ללכת אל קנוסה ולשוב כמנצח

19/01/2007 בשעה 11:13 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על ללכת אל קנוסה ולשוב כמנצח
תגים:

ההליכה לקנוסה בשנת 1077 נעשתה זה מכבר למימרה מוכרת, בעקבות המעמד המשפיל שכפה האפיפיור על מלך הגרמנים. צירוף המילים הפך לסמל ההתרפסות של צד אחד בפני הצד האחר, לאחר שתקוותו של היינריך ה-4 נגוזה ולא נותרה לו כל ברירה אחרת, אלא למחול על כבודו ובלבד שיציל מעט מיוקרתו ומחשיבותו, בטרם תאבדנה כליל. אולם, המשך המאורעות מוכיח כי אותה התבזות לא היתה אלא צעד ראשון בדרך לניצחון.


הלילה כבר היה בעיצומו, כשעל פני השלג הרך בלטו כמה כתמים כהים במרחקים. למחרת, לקראת ערב, נראו בשביל העולה אל ההר מספר דמויות הולכות וקרבות. הטיפוס במעבר האלפים היה קשה והקור העז גבר על המעפילים. רק לאחר חניית שינה המשיכו הללו בדרכם. חלפה עוד יממה עד אשר הגיעו ליעדם. בראשם עמד איש לבוש סחבות שנשא חרב גדולה, ואל מול עיניהם התנשאה טירת קנוסה מבעד לערפל שהחל להתפזר אט-אט. איש מן הנוכחים לא שיווה אז בנפשו, כי במעמד ההוא תונצח משימתם כשיא ההשפלה שאליו הגיע מלך כלשהו מעולם. באולמות הטירה החמימים שהה באותה עת האפיפיור הכל-יכול והמתין לבאים.

גרגוריוס ה-7 נבחר לאפיפיור בלחץ ההמונים ב-22 באפריל 1073, יום לאחר מותו של קודמו בתפקיד, אלכסנדר ה-2. כבר בימיו הראשונים בכס הקדוש, הצביעו מהלכיו על תוכניות שאפתניות במישור הפוליטי, ובשנה השנייה לכהונתו כבר פרסם מסמך תחת הכותרת "צו האפיפיור", ובו 27 סעיפים המגדירים את סמכויותיו הן בכנסייה והן מחוצה לה, למורת רוחם של מלכים באירופה.

בימינו עשויה קריאת המסמך להעלות גיחוך רב. למשל, בסעיף 9 נרשם כי רק לאפיפיור ישנה זכות בלעדית ששליטים ינשקו את רגליו. ואילו בסעיף 22 נרשם כי הכנסייה הרומית לא טעתה מעולם, וכפי שמעידים כתבי הקודש, הובטחה לה היכולת שלא תטעה לעולם ולנצח נצחים. אולם היה זה הסעיף האחרון, מספר 27, שהעלה את חמתם של רבים מבני האצולה. נרשם בו כי לאפיפיור סמכות להתיר נתינים משבועת האמונים לאדוניהם.

הכרזותיו המדיניות של גרגוריוס היוו גורם מיידי לפרוץ מאבק חריף בינו לבין היינריך ה-4, מלך הגרמנים והמועמד לכתר האימפריאלי. בהטיפו לחברה מסודרת אשר בפסגתה עומד האפיפיור שמונה על ידי אלוהים, רומם הצו את עקרון ההיררכיה הרומית וערער על יסודותיה של התפישה הלאומית בגרמניה. החברה הגרמנית של אותה עת היתה מושתתת על עקרון הנאמנות ועל שבועת אמונים, ולא הכירה באדון עליון אחד, אלא באדונים רבים המתחלקים ביניהם בסמכויותיהם.

אחת התקריות הראשונות שפרצו בין גרגוריוס להיינריך היתה לגבי ממלכת הונגריה. סלומון, מלך הונגריה, שנשא לאשה את אחותו של היינריך, נשבע בשבועה פיאודלית דווקא למלך הגרמנים, וכך הכשיל את תוכניותיו השאפתניות של גרגוריוס, שחפץ להיות ממליך המלכים. האפיפיור מנגד לא נכנע להתפתחות המטרידה, ובמקום זאת עודד את תנועת המרד בראשותו של גזה כנגד סלומון, ובכך אפשר לנתין הסורר להעביר לידיו את ממלכת הונגריה מן המלך החוקי שלה. היינריך אומנם ערך מסע להונגריה במטרה להשיב את גיסו לכס המלכות, אך הניסיון נכשל, וטקס הכתרתו של גזה ה-1 נערך בשנת 1075 ברוב הדר ופאר.

באותה שנה הזהיר גרגוריוס את היינריך שלא להתערב במינויים הכנסייתיים. האפיפיור גם הדיח שבעה הגמונים גרמניים, וכנגד מינה היינריך הגמונים חדשים באיטליה, כולל את הארכיהגמון של מילאנו. האפיפיור דרש ממנו לבטל את המינויים, בטענה שמדובר בתפקיד דתי אשר לאף מלך אין זכות לקבוע מי ימלא אותו. באגרת חריפה במיוחד גינה את היינריך על ההפרות התכופות של החוק הקנוני, ובכדי להבהיר את דבריו וכוונותיו הביא בפניו את הדוגמה של שאול המלך, כרמז למה שצפוי למי שאינם נשמעים לצו האלוהים, או ליתר דיוק לדברי נציגו עלי אדמות, הוא האפיפיור.

המאבק הגלוי פרץ ביתר עוז כשסירב היינריך לקבל את דרישת האפיפיור, וגם לא נרתע מאיומיו. כשהוא מחוזק לאחר ניצחונו על הסקסונים בשנת 1075, כינס ועידה כנסייתית בוורמס ב-24 בינואר 1076, שאליה הגיעו מספר רב של אנשי כנסייה בכירים מגרמניה ואף אחדים מאיטליה. רוח הדברים בכינוס העידה על הביקורת הגורפת כנגד מדיניות האפיפיור, ואת תוצאות הדיון סיכמו במכתב גלוי. כבר בפתח דבריהם התעלמו הכותבים בהפגנתיות מעובדת היותו של גרגוריוס נושא בכהונת האפיפיור מזה שלוש שנים תמימות, ופנו אליו בשמו הקודם הילדברנד. בתגובה למדיניותו של גרגוריוס לאפשר לו להתיר נתינים מחובת הנאמנות לאדוניהם, הכריזו על ביטול נאמנותם לאפיפיור.

מכתבם של בכירי הכנסייה שבו שללו מכל וכל את חוקיות האפיפיור ומדיניותו, לא הותיר מקום רב למשא ומתן, וקבע במידה רבה את דפוסי המאבק האלים שהתפתח בהמשך. תשובתו של גרגוריוס לא איחרה לבוא. בוועידה הכנסייתית שהתקיימה שבועות אחדים לאחר מכן, הטיל גרגוריוס חרם ונידוי על היינריך ה-4, והדיח את כל ההגמונים הגרמניים. גרגוריוס אף הכריז בצעד קיצוני על הדחת מלך הגרמנים מכיסאו, ושחרר את נתיניו מחובת הנאמנות כלפיו.

על ידי מעשה זה התיר האפיפיור לווסלים למרוד במלכם במטרה לפגוע בכוחו הצבאי. ואכן, היו נסיכים באירופה שעברו מיד לצידו של האפיפיור. גרגוריוס אשר ידע מבעוד מועד כי לא יוכל להימלט ממאבק קשה בינו ובין הינריך הרביעי, התכונן לקראתו היטב ברכשו לו כבעל ברית את רוברט מלך הנורמנים שבאיטליה הדרומית, את הרוזנת מתילדה מטוסקנה, ואת הפיאודלים הסקסונים, אויבי המלך הגרמני.

תגובתו של היינריך ה-4 לצעדיו של גרגוריוס היתה דרמטית לא פחות. במעמד מלכותי מפואר באוטרכט הכריז על הדחת האפיפיור מכיסאו, כמורד בקיסר. ואולם הדחתו של גרגוריוס ממרחקים, בלי נוכחות צבאית מסיבית ברומא כפי שהודחו אפיפיורים בעבר, ומבלי שהכין את דעת הקהל האירופית לצעד חריף מסוג זה, העידה כי היינריך לא העריך נכונה את מצב הדברים.

הכרזת האפיפיור על נידוי היינריך עוררה הד עצום בכל המערב הנוצרי ובייחוד בגרמניה. שם שימשה אמתלה דתית לכל מתנגדיו של המלך לבגוד בו, ולתכנן את בחירתו של מלך אחר במקומו. בשלהי שנת 1076, החל מעמדו של היינריך להתערער בגרמניה, כשהסקסונים המורדים עשו יד אחת עם האצולה.

על רקע זה באה יוזמתם של מתנגדי היינריך, אשר הציעו לגרגוריוס לשמש בורר בסכסוך בינם לבין מלכם. הם אף הזמינו את האפיפיור למפגש המתוכנן שזומן לפברואר 1077. כצפוי, לא החמיץ גרגוריוס את ההזדמנות שנקרתה בדרכו ויצא לשם. ברם, התלאות בדרך אילצוהו לעצור לחניית ביניים בקנוסה (Canossa), טירה בצפון מערב איטליה בבעלותה של מתילדה, דוכסית טוסקנה.

האיום של ברית משולשת בין הסקסונים, האצולה הגרמנית והאפיפיור, וסיכוייו הקלושים לזכות בכל בוררות שינהל גרגוריוס מעתה ואילך, היוו חשש לגורל מלוכתו והניעו את היינריך, שנעזב על ידי רוב תומכיו, לשנות את עמדתו, ולהקדים את התקפת מתנגדיו. הוא השכיל להבין כי אם ילך לקנוסה, יהא ביכולתו למנוע את בואו של האפיפיור לגרמניה.

בעצם ימי החורף חצה מלך הגרמנים את הרי האלפים עם מלווים מועטים, ובא לבקש חנינה וכפרה מאת האפיפיור. היינריך נאלץ להמתין שלושה ימים בשלג לפני שערי טירת קנוסה, כשהוא יחף ולבוש שק כיאה לחוזר בתשובה הבא לבקש רחמים. לאחר ניסיונות מייגעים של תיווך ופשרה כפה היינריך על גרגוריוס להיפגש איתו ב-27 בינואר 1077, ואז בהתאם לחוק הקנוני, נאלץ האפיפיור למחול לו ולהסיר את החרם מעליו. הבעת החרטה של היינריך הבטיחה, אם כך, את החזרתו לחיק הכנסייה.

ההליכה לקנוסה הונצחה מאז במיתוס העממי כתבוסתנות מוחלטת, והמעמד הבזוי נעשה שם דבר לכניעת הרשות החילונית בפני הסמכות הכנסייתית. אולם, היינריך שאיבד מכבודו, לא איבד כלל מכוחו אלא אף התחזק. הצעד המבריק שנקט על ידי בקשת הסליחה, החזיר למלך הגרמנים את הלגיטימיות ואת תוקף עמדתו, גרם מבוכה בין מתנגדיו בגרמניה, והסעיר את הרוחות כנגד האפיפיור.

ואכן, באורח פרדוקסלי יצר מעמד קנוסה סדקים ראשונים במחנה תומכיו של גרגוריוס. אומנם רוב הגמוני גרמניה הזדרזו להצטרף לצד המנצח ולהכריז מחדש על אמונם באפיפיור, אך בד בבד ירדה קרנו בקרב הנסיכים בארץ זו. אלה התאכזבו קשות מהמפגש בקנוסה, שנערך ללא התייעצות עימם, ועמד בסתירה מוחלטת להבטחותיו של האפיפיור לבוא לגרמניה, ולשמש בורר בסכסוך בינם לבין מלכם.

הסוגיה המרכזית שעמדה אז על הפרק היתה עצם מהותה של המלוכה הגרמנית: האם יישמר העיקרון השושלתי, שאותו ביקש לטפח היינריך ה-4 או שמא עם מותו של המלך, יבחרו נסיכי הארץ את יורשו, מבלי שיהיו כבולים למשפחה מסוימת. כשנה קודם לכן ביקש היינריך להבטיח זכויות הירושה של בנו בכורו, והוא דרש מהנסיכים הגרמניים להישבע שיבחרו בבנו בלבד למלכם. ברם, המחנה האופוזיציוני להיינריך התנגד לאקט הזה והתמרד.

לפיכך, האכזבה מהאפיפיור לא היתה סוף פסוק במאבק שניטש על אדמת גרמניה, והארץ כולה הידרדרה בעקבות כך למלחמת אזרחים. הסקסונים המתמרדים, חלק מהאצילים הגרמנים ורבים מבני העילית הכנסייתית בארץ זו, בחרו לעצמם כמלך את גיסו של היינריך, רודולף משווביה ב-15 במרץ 1077.

כשפרצה המלחמה בין שני המלכים, ניסה האפיפיור מצידו להפיק את מיטב הרווחים מן התוהו ובוהו שנוצר, אשר היה לו גם חלק משמעותי בהתהוותו. הוא ניסה להעמיד את עצמו כשופט בין שני היריבים, אך היינריך שידו היתה על העליונה במלחמה, נמנע הפעם מלציית לו.

על כך לא יכול היה עוד גרגוריוס למחול. בוועידה הכנסייתית שהתקיימה ברומא בשנת 1080 הכריז האפיפיור בפומבי על הכרתו ברודולף משווביה (Swabia) כמלכם החוקי של הגרמנים, וכן הכריז על חרם שני ועל הדחתו הסופית של היינריך ה-4 מכס המלוכה. אולם להישנות החרם כבר לא היתה אותה השפעה שהיתה לו בפעם הראשונה. ב-13 במאי 1080 חזר היינריך והדיח את גרגוריוס, בתמיכתם של הגמונים אחדים שנותרו נאמנים לו. היינריך גם מינה אפיפיור חדש מנאמניו, את קלמנס ה-3, ופלש עם חילותיו לאיטליה על מנת להושיב אותו על כס האפיפיורות ברומא.

המלך הגרמני השתלט על רוב שטחה של מדינת האפיפיור, וגרגוריוס נותר מבודד ומסוגר בתוך רומא הנצורה. כתוצאה מכך הלך והחמיר מצבו והוא ביקש סיוע מהנורמנים. אלה אומנם הצליחו למנוע את כניסתם של הגרמנים לרומא לזמן מה, אבל בינתיים פתחו בשוד ובביזה של העיר. גם הם לא החזיקו מעמד זמן רב, ונאלצו לצאת מרומא ואת האפיפיור לקחו עימם כפליט.

לבסוף כבשו הגרמנים את רומא. ב-24 במרץ 1084 הוכרז קלמנס ה-3 לאפיפיור באופן רשמי, ואילו היינריך ה-4 זכה בהכתרתו האימפריאלית מידיו של האפיפיור החדש. גרגוריוס ה-7 שהפך לשנוא נפשם של תושבי רומא, כשהביא על עירם הרס רב, בילה בסלרנו (Salerno) את ימיו האחרונים דואב ומר נפש. הוא מת בודד למדי ב-25 במאי 1085.

מילות מפתח: ללכת לקנוסה, הליכה לקנוסה, קנוסה, היינריך ה-4, היינריך הרביעי, גרגוריוס ה-7, גרגוריוס השביעי.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.