הלווייתן המבעית שהקדים את מובי דיק

11/03/2007 ב- 11:51 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על הלווייתן המבעית שהקדים את מובי דיק

ב-12 באוגוסט 1819 עזבה ספינת ציד הלווייתנים 'אסקס' (Essex) את הנמל באי ננטאקט שבמסצ'וסטס, ויצאה לקראת מסע בן שנתיים וחצי לדרום האוקיינוס השקט. איש מצוות הספינה לא שיער ביום ההוא כי ההרפתקאות המחרידות שתחלופנה עליהם תהדהדנה לעד, באמצעות יצירת ספרות מופתית שעמד לחבר הרמן מלוויל. 21 הצעירים נשאו מבטם אל הרציפים המתרחקים ופיזמו ניגון מוכר. במשך יומיים תמימים העכירה שמחת לבבם עת עיניהם מראות, ובדמיונם ריצדו לווייתנים מבותרים, ערים רבות קסם, ונערות מתבגרות שהיו ממתינות לשובם. השמש בבוקר ההוא חייכה גם היא אליהם.

ג'ורג' פולארד היה קברניט הספינה. בגיל 28 היה לאדם הצעיר ביותר שנבחר לפקד אי פעם על ספינה לציד לווייתנים. החובל הראשון אואן צ'ייס היה רק בן 22. שניהם שירתו ב'אסקס' במסעה הקודם ועתה הועלו בדרגה. 'אסקס' עצמה היתה ספינה נושנה אשר שופצה מעט בטרם יצאו למסע. אורכה היה 27 מטר, קיבולתה 238 טון, והיא נשאה עימה חמש סירות מהירות שיט שיועדו למרדף אחר לווייתנים.

ב-15 באוגוסט נמחק החיוך באחת מפניהם של המלחים. סערה פתאומית שלא התכוננו כראוי לקראתה, גרמה נזק כבד לספינה ולאיבוד שתיים מסירותיה. סירה נוספת נותצה ויצאה מכלל שימוש. פולארד אמד את הפגיעות ותהה אם רצוי שישובו לנמל הבית שלהם. צ'ייס סבר אחרת ואילולא הצליח לשכנע את כולם שאין עילה מספקת לחזור על עקבותיהם, אפשר שהיתה נמנעת הטרגדיה הגדולה שציפתה להם. ברם, הצעיר הנחוש, שראה עצמו מיועד למשרת קברניט ביום מן הימים, ידע היטב לטעת אמון בפקודיו ובמפקדיו. הכול החליטו פה אחד להמשיך בהפלגה.

מקץ חודשיים כבר היו בקרבת חופי אורוגוואי. עד עתה שבו ריקם מן המרדפים אחר הראשתנים, אך תכיפות המפגשים הלכה וגברה, והיה זה רק עניין של זמן עד שיעלה בידם לקטול את אחת מחיות הענק שראה הים מעודו. לילה אחד, בהיותם לא רחוק מאיי פוקלנד, נשמע קול זעקה, מעין צווחה חדה ורמה של בעתה שהגיעה מהים, לצד הספינה, כאילו נפל מישהו למים. קצין המשמרת כבר עמד להורות על הורדת הסירה כשהצרחה נשמעה בשנית. רק אז הודיע אחד המלחים בצחקוק נבוך שלא אדם כי אם פינגווין משכשך במים, ורק קריאותיו מחרישות האוזניים מפרות את שלוות הלילה.

ב-18 בינואר 1820 חלפה 'אסקס' על פני ארץ האש. חמישה שבועות נאבקו המלחים האמיצים במים הבוגדניים וברוח המקפיאה, עד שהצליחו לחצות את מיצר הורן. מימיו השלווים של האוקיינוס השקט ציפו לקראתם, אבל בליבם כבר ידעו כי הספינה איננה כשירה דיה. אומנם באחת מחניותיהם הצליחו לתקנה והצטיידו בסירה נוספת, אך זיק החרדה נאחז בעיניהם ולא סר.

אחרי כמה חודשים חסרי מזל לאורך חופי צ'ילה, הגיעה הספינה סמוך לחופי פרו ושם החלה ההצלחה להאיר להם פנים. תוך תשעה שבועות צדו אחד-עשר לווייתנים. בספטמבר 1820 עגנה הספינה בחופי אטקמס, כפר אקוודורי מוקף יער עד, לשם הצטיידות בעופות בר. לאחר שעברו עליהם שם ימים אחדים של נחת, שב הלך הרוח העולז לפעם בהם מחדש. כשיצאו שוב לדרך הם החלו לראות עצמם ברי מזל, וחשו כי ההצלחה מתדפקת על שערי היום הבא. רק עריקתו של הנרי דו'יט, אחד המלחים, העיבה מעט על עליצותם.

שגרת יומם של התצפיתנים היתה קבועה. מראש התורן היו מביטים אל האופק ותרים בעיניהם אחר יצורי הים. פה ושם נראו בשמיים התגודדויות של עופות שרימזו על יבשה קרובה, אך פני הרקיע נותרו תכולים רוב הזמן, ואף סערה מאיימת לא עמדה לרסק את ספינתם. החששות הלכו והתפוגגו כמעט כליל, והשנה עמדה להיחתם בלא מאורעות חריגים.

כשהיה מכריז התצפיתן על לווייתנים בקרבת מקום, היו ניעורים כולם משנתם או נוטשים את עמדותיהם, מורידים את סירותיהם מיד אל המים, ומזנקים קדימה לקראת היונקים הגדולים. ב-16 בנובמבר 1820 יצאו שוב הסירות לרדוף אחר לווייתנים, אך זו הפעם איתרע מזלם. הסירה בפיקודו של צ'ייס נפגעה ללא תקנה על ידי זנבו של ראשתן ענק מימדים. אומנם שלוש הסירות האחרות נותרו כשירות, ואף אחד מאנשי הצוות לא נפגע, אולם עבור המלחים שאמונות תפלות היו לחם חוקם, היתה התאונה סימן מבשר רעות.

ארבעה ימים אחרי כן, כ-2800 קילומטר מערבית מאיי גלפגוס, נצפו כמה ראשתנים שוחים לא הרחק מהם. השעה היתה שמונה בבוקר, והיום היה נאה וצח, כשרק רוח קלילה מנשבת. כשהספינה הגיעה למרחק של כ-800 מטרים מן הלהקה, הורדו מטה שלוש הסירות ויצאו למרדף. צ'ייס הורה לאנשיו לחתור לנקודה מסוימת, שם המתינו בציפייה דרוכה, סורקים את המים אחר צלליתו הכהה של לווייתן העומד להגיח, ואכן אחד הראשתנים הופיע היישר לפניהם.

צ'ייס החליט כי מוטב שיטיל בעצמו את הצלצל, אך כאשר ננעץ זה בלווייתן נרתע הלז בבהלה, וצלף בזנבו בסירה הרעועה בלאו הכי. שוב נפגעה סירה בפיקודו של צ'ייס. הפעם הזו הראשתן ניקב אותה. צ'ייס חתך את חבל הצלצל בסכינו, וציווה על האנשים לפשוט את חולצותיהם ולסתום בהן את החור הפעור. אחד המלחים התחיל לשאוב את המים שחדרו לסירה, בעוד האחרים חותרים חזרה אל הספינה. כשהגיעו אליה הזדרזו למשות את סירתם מן המים ולהעלותה על הסיפון כדי לתקנה.

בשעה שאירעה התקרית היו שני הצוותים האחרים מרוחקים עד מאד ולא חזו במתרחש. צ'ייס שרגז על כך שאולץ לפרוש מן המרדף, ויתר על העברת הציוד לסירה חלופית, והחל לתקן את סירתו הפגועה בחמת זעם, מקווה להחזירה במהירות לשימוש בשעה שהלווייתנים עודם נמצאים בהישג יד. בעוד הדי הפטישים נשמעים מכל עבר, נראה דבר מה עצום מגיח מן המים משמאל לספינה.

היה זה הראשתן הגדול ביותר שראו אי פעם. על פי הערכתם אורכו היה 26 מטרים ומשקלו 80 טונות. הוא הגיח קרוב כל כך מהם עד כי יכלו לראות בבירור את ראשו הרבוע ומלא הצלקות. הלווייתן הכביר התנהג בצורה משונה למדי. במקום שיימלט על נפשו בבהלה כדרכם של ראשתנים, הוא שט לו בשלווה על פני המים, נושף לפרקים דרך נקבי הקילוח שלו, ונדמה כאילו היה סוקר אותם בעניין רב.

אחרי שהקליח כמה פעמים, צלל הראשתן והופיע שוב בקרבת הספינה. לפתע התחיל לנוע לעברה כשזנבו הענקי עולה ויורד, ומהירותו הולכת ומתגברת. נד מים עלה משני צידי ראשו, ושאונו נבלע בין קריאות מבוהלות שנשמעו מפי המלחים. לפתע נשמע קול נפץ עז. הלווייתן נגח בחרטום הספינה, וזו נרעדה מעוצמת ההתנגשות. תדהמתם של צ'ייס ואנשיו היתה אדירה. בכל תולדות ציד הלווייתנים לא נודע מעולם על אודות לווייתן שתקף ספינה כלשהי בכוונה תחילה.

לאחר המתקפה הראשונה צלל הראשתן מתחת לספינה והגיח מצידה הימני, כשזנבו מרוחק מטרים ספורים מן הירכתיים. צ'ייס נחפז להשיג את החנית, אך כשאחז בה והרימה כדי להטילה התחיל להסס. הוא שם לב שזנב הלווייתן קרוב להגה הספינה, ואם תיפגע החיה הענקית, עלולה זו לנתץ בקלות את מתקן ההיגוי העדין. צ'ייס תפש כי לנוכח המרחק הרב מן היבשה, אין ביכולתו ליטול סיכון שכזה. אילו  היה מסוגל לחזות מראש את אשר אירע אחר כך, קרוב לוודאי שהיה בוחר באפשרות הגרועה מבין השתיים, והורג את הלווייתן אפילו במחיר אובדן ההגה.

היצור המפלצתי התרחק מהם בשחייה מתונה, אולם האימה טרם חלפה. כמה מאות מטרים מן הספינה עצר פתאום, והחל מקיש במלתעותיו העצומות וחובט בעוז את זנבו במים, כאילו נטרפה דעתו מרוב זעם וחרון. והנה פנה שוב אל עבר הספינה, והסתער עליה שנית. החיזיון שנגלה לאנשי הצוות היה מצמרר.
ראשו המצולק של הלווייתן נישא כמעט כולו מעל פני המים, וזנבו האדיר הותיר שובל רחב של קצף לבן, שהלך והתקרב אליהם במהירות רבה.

ההתנגשות האדירה היממה את המלחים. כמה מהם נפלו מרגליהם ארצה מעוצמת ההדף, אך בטרם הספיקו לקום ממקומם, שמעו את קורות העץ תחתיהן מתרסקות בזו אחר זו. קולות חרדה נתערבבו בהדי  המעיכה. הלווייתן ניסה לחלץ את גופו מן החור הגדול שפער בתחתית הספינה, עד שנשלף משם לבסוף ושחה לדרכו. איש לא ראה אותו שוב לעולם.

צ'ייס המנוסה הבין מיד שגורלה של 'אסקס' נחרץ. גם פניהם המיואשות של פקודיו העידו שהפעם נגזר דינם. הם אספו צידה מן הספינה ככל אשר יכלו, ובזמן הדחוק שנותר הורדה מטה הסירה הרביעית. שמונת המלחים שהתקבצו עליה החלו לחתור משם כשפניהם מביעות חלחלה. האוקיינוס האדיר רחב ידיים היה, ומעתה ואילך מופקרים הם לחסדי גליו.

כשפולארד והחובל השני מתיו ג'וי שבו עם צוותיהם, הם נחרדו לראות כי הספינה התהפכה על צידה. מילותיו של הקברניט הלום הצער נעתקו מפיו. הוא לטש עיניו בצ'ייס וזה סיפר לו בקצרה כי לווייתן ריסק את ספינתם. ראשו של פולארד צנח על מושבו. הוא התקשה לתפוש את תוצאת הגזירה. חלפו רגעים קודרים עד שהתאושש והישיר מבטו אל האופק. האם ביקש לראות שם אונייה חולפת? האם   אחזה בו התקווה להיוושע, או שמא נחרד עד תום מגורלם האכזר?

לאחר שנצטללה דעתם והותקנו מפרשים בשלוש הסירות, התכנסו שלושת קציני הספינה והתייעצו ביניהם מהי הדרך הנאותה להצלתם. בגלל רוחות הסחר המזרחיות בלתי אפשרית היתה השיבה לאיי גלפגוס. פולארד הציע לשוט לעבר האיים המרקיזיים המרוחקים 2200 קילומטרים מהם, ושם לצפות לעזרה, אך צ'ייס וג'וי דחו זאת על הסף בתואנה שמצויים בהם אוכלי אדם. איש מהם לא רצה לשמש ארוחה דשנה לשבטי הקניבלים ששוטטו בסביבה.

לבסוף קיבלו החלטה מסובכת ולפיה יפליגו 2800 קילומטרים דרומה, ומשם ודאי תיסחפנה אותם רוחות  מערביות אל חופי אמריקה הדרומית. הם העריכו שהמסע יימשך כחודשיים ימים לכל היותר. לשם כך היה עליהם להקציב לכל מלח מנה יומית של מזון ושתייה. לכול היה ברור כי זו תינתן במשורה, הרבה מתחת למינימום הנדרש בממוצע לאדם ביממה. איש מן הצוות לא ערער על כך. בליבם יכלו לשאת תפילה בלבד, ולקוות לישועה בדמות אוניית מסחר שתאסוף אותם בדרך.

ב-22 בנובמבר יצאו לדרך כשהם איתנים בדעתם. הצידה הדרושה נאספה בקפדנות רבה, ותכנון מסע ההצלה הושלם לכל פרטיו. פולארד וג'וי נטלו בכל אחת מסירותיהם עוד ששה ניצולים, ואילו אל סירתו הרעועה של צ'ייס הצטרפו חמשת הנותרים. הם התבוננו בשרידי הספינה הטבועה בעיניים כלות, עד שנעלמו ממבטם. באותה השעה מוראות הימים הבאים עדיין לא היו גלויים לפניהם.

המסע עבר בכי טוב בשבוע הראשון. עד ה-30 בנובמבר הספיקו הסירות לחצות 770 ק"מ במים הנעימים. הניצולים כולם היו מעודדים לנוכח ההתקדמות הרבה. הם היו עייפים, רעבים וצמאים, אבל המחשבות על הישרדותם היו חזקות מכדי לעורר בהם מצוקת רחמים עצמית. אמונתם בסיכויי הצלתם אך הלכה וגברה.

ב-20 בדצמבר הבחינו הניצולים בגוש סלע שצץ על פני הים הרחק מהם. משהתקרבו אליו נכחו לדעת שהיה זה אי קטן שלא יכול היה לכלכלם. שלושה מאנשי הצוות החליטו להישאר במקום בכל זאת. היו אלה ו'יליאם רייט, סת' ו'יקס ותומאס צ'אפל. הם סברו שסיכוייהם להינצל יהיה רבים יותר על יבשה זעירה מאשר על פני המים הרבים. לאחר חג המולד הם נעזבו שם לבדם. השאר המשיכו בדרכם באוקיינוס הפתוח בלב כבד. למרות היעדר השלושה הוגש המזון בצמצום.

המצב הלך והחמיר עם בוא השנה החדשה. אחדים מן הניצולים החלו להתייבש מחמת הצמא, ואף הרעב הציק להם באופן חמור מאד. ב-10 בינואר 1821 מת מתיו ג'וי וגופתו הושלכה למים. עובד הנדריקס תפס את מקומו בפיקוד הסירה. יום אחרי כן פרצה סופה פתאומית שסחפה את סירתו של צ'ייס הרחק בים. הצוות שלו הופרד משתי הסירות האחרות והן לא נפגשו עוד בשנית.

ב-18 בינואר מת ריצ'ארד פיטרסון מסירתו של צ'ייס. גם גופתו הושלכה למים. ב-8 בפברואר מת אייזק קול לאחר ייסורי תופת. צ'ייס שקל בדעתו מה לעשות, ואז הציע לשני האחרים שנותרו עימו שלא להשליך את הגופה, אלא לשמור אותה לעת חירום, במקרה שיאזל להם המזון לחלוטין, ואז יאלצו הם לאכול מבשר חברם. תומאס ניקרסון ובנג'מין לורנס הסכימו להצעה בלית ברירה. ב-15 בפברואר אזל להם המזון והם נותרו בצומם. שלושה ימים אחרי כן נאספו על ידי ספינה דו-תרנית נושאת דגל בריטי.

בסירתו של הנדריקס אזל המזון ב-14 בינואר, ובסירתו של פולארד כעבור שבוע. ב-20 בינואר מת לאוסון תומאס, ופולארד החליט אותה החלטה איומה שעשה צ'ייס גם כן כעבור זמן מה. ב-23 בינואר מת צ'ארלס שורטר. וכעבור ארבעה ימים מתו איזאיה שפרד וסמואל ריד. הם נאכלו על ידי חבריהם. ב-28 בינואר הופרדו שתי הסירות בעקבות סופה. הסירה שבה הפליגו הנדריקס, ו'יליאם בונד וג'וזף ו'סט לא נראתה עוד.

ב-1 בפברואר שוב חסר המזון בסירה של פולארד. הניצולים בסירה הציעו להמית אחד מהם כדי לאכול מבשרו. פולארד התנגד לכך בתחילה, אך הרעב הציק לו והוא נעתר לכך לבסוף. אואן קופין בן ה-17 נורה על ידי צ'ארלס רמסדל ומיד נאכל על ידי חבריו. ב-11 בפברואר מת גם ברזיליי ריי. שני הניצולים הנותרים אכלו גם אותו. ב-23 בפברואר 1821 הגיעה הישועה. לאחר 95 יום לבדם באוקיינוס הם הספיקו לחצות 5600 ק"מ, עד שספינה לציד לווייתנים חלפה לידם ואספה אותם. שלושת הניצולים שהושארו באי נאספו ב-5 באפריל 1821.

כעבור חודשים אחדים יצא לאור ספרו של אואן צ'ייס על הפרשה האיומה. שנים אחרי כן פגש ו'יליאם צ'ייס, בנו של הניצול, מלח צעיר על ספינה לציד לווייתנים. בהזדמנות זו הוא סיפר לו על המאורעות מעוררי החלחלה שעברו על אביו. למלח הצעיר קראו הרמן מלוויל. מאז גברה התעניינותו בעלילות הלווייתנים, והיא שהביאה אותו לידיעה אודות מוקה דיק, ראשתן לבקן שרבים ניסו לצוד אותו בלא הצלחה. משילוב קורותיהם של שני הלווייתנים בא לעולם 'מובי דיק' בשנת 1851, שנחשב לרומן החשוב ביותר שנכתב באמריקה.

פולארד שב להפליג כמפקד ספינת לציד לווייתנים. במרץ 1823 התנגשה זו בשונית אלמוגים ונהרסה. הוא שב הביתה אדם שבור, ואת יתרת שנותיו עשה כשומר לילה במקומו מפוקפקים. צ'ייס פיקד אף הוא על ספינה, וערך שני מסעות מוצלחים לפני שפרש בשנת 1840 בגלל התרופפות בריאותו. הוא סבל מכאבי ראש כרוניים כל חייו, ולבסוף התערערה נפשו עד שהיה אוסף מיני מזונות, ומטמינם בעליית הגג של ביתו. לורנס פיקד על שתי ספינות, בטרם פרש מחיי הים ונעשה איכר. רמסדל פיקד אף הוא על ספינה, וכך גם ניקרסון לפני שפתח אכסניה משלו. ו'יקס פרש מיד מעסקי הים. רייט טבע בסערת הוריקן ליד איי הודו המערבית, ואילו צ'אפל נעשה מטיף מיסיונרי ומת במגפה בזמן שהותו באי טימור.

לאחר ששבו למקום מבטחים הודו הניצולים שאכלו את בשר חבריהם, אך אמרו כי לא ראו עצמם קניבלים. בדיעבד, הם גם לא נחשבו לכאלה בעיני החברה. מלחים ששרדו אסונות שיט חוו אותו גורל וטוהרו עם שובם. החוק התעלם מהתופעה המזוויעה הזו אולי משום שאנשים חייבים לשרוד, והתקבל על הדעת שהם עשויים לאכול את חבריהם, כל עוד הדבר נעשה באופן הגון, כמו למשל על ידי הטלת גורל. אכילת בשר אדם אף תועדה באותם ימים בספרות: 'קורותיו של ארתור גורדון פים' מאת אדגר אלן פו, מתאר את סבלותיהם של ניצולים מספינה טרופה, אשר מחמת הרעב נטרפה דעתם, והם זממו לרצוח את נער הסיפון. אחרי המעשה הנורא הם טרפו אותו עד תום.

מתיעוד דבריהם של ספנים בשנים ההן, נתברר כי תמיד ניסו להתאפק ככל האפשר לפני שפנו לקניבליזם. אולם, ככל שהמתינו יותר כך בחירתם נעשתה קלה, ולאו דווקא קשה יותר. לפיסיולוגיה יש הסבר לכך: כשאוכל אינו בא לפי האדם זמן ממושך, שולח גופו אל התודעה איתותי אזהרה על כך שאינו מקבל מספיק מזון. איתותים אלה קרויים רעב, ומשמעותן היא שתאי הגוף אינם מקבלים תוצרי מזון מן הדם.

בכדי להיאבק ברעב ובהיעדר אוכל חייב הגוף להשתמש במשאביו הפנימיים. בתחילה הוא משתמש בפחמימות שמספקות אנרגיה מיידית. לאחר שהפחמימות אוזלות, הגוף מכלה את השומנים שהצטברו בו. כשהשומנים מתכלים נותרים חלבוני הגוף כמקור האנרגיה האחרון. במצב נואש ממש אין לגוף ברירה אלא להשתמש גם בהם. הדבר משול לאנשים השורפים את ביתם כדי להתחמם בחורף הקר. שימוש בחלבונים כמוצא אחרון משמעותו לאכול את עצמך בעודך בחיים.

בגוף האנושי מקור החלבונים הגדול ביותר הוא רקמת השרירים. במקרים נואשים מכלים אנשים רעבים את שריריהם ונעשים בשל כך חלושים ביותר, אך עדיין מסוגלים הם לתפקד. בשלב הזה מפסיק הגוף להשתמש בכבד, בקיבה ובמעיים. האיברים הללו הופכים בלתי חיוניים באין מזון. הגוף מתרכז רק בהמשך תפקודם של הלב, הריאות והמוח.

בשלב הבא חדל הגוף להשתמש בקליפת המוח. הגוף נזקק עתה רק לחמצן המושג בנשימה ומועבר לתאי הגוף באמצעות מחזור הדם. זהו השלב שבו קניבליזם מתחיל להיחשב כאפשרות מעשית. קליפת המוח היא שאחראית לכל המחשבות אודות יופי, אהבה ומוסר. אף אחד מהרגשות הללו אינו חיוני עוד להישרדות, והאתיקה נשכחת ונעלמת. בשל ירידת המתח בגוף כבר אינה רחוקה עוד הדרך עד אכילת בשר אדם. בני אנוש מתחילים להתנהג כמו שאר החיות כשהרעב דוחף אותם מעבר לקצה.

ראו גם:

קורותיו של יונה המודרני בבטן הלוויתן

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.