הפענוח המופלא של כתב יתדות

17/03/2007 ב- 22:38 | פורסם בהספרייה המדעית | סגור לתגובות על הפענוח המופלא של כתב יתדות

כתב יתדות הוא הכתב הקדום ביותר של האנושות, ושימש את הלשונות המסופוטמיות יותר מ-3000 שנה. הוא פותח בידי השומרים מכתב ציורים, ובתחילה כלל כתב היתדות כ-2000 סימנים, כשכל אחד מהם סימל מילה או מושג. משערים שהומצא לצורך רישום פעולות כלכליות ומנהליות במקדשים ובחצר המלך. סימני הכתב הארכאי נחרתו בלוחות טין לחים ויובשו בשמש.

מאוחר יותר כלל הכתב השומרי כ-600 סימנים בלבד, אותם הטביעו בצורת קווים ישרים דמויי יתדות באמצעות חרט-סוף. כך איבדו הסימנים לחלוטין את צורתם הציורית. כמו כן החלו הסימנים למילים חד-הברתיות, שהן מרובות בלשון השומרית, לשמש גם לכתיבת הברות, שבעזרתן אפשר לכתוב מילים ארוכות בכתיבה פונטית מדויקת.

סמוך ל-2500 לפנה"ס נתקבל הכתב השומרי אצל האכדים לצורכי לשונם. כ-300 שנה מאוחר יותר אומץ כתב היתדות על ידי החורים והעילמים, וכעבור 400 שנה נמצא בשינויים מסוימים בשימוש אצל החתים. כתב היתדות האכדי שימש יסוד לשתי שיטות של כתבי יתדות אלפביתיים: כתב היד של הפרסית העתיקה אשר כלל 36 סימנים, וכתב היד של אוגריתית שכלל 30 סימנים. במחצית השנייה של האלף ה-1 לפנה"ס החל הכתב האלפביתי הארמי-עברי לדחוק את רגלי כתב היתדות, ולתפוס את מקומו אף בממלכת פרס האח'מנית, עד שנעלם כליל במאה ה-1 לספירה.

השרידים החומריים של התרבות המסופוטמית, ועימהם גם כתביה העתיקים, היו קבורים תחת תלי החורבות של ערי בבל ואשור כאלפיים שנה. עד אמצע המאה ה-19 נשאבו ידיעותינו על התרבות הזו מן האזכורים הלקוניים במקרא, שנגעו לבבל ולאשור ולייחס שלהן לארץ ישראל. וכן מכתבי ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שחי במאה ה-4 לפנה"ס, ושסיפוריו המוזרים על הבבלים מבוססים על מקורות מידע משניים ואינם אלא בליל של עובדות ובדיות.

ההתעניינות במסופוטמיה העתיקה התעוררה במערב רק בדורות האחרונים, בעקבות מסעותיהם של דיפלומטים ואנשי צבא למזרח, וניסיונותיהם לזהות תלים עתיקים ברחבי עיראק. אלה הביאו לאירופה לוחות טין ועליהם כתובות בכתב היתדות. מכיוון שזכרו של כתב היתדות נשכח, לא הוכרו אלה בתחילה כסימני כתב. רק ב-4 בספטמבר 1802 עלה בידו של גאורג פרידריך גרוטפנד (Georg Friedrich Grotefend) להודיע כי פענח את הכתב המסתורי.

בחלק מן הכתובות שנמצאו בחורבות פרספוליס, בירת פרס האחמנית, נמצאו שלושה סוגים של כתב יתדות. גרוטפנד הניח כי אלה מייצגים שלוש שפות שונות. הוא בחר לו כתובת קצרה שהיתה מחולקת לשתי פסקאות, ושיער כי זו כתובה בפרסית עתיקה (מאוחר יותר הוכח שכך הדבר ושתי השפות האחרות הן עילמית ואכדית):

גרוטפנד הבחין כי ישנם בסוג זה של כתב יתדות 36 סימנים שונים, מלבד יתד מלוכסנת שהינה סימן מיוחד המפריד בין מילים. מכאן, שבחלק א' של הכתובת היו 14 מילים ובחלק ב' של הכתובת היו 9 מילים:

גרוטפנד מצא כי הסימנים בקטעים א-2, א-4, א-6, ב-2 ו-ב-4 מייצגים אותה מילה, אשר שבה מספר פעמים בכתובת:

בדרך כלל נזכרים בכתובות בעיקר שמות של מלכים ותואריהם. לפיכך הניח גרוטפנד כי אפשר שזו המילה "מלך".

הסימנים של המילה "מלך" מופיעים בקטעים א-5 ו-ב-5 כחלק מן המילה:

תואר ידוע מתולדות מלכי פרס הוא "מלך המלכים". לפיכך הסיק גרוטפנד כי בשני הקטעים הללו מופיעה המילה "המלכים".

התואר המלא הוא "מלך גדול מלך המלכים". גרוטפנד הקיש כי אותם סימנים המופיעים בקטעים א-3, ב-3 מייצגים את המילה "גדול":

עתה יכול היה גרוטפנד למלא חלק מהפאזל החסר:

א-1: X
א-2: מלך
א-3: גדול
א-4: מלך
א-5: המלכים
א-6: מלך
א-7: X
א-8: X
א-9: X
א-10: X
א-11: X
א-12: X
א-13: X
א-14: X

ב-1: X
ב-2: מלך
ב-3: גדול
ב-4: מלך
ב-5: המלכים
ב-6: X
ב-7: X
ב-8: X
ב-9: X

גרוטפנד הניח כי הסימנים בקטע ב-1, הקודם למילה "מלך", מייצגים שם של מלך "ב":

בהתאם לכך, גרוטפנד הקיש כי הסימנים בקטע א-1, הקודם למילה "מלך", מייצגים שם של מלך "א":

כמעט אותם סימנים מופיעים גם בקטע ב-6. גרוטפנד ניחש שמדובר באותו שם של מלך:

הסימנים של המילה "מלך" מופיעים גם בקטע ב-7 גרוטפנד סבר כי הכוונה היא למילה "המלך":

מכך הסיק גרוטפנד שמחבריהן של שתי הפסקאות הם שני מלכים, אב בנו, והמלך שעליו נכתב בחלק ב' הוא בנו של המלך שעליו נכתב בחלק א'. מכאן שהמילה שבאה אחרי שם המלך "א" ותוארו בקטע ב-8 הוא "בן". מילה זו מופיעה גם בקטע א-9:

גרוטפנד פנה להשלים עוד חלק בפאזל החסר:

א-1: שם של מלך "א"
א-2: מלך
א-3: גדול
א-4: מלך
א-5: המלכים
א-6: מלך
א-7: X
א-8: X
א-9: בן
א-10: X
א-11: X
א-12: X
א-13: X
א-14: X

ב-1: שם של מלך "ב"
ב-2: מלך
ב-3: גדול
ב-4: מלך
ב-5: המלכים
ב-6: "שם של מלך "א"
ב-7: המלך
ב-8: בן
ב-9: X

בשלב הבא העסיקו את גרוטפנד 4 קטעים:

א-6: מלך
א-7: X
א-8: X
א-9: בן

קטע א-7 או קטע א-8 צריכים להיות שמו של מלך "א". גרוטפנד שם לב לתעתיק של קטעים ב-6 ו-ב-7: "א" המלך. מכאן הסיק שקטע א-7 קשור למילה א-6, ואילו א-8 הוא שם, קרי שם אביו של מלך "א".

כך נתגלתה בפניו שושלת של שלושה דורות, אשר רק שני האחרונים היו מלכים. גרוטפנד בדק את השושלות הפרסיות, וזיהה את דריווש הראשון כמלך אשר אביו לא היה מלך. שם אביו היה וישתספהיא, ואילו שם בנו היה ח'שיארשא (אחשוורוש ?)

מתוך הנחה זו קרא גרוטפנד את השם בקטע א-1: Da-A-Ra-Y-Wa-U-Sa

אחר קרא את השם בקטע ב-1: H-Sa-Y-A-Ra-Sa-A

ולבסוף קרא את השם בקטע א-8: Wi-I-Sa-Ta-A-S-P-Ha-Y-A

כך מצא גרוטפנד את פשרם של 14 סימנים: Da-A-Ra-Y-Wa-U-Sa-H-Wi-I-Ta-S-P-Ha

כשנסללה הדרך לפענוח שאר האותיות, נתברר כי בשני חלקי הכתובת נכתב כך:

א-1: דריווש
א-2: מלך
א-3: גדול
א-4: מלך
א-5: המלכים
א-6: מלך
א-7: המדינות
א-9: בן
א-8: וישתספהיא
א-10: האח'מני
א-11: אשר
א-12: בנה
א-13: הארמון
א-14: הזה

ב-1: ח'שיארשא
ב-2: מלך
ב-3: גדול
ב-4: מלך
ב-5: המלכים
ב-8: בן
ב-6: דריווש
ב-7: המלך
ב-9: האח'מני

על עבודתו של גרוטפנד היו לאיש הצבא האנגלי הנריק קרזיק רולינסן ידיעות קלושות בלבד. בשנת 1827 נשלח אל הודו ושש שנים אחר כך צורף אל קבוצת קצינים שהופקדה על ארגונו מחדש של הצבא הפרסי. בפרס החל להתעניין בכתב היתדות. תוך סיכון אישי רב עלה לסלע הגבוה עליו נחקקה כתובת בהיסטון, ובמשך שנתיים ימים העתיק חלקים ממנה. את ההעתקה השלים בהיותו קונסול בבגדד. להבנת הטקסט בפרסית עתיקה ניצל את ידיעותיו בסנסקריט, ובמאמץ עצמאי העמיק והרחיב את פענוח הכתב.

בעקבות רולינסן (Henry Creswicke Rawlinson), גם אדוארד הינקס האירי ריכז את מחקריו בכתובות השלוש-לשוניות של בהיסטון ופרספוליס. בשנת 1848 סיים את תהליך הפענוח של הסוג הראשון של הכתובות שלשונן פרסית עתיקה, כשמצא כמה כללים חשובים הקובעים את קריאתם של הסימנים, שנשארו בלתי ברורים, וכן קבע את מערכת ההגאים שלה.

כתב היתדות האלפביתי של הפרסית העתיקה הוא המצאה מכאנית-מלאכותית (בדומה לכתב היתדות האלפביתי של אוגרית) מתקופת מלכותו של דריווש הראשון, ששאלה מכתב היתדות רק את כסות הצורה החיצונית, ואילו תוכנה הפנימי נעשה כמתכונתו של הכתב הארמי שהחל להתפשט בכל קדמת אסיה בימים ההם.

ביחס לסוג הלשוני השני של הכתובות, זו של העילמית, קבע הינקס (Edward Hincks) שאינה לשון שמית. אחר כך קבע את זהותה של הלשון השלישית של הכתובות, היא האכדית, שהינה לשון שמית. פענוחו של הנוסח האכדי היה קשה יותר, שכן התברר כי הוא כתוב בכתב הכולל מאות סימנים, מהם סימנים למילים ומהם סימנים להברות, שאפשר לקרוא כל אחד מהם בשני אופנים או יותר.

בהרצאה שנשא בשנת 1850 טען הינקס שכתב היתדות אינו מותאם לרישום לשונות שמיות כל צרכו, והדעת נותנת שהומצא בידי עם דובר שפה שאינה שמית. טענתו סתרה את ההשערות הקודמות. באמצע המאה ה-19 היה מוסכם על הכול כי התושבים השמיים של בבל ואשור הם שהמציאו את כתב היתדות. הינקס היה הראשון שהטיל ספק בכך.

בשנת 1852 גילה רולינסן בחפירות נינווה מילונים דו-לשוניים, שבהם תורגמו מילים בלשון האכדית למילים מקבילות בלשון לא מוכרת. בשנת 1857 גרס ז'יל אופרט היהודי-גרמני שהלשון הלא מוכרת הזאת היא שומרית, והוכיח את המוצא השומרי של כתב היתדות. אופרט (Julius Oppert) גם טען כי את העם הלא שמי שקדם לשמיים בבבל יש לכנות שומרים, וכי זכרם נשכח משחדל כתב היתדות לשמש בבבל. ואכן, גם המקורות המקראיים והקלאסיים, ששימרו ידיעות מרובות על תושביה הקדומים של מצרים, בבל ואשור, לא מסרו שום ידיעה ישירה על קיומם של השומרים.

האכדים השתמשו בכתב היתדות השומרי כדי לכתוב אכדית, אף שעיצורים שמיים רבים לא ניתנים לביטוי מדויק באמצעותו. האכדים הפכו את סימני המלים השומריות שברובן הן בנות הברה אחת לסימני הברות. כך נוצר כתב ההברות שהכיל גם אידאוגרמות, שיש לקרוא אותן לא לפי הגייתן בשומרית אלא לפי מובנן האכדי. מפני כן, וגם מפני שכתב היתדות השומרי בכללו אינו מתאים ללשון שמית, קשה לפעמים לפענח את הכתובות האכדיות. ואולם האכדים ידעו לסגל כתב זה לצרכי לשונם ויצרו להם שיטה שלמה, אף אם מסובכת, לשם סימון של תנועות ארוכות וקצרות, כפל-אות וכדו'.

ראו גם:

כתב יד מסתורי שנותר בגדר חידה סתומה

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.