד המים, אלא אם הם נעזרים בגלים כבירים ביותר. זהו המקום שלרוב בונים בו ארמונות של חול, אולי משום שמצד אחד נגיש חומר בנייה לח ורטוב, ומצד שני משתרע חומר בנייה יבש בכמות שמשתווה לצאצאיו של אברהם אבינו.

מן ההיגיון להסיק כי מתחם ארמונות החול הוא גם התוואי שלפיו צועדים כל הפסענים על שפת הים. זהו האזור הכי קרוב למים שאפשר להגיע אליו מבלי להסתכן בהרטבה, ואילו הקרקע הנוקשה תחת הרגליים נוחה לצעידה. ברי אם כך, כי כל ארמון חול שניצל משטף גלי הים תהא אחריתו להירמס בכוח גפיהם של בני האדם. אומנם יוכלו כולם לאגף בקלות רבה אפילו טירות מרהיבות עין, ולבטח לדלג מעל ארמון חול נטול צריחים, אך בכל זאת אי אפשר לפקפק בידיעה האימתנית: משום מה לא מסוגלות הבריות לוותר על יישור ושיטוח חוף הים. האם הן נוהגות כך בכוונה?

ביומו הראשון של המבחן ישבתי מאחורי ארמון החול במרחק של מטר. בדקתי בשעוני ולמרות שחלפה מחצית השעה ועימה 22 יצורי אנוש, אף אחד מהם לא טרח לאמץ שריריו במעיכת הארמון, מלבד בחורה צחקנית שנתקלה בקצהו המערבי, וננזפה קלות על ידי בן זוגה שקרא לה להשתמש בעיניה. היו לה עיניים יפות. היא צחקקה לעברי והתחננה למחילה. התעורר בי רגש נקמה קטנטן, וביקשתי אותה לתקן את נזקיה כשמאחוריה החל גל ענק מתקרב. במנוסתה, לא רק שהחריבה את הארמון כליל, אלא אף דרכה על כף ידי, בעודה ממלטת מפיה צעקות גחכניות להכעיס. מה חבל שחולות טובעניים נדירים כל כך בעולמנו.

ביום למחרת שבתי לאותו המקום. שוב בניתי ארמון של חול. הפעם הזו התיישבתי במרחק של חמישה מטרים מזרחית מארמון החול. במשך שעה ומחצה נאלצתי לבנות אותו עוד שבע פעמים מחדש. מספר האנשים שחלפו על פניו בעת מבחן היה 109. בדיעבד אוכל לומר כי נוכחותי הסמוכה שימשה כסות הגנה לארמון אף יותר מחומתו הדקיקה.

שלושה ימים אחרי כן חזרתי שוב לחוף הים. החלטתי לבחור מקום אחר לבניית ארמון החול, כך שהתנועה בו תהיה חד-סטרית ככל האפשר. האתר המיטבי לדרישותיי נמצא, לאחר בחינה מדוקדקת, בקרבת שובר גלים שראשיתו נקבעה ביבשה. ברנש הצועד להנאתו מדרום לכיוון צפון, מוצא עצמו בסופו של דבר מטרים ספורים מן הסלעים, ואז מתחיל לעקוף אותם מימין. מעטים הם אלה שמטפסים עליהם בכל כיוון על מנת לקצר דרכם. לעומת זאת, אלה שנעים על החוף מכיוון צפון כלפי דרום עוקפים בקשת רחבה את הסלעים, ואל אתר הבנייה המיועד הם אינם מגיעים בדרך כלל.

הפעם התיישבתי כעשרה מטרים צפונית-מזרחית לארמון החול, כך שפניי היו מופנות אל מול הצועדים. במשך שעה אחת חלפו 39 איש מכיוון דרום לצפון שהארמון מצוי היה בדרכם. רק אחד מהם לא נתקל במבטי המתבונן. הוא החריב את הארמון וכמוהו עשו עוד שלושה. אין ספק, נוכחותי עדיין מפריעה לשוחרי המזימות ומחריבי הארמונות.

תמו שלבי הביקורת. הקשתי מסקנה מוקדמת שלפיה, אפילו מחסום הסלעים התקוע באמצע הדרך היה מרגיז את ההולכים ושבים, אין הם מכלים את זעמם בדריסת הארמון כאשר ישנו מישהו שמשגיח במעשיהם. לפיכך ישבתי לי בפעם הבאה כעשרה מטרים דרומית-מזרחית לארמון. פניי היו מופנות אל עבר גבם של הפסענים ההולכים ומתרחקים ממני. החלטתי למנות רק את הקבוצות, בין אם היו אלה קבוצות יחיד, צמד או שלישייה. ספרתי אותם כישות אחת כמו היו גוף אחד בעל הרבה רגליים.

ביום הראשון של הבדיקה החריבו את הארמון 19 פעמים מתוך 51 אנשים בעת מבחן. 12 פעמים נעשה הדבר על ידי דריכה. 7 פעמים אחרות באמצעות בעיטה. ביום השני של הבדיקה החריבו את הארמון 26 פעמים מתוך 76 אנשים בעת מבחן. 23 מהם עשו זאת על ידי דריכה ו-3 באמצעות בעיטה. יומיים אחרי כך מצאתי זוג שהתיישב בקרבת אתר הבנייה ובטוב ליבי נמנעתי מלגרש אותם. ביום השלישי של הבדיקה שהתנהלה למחרת, נהרס הארמון 14 פעמים על ידי 66 אנשים. 9 פעמים באמצעות בעיטה ו-5 פעמים על ידי דריכה.

כשסיימתי לבנות את הארמון בפעם ה-15 בערב ההוא, הגיעה משפחה שהתיישבה ביני לבין הים, ובתם הקטנה אימצה לחיקה את ארמוני ושיפרה אותו פלאים. הסתכלתי בתמיהה בכישוריה, ושקלתי במחשבותיי שמא כל המבחן שערכתי הינו חסר כל ערך, הואיל ומעשי ידיי גמדו באחת לעומת המבצר ושלושת המגדלים המרובעים שהוקמו בכוח דמיונה. האם יעז בר דעת למוטט את מפעלותיה המרשימים של הקטנטונת? והנה הסתבר כי שעה קלה לאחר שעזבו השלושה לדרכם, הגיח נער בגיל בר מצווה והטיח כדור ביצירת המופת. עתה התבהרו כל הרהוריי: רע האדם מטבעו.

על מנת להישמר מפני כל דעה שחפה מאובייקטיביות, אני מנוע מלפרש את כוונות מנתצי הארמונות. אפשר שיש מקום לחקור עוד בנושא במשך עונות קיץ אחדות, ולמיין את התוצאות לפי גיל, זוויג, ונתוני משקל. ואולם, חרף מיעוט הממצאים הנני מרשה לעצמי בכל זאת לקבוע: לבני אדם יש דחף בלתי מובן, אפילו אלים במידה מסוימת, להחריב במתכוון ארמונות חול שנבנו על החוף. הם עושים זאת כמעט בקביעות על ידי רמיסת המבנה, ואחר שולחים מבט חריף על תוצאות מעשיהם. אצל אחדים מהם אפילו מבצבצת חדווה קלה. עתה נותר לברר מאין נובע הדחף הזה ומהי משמעותו המדויקת.

מילות מפתח: ארמון חול, ארמונות חול

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.