שנותיו של אז'ן מארה בחברת הבבונים

10/05/2007 ב- 13:43 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על שנותיו של אז'ן מארה בחברת הבבונים
תגים:

אז'ן מארה (Eugene Marais) נולד בשנת 1871 בפרטוריה. כבר בגיל צעיר גילה נפש רגישה וכישרון עצום לשירה, שהכשירו אותו להיות כותב מדופלם ואף עורך של עיתון עוד בטרם מלאו לו 20 שנה. אלא מי שלימים יהא אחד מחשובי משורריה של מולדתו שאף ללמוד רפואה, ולשם כך עקר ללונדון. ברם, באנגליה עצמה החליט לבסוף להיות פרקליט. כשפרצה מלחמת הבורים השנייה בשנת 1899 היה עדיין סטודנט למשפטים, ומאחר שמוצאו מאחת המשפחות הבוריות המכובדות הושם מארה במעצר. בכל זאת עלה בידו להשלים את חוק לימודיו ולעזוב את בריטניה. בשלהי המלחמה כבר פעל ברודזיה דאז כמבריח נשק, ועשה ככל יכולתו לסייע לבורים במלחמתם כנגד צבא הוד מלכותם.

תבוסת בני עמו הותירה בליבו פצעים כה מכאיבים עד כי נזקק למורפיום כדי לשככם. אט אט שקע בדיכאון עמוק, וגמר אומר להימנע כליל מחברת בני האדם ככל שיתירו לו משאביו. הוא פרש לו'וטרברג, גוש הרים בצפונה של טרנסוואל, ומצא מגורים בחווה ליד דורנהוק, בתוך עמק פראי ומבודד. שם הצטרף לחברתם של בעלי החיים, וערך את התצפית הרצופה והממושכת ביותר שנעשתה עד אז בחיות בר.

הביוספרה של ו'וטרברג עשירה ביצורים קטנים וגדולים, וכיום מוכרזת כשמורת טבע. בתחילה שקד מארה על לימוד אורחותיהם של נחשים אימתניים כמו קוברה יורקת ומאמבה שחורה, אבל בחלוף תקופה קצרה כבר שבו את ליבו בבוני השקמה (Papio ursinus) שנפוצו באזור בהמוניהם. בשעות בין הערביים היו להקות הבבונים נחפזות לשוב מנחלות המזון שלהן אל מקום מבטחים, ומארה החל עוקב אחריהן.

בתוך נקיק מוסתר, על פני מדף סלעי של צוק זקוף שגובהו 150 מטרים, נקבע אתר השינה של להקה בת כ-300 פרטים. האתר היה מוסתר הודות לענפיו של עץ פיקוס כביר מימדים, וגם הגישה אליו היתה כמעט בלתי אפשרית. אורכו של המדף הסלעי היה כ-800 מטרים, ובמקומות מסוימים לא עלה רוחבו על 15 ס"מ. סמוך לרדת החשכה היה הומה המדף מבני הלהקה שהתקדמו בשקט חרישי אל מקום לינתם. בראש הטור פסעו הזכרים הבוגרים בזהירות רבה, אחריהם צעדו נקבות שאינן מטופלות בצאצאים, ואחריהן הילכו בדממה נקבות שגוריהן צמודים היו לגופן. סכנת מוות נשקפה לכל מי מהם שהרפה לפתע מאחיזתו. חרף זאת, לא היו מצליחים העוללים הקטנים מלהתאפק ממשחקיהם, והיו שולחים את זרועותיהם על מנת למשוך ברגלי שכניהם.

זה שנים לא שמעו הבבונים שום קולות ירי, כי האיכרים המקומיים היו כלואים עדיין במחנות שבויים, וכך אבד לרבים מהם החשש מקרבת בני אדם. מארה יכול היה אפוא להתקרב אליהם, ואף בנה לו בקתה בכניסה אל הנקיק. הוא חי בקרבם במשך שלוש שנים תמימות, היה נלווה אליהם במסעותיהם היומיים, ולמד להכיר כל אחד מהם בפני עצמו.

יראת הבבונים מפני האדם היא רק התוספת המאוחרת ביותר לרשימת הקשיים הטבעיים שלהם. בצד שושלת האדם, הבבונים הם הפרימטים היחידים שנטשו את היער לטובת הסוואנה, וזו מציבה בפניהם סכנות לא מבוטלות. חרדה אמיתית מפגינים הבבונים לא לגבי יריב שנרכש זה מקרוב כדוגמת האדם, אלא זו שמורה לאויבים עתיקי יומין ממשפחת החתוליים, ובמיוחד כלפי הנמר האורב להם בחשכת הליל.

מארה תמיד ידע אימתי הופיע נמר בקרבת הלהקה. כשהקדים הטורף להגיח ביניהם היו הבבונים נעדרים כל מסתור, והתחילו לנוע בחוסר שלווה, ממתינים עד שהמוות הסמוי מן העין יחלוף באין רואים. לפעמים היה מי מהם מפטיר צווחת מועקה נוקבת שהיתה מהדהדת באימה בחלל האוויר. באחת הפעמים הבחין בו מארה כשהוא מתקדם בלאט אל עבר כמה מחברי הלהקה. אז נעצר על זיז סלע והתבונן בחמדה אל טרפו. כמה מן הבבונים שראוהו עתה היו נרעדים ולא יודעים אנה יפנו מרוב בעתה.

אז ראה מארה שני בבונים זכרים כשהם מתקרבים אל הנמר לאורך שולי הצוק. זה קלט אותם בזווית עינו אך התעלם מהם. כל תשומת ליבו היתה נתונה לזאטוטים חסרי הישע שנדחקו בין הסלעים. פתאום זינקו לקראתו שני הזכרים במפתיע. אחד נשך את גרונו מלמטה, והשני שיקע את ניביו בעמוד השדרה שלו. כהרף עין קרע הנמר בטפריו את בטנו של הבבון התלוי תחתיו, ואילו את הבבון שעלה על גבו קטל בלסתותיו. אבל הנמר איחר את המועד. עורק הצוואר שלו נקרע לגמרי, והוא גסס למוות אל מול עיני הלהקה המפוחדת.

אומץ ליבם של הבבונים כבש את ליבו של מארה. הוא למד להעריך את חוקי הטבע שלפיהם התקיימו, ולא פעם היה משתומם ממנהגיהם המעט אנושיים. אחד המקרים עליהם סיפר אף עשוי היה להיחשב משונה, אילולא תצפיות רבות שאימתוהו בחלוף השנים. היה זה צו התנהגותי שלפיו כל נקבת בבון הרה שהגיעה שעתה להמליט, פורשת לשם כך מן הלהקה וזוכה לפרטיות מוחלטת. אף זכר לא היה מורשה להטריד אותה, ורק בן זוגה היה מתלווה אליה ופוקח עיניו סביב על מנת להשגיח עליה.

מארה דיווח כי בוקר אחד, בדיוק בשעה שהחלה הלהקה להתקדם לעבר נחלת המזון, פקדו צירי לידה פתאומיים את אחת הנקבות. בשל נסיבות בלתי מוצלחות אלו דילגה זו במהירות על פני גבעה סלעית, כדי לצאת משדה הראייה של חברי הלהקה. אז זחלה אל מתחת לשיח דליל שנתקלה בו, ויותר מכך לא יכלה לעשות. על הגבעה הופיעה הלהקה כולה. השיח שתחתיו מצאה מחסה הנקבה ההרה ניצב על הדרך אל נחלת המזון.

הלהקה עצרה את התקדמותה. ניכר בעליל שחבריה שרויים בבלבול בגלל הסיטואציה הבלתי צפויה. נהיר היה לדידם כי כל החולף בסמוך לשיח הדליל עשוי להפריע להמלטה. אבל מאידך מוטל עליהם גם לאכול. וכך נעו מהוססים אנה ואנה מבלי לדעת מה לעשות. אז ראה מארה כי כמה פרטים מבוגרים החלו נבדלים מן הלהקה ופנו בכיוון שונה מן הרגיל. הלהקה כולה פסעה בעקבותיהם ללא שמץ של ערעור. הנתיב החדש הוליך אל נחלת המזון בדרך ארוכה יותר ומפרכת, אך הבבונים החליטו שלא להפר את הפרטיות שמוקדשת ליולדת ויהי מה.

עם שובם של האיכרים בזה אחר זה לחוותיהם, מצא עצמו מארה פועל כסנגורם של שלוש מאות הבבונים. תיאבונם המוגבר לפירות ולתירס גרם נזק כלכלי רב בשדות המעובדים, והוליך את הקופים לעימות ישיר עם בני האדם. מארה השתדל לפצות במיטב כספו את התושבים המקומיים, ובלבד שלא יוכרזו חברי הלהקה כמזיקים שיש להרגם. אלא שממונו של מארה הלך ואזל וכך נפסקה עבודת המחקר שלו בסופו של דבר.

לאחר התקופה שעשה מארה עם הבבונים נמשך ליבו אל אורח החיים של החרקים. הוא הקדיש כמה וכמה שנים להסתכלות בחברת הטרמיטים, ועיצב תיאוריה הקובעת כי מושבתם של "הנמלים הלבנות" דומה מכל הבחינות לגופו השלם של יצור אחר מבין החולייתנים. פועלי הטרמיטים דומים לכדוריות האדומות הנושאות את חמצן החיים. החיילים דומים לכדוריות הלבנות שנלחמות בפולשים המזיקים. גינת הפטריות שמטפחים הטרמיטים מדומה למערכת העיכול, וכהנה וכהנה דימויים שמקובלים גם בימינו על המדע.

מארה דיווח על תצפיותיו במאמרים קצרים שנתפרסמו בלשון אפריקנס. שליטתו בשפה האנגלית היתה מושלמת, אך סיבות סנטימנטליות הן שגרמו לו לסרב ולכתוב בכל שפה אחרת זולת לשון הבורים בני עמו. באנגלים ובשפתם המשיך כמובן לראות כאויביה של דרום אפריקה. קטעים ממאמריו של מארה נדפסו לעת הופעתם גם בעיתונות הבלגית, שכן אפריקנס ופלמית הן שפות דומות מאד, ולמעשה היה כל דובר פלמית יכול להבין את הכתוב במאמריו.

כשש שנים לאחר פרסומם של המאמרים הללו, יצא לאור "חייה של הנמלה הלבנה", ספרו של מוריס מטרלינק (Maurice Maeterlinck), ובו תוארה האחדות האורגנית של מושבת הטרמיטים והשוותה לגוף האדם. בהיותו חתן פרס נובל לספרות עוררה התיאוריה של מטרלינק עניין רב, ונודעה ברבים כפרי רוחו שלו. לציבור האירופי לא היו ידוע על שנות העמל הרבות שהקדיש החוקר הדרום אפריקני בעבודת המחקר שלו, הואיל וזה סירב בכל תוקף לפרסמה בלשון מקובלת כמו אנגלית.

מארה ביקש לתבוע בדין את הסופר הבלגי על הפרת זכויות יוצרים ובצדק רב, שכן מטרלינק העתיק בלא בושה עמוד אחר עמוד מתוך כתביו של החוקר, ובשל בורותו המדעית אף השתמש במינוח שהומצא על ידי מארה, ושלא היה מקובל כלל בשימושם של יתר החוקרים. אלא שתביעה משפטית מן הסוג הזה היתה מעבר לאפשרויותיו של מארה, וכך המשיך לדעוך לתוך מירוריו ונפשו לא ידעה עוד מנוחה.

מארה חזר להיות עיתונאי וחדל כליל ממחקריו. הוא הוסיף לחבר כמה מן השירים היפים ביותר בשפת אפריקנס, אך התמכרותו למורפיום נתנה בו את אותותיה, ובשנת 1936 שם קץ לחייו. ויניפרד דה קוק קיבלה על עצמה לתרגם את עבודותיו לאנגלית, וכך נתפרסמו רק לאחר מותו ספריו הקלאסיים: "ידידיי הבבונים", "נשמתה של הנמלה הלבנה" ו"נשמתו של קוף האדם".

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.