גם פמיניסטיות נכנעות למיתוס היופי

13/01/2007 ב- 11:19 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על גם פמיניסטיות נכנעות למיתוס היופי
תגים:

את דניאלה היהודיה, עיתונאית מארגנטינה ופעילה קומוניסטית, הכרתי כשטיפסה לפניי על כבש המעבורת. כבר היית בפונטה דל אסטה? פנתה אליי. בחרתי שלא להשיב לה. מחשבותיי התמקדו בביקור שהיה עליי לערוך בעיר, וגם הייתי תשוש למדי. לאחר תקופת מה באמריקה הדרומית הבינותי שבלתי אפשרי לענות לכולם. הרי אלה באמת אינם מסוגלים שלא לפצוח בשיחה עם כל מי שנקרה בדרכם. אני משוכנעת שהיית שם, היא ממשיכה. אחרי שראית את כל החתיכות בחוף, מכוערת כמוני לבטח לא תעניין אותך.

הקדשתי לה מבט קצר. כדבריה, היא לא היתה יפה. באותם רגעים רחוק הייתי מלהאמין שאתאהב בה כפי שכמעט אכן קרה. בישראל משמעות היופי היתה פחותה בעיניי, אולם כתרמילאי ביבשת הלטינית לא התמקדתי בחיפוש אחר אמילי די שאטלה הבאה. משלל הבנות היפות שהקיפוני השתדלתי לבחור את היפה ביותר, ובאחד מפרברי העיר ציפיתי לפגוש את קרובת משפחתה של שכנתי, שבלעדי התמונה ששלחה, ספק אם הייתי שם את פעמיי אל ביתה. אלא שלדניאלה היו תוכניות אחרות. היא לא הרפתה ממני במשך ההפלגה, ולבסוף נעתרתי להישאר עימה עוד יממה.

הדבר שגרם לי לדחות את בואי אל יעדי היה ויכוח יהודי עתיק. דניאלה שהתוודעה משמי ליהדותי, סיפרה לי על דיון ממושך שהתקיים באותה עת בארגון הפמיניסטי שהשתייכה אליו: האם בנות צלפחד היו הראשונות שנאבקו למען שוויון זכויות בין המינים? סוגיות מקראיות מתמיד ריתקו אותי, אולם אני לא ידעתי על מה היא מדברת. שאלתי עצמי מי לעזאזל היה צלפחד ואיזה שם זה בכלל. דניאלה סיפרה שחמש בנותיו פנו אל משה, וביקשו לרשת את אביהם בהיעדר אחים להם. בעת ההיא קבעו זקני השבטים שרק בנים יוכלו לזכות בירושה, אולם משה ציווה שגם הן תוכלנה, כי לצלפחד לא היו יורשים זכרים.

לנוכח סיפור נשכח זה הוקסמתי מיד, ופסקתי שתואר החלוצות אכן ראוי להן, אם כי הסתייגתי מעט והוספתי שאפילו היו להן אחים, חלקן בירושה חייב להיות מובטח. דניאלה פחות התפעלה מדבריי. כמה חברות ואני ביניהן, אמרה, סבורות שמשה זיכה אותן בירושה בגלל שנלכד בחבלי יופיין. אם לא היו יפות תואר, לא היו זוכות ממנו למשפט צדק. פניי הקפוצות העידו על אי הסכמתי. משה רבנו אומנם הלך שבי אחר היופי, כמו גברים רבים לפניו ואחריו, אבל פסיקותיו היו ניטראליות לחלוטין, ועובדה היא שרובן יכלו לזמן ועודן מחזיקות מעמד.

במקרא, אגב, לא מסופר דבר על חזותן החיצונית של בנות צלפחד, אולם מאחר שהכנסייה הנוצרית פירשה באופן אלגורי את המתואר בכתבי הקודש לצרכיה שלה, יכלה היא לשנות את חוקי התורה כשהללו לא התאימו לתפישותיה. פעילות למען זכויות האשה לא נכללו בין אלה, וכך נולדה הבדיה על ערפול חושיו של משה בראותו את היורשות הצעירות, ולכן הדין שחרץ משול היה לדין אדם החותם על צוואתו כשהוא נתון תחת השפעת סמי טשטוש.

למרות העיוות הקתולי, מדניאלה ומפמיניסטיות אחרות שפגשתי במהלך השנים, למדתי כי למרות חתירתן המאומצת למען שוויון זכויות, הן מאמינות בכל מאודן שלאלמנט היופי יש השפעה מכרעת על שיקול הדעת של הגברים, ולכן מאבקן נוגד כביכול את חוקי הטבע. דהיינו, בוס תמיד יעדיף מזכירה אטרקטיבית על פני אשה בלה ובלתי מושכת, אפילו שזו תצטיין יותר בעבודתה. האם הן צודקות? האם מלחמתן אבודה מראש, וכל הישגיהן הם זמניים וירדו לבסוף לטמיון?

על מנת לדעת האם קיים סיכוי אמיתי לחיזוק מעמד האשה בחברה, יש להבין מה רוצות הפמיניסטיות, על פי אילו הנחות יסוד הן פועלות, והאם דרישותיהן עומדות בקריטריונים ביולוגיים. לשם כך פגשתי מספר גברים ונשים שתומכים בעמדה הפמיניסטית וכאלה שמתנגדים לה, וביקשתי מהם לתמצת ככל האפשר כיצד הם תופשים את הפמיניזם במהותו. התחוור לי כי למרות ששוחחתי עימם ביחידות, עלו בפיהם תשובות דומות; וכמו כל אדם בר דעת אני יודע שאין זה משנה מהו המינוח המילוני של מושג כלשהו, אלא חשובה יותר ההגדרה שמעניק לו הציבור.

מה רוצות הפמיניסטיות לפיכך? הפמיניסטיות לא רק רוצות שבכל תפקיד ניהולי תכהן אשה לסירוגין מתוקף חוק שוויון הזדמנויות, אלא גם חפצות לכפות על גברים לבחור את המועמדת למשרה נשית על פי שיקולים מקצועיים בלבד. את הפמיניסטית הממוצעת תרגיז פחות העובדה שמנהל בחברת כלכלית מסוימת בחר גבר למשרה כלשהי על פני אשה. היא תתמרמר יותר אם אותו מנהל יבחר למשרה נשית בהגדרתה, בחורה שהגיעה לראיון עבודה עם מחשוף עמוק בשמלתה, בשעה שהשאר עטו עליהן גלימות צנועות כשל נזירות. זו כל התורה על רגל אחת, כך מסתבר.

אכן, בחברה המודרנית נשמט מהזיכרון אותו פמיניזם ארכאי שביקש להקנות לנשים את הביטחון והאמונה, שאם אך תהיינה אקטיביות ולא תחוס עוד בצילן של הגברים, תוכלנה גם הן להגיע להישגים כבירים. אפשר שהכמות ההולכת וגדלה של נשים מצליחניות בקהילה, השכילה להשכיח באופן בלתי מוצדק את אפליית הנשים, אשר למרבה הצער עודנה קיימת.

על פי אילו הנחות יסוד נדרשים הגברים לפעול בשיקול דעת מקצועי בלבד? בניגוד לדניאלה וחברותיה, רוב הפמיניסטיות סבורות כי המשיכה לבן המין האחר אינה מבוססת על תשתית אבולוציונית גרידא, אלא גם על שכבות תרבותיות. קרי, בחירת בן הזוג אצל האדם היא מסובכת ביותר, והיא אומנם מושפעת ממשיכה פיזית, אך מעוגנת באורח החיים המקומי. לפיכך, אם תחליט החברה לפעול באמצעות חינוך מתוקן וחקיקה מרתיעה, תשתנה התרבות העתידית, וגברים לא יהיו עוד מושפעים ממישהי שלובשת בגד עם מחשוף עמוק.

ומה אומרת הביולוגיה? על פי אחת הסברות, אצל האדם – מלפני המצאת הכתב ועד המאה ה-20 – הזכר הוא אשר בחר את הנקבה עימה רצה להתרבות. לכן התקיימה תחרות תוך-זוויגית בין הזכרים על השגת הנקבות לרבייה, שבה ניצח החזק שבחבורה. משום כך גדל גופם של הזכרים במשך הדורות בהשוואה לנקבות, כי רק האבות רבי הכוח וגדולי הגוף הורישו לצאצאים באוכלוסיה את מטענם הגנטי. תחרות זו היתה אחד ההסברים לדו-צורתיות זוויגית שמצויה אצל האדם, קרי, לשוני בין המופע הזכרי למופע הנקבי.

הזכר באדם, על פי הידוע לנו, נמשך לנקבה על פי המראה החיצוני שלה, ולכן סביב בת יפה יתקהלו בדרך כלל מחזרים רבים. אולי זוהי הסיבה לכך שאצל האדם, נאות הנקבות מן הזכרים, משום שהיפות ביניהן נבררו לרבייה בכל הדורות, והכעורות נותרו בבתוליהן עד זקנתן. בין הנקבות, אם ישנה תחרות, היא על מנת למצוא חן בעיני הזכר, ומתבטאת גם באיפור ובלבוש.

את פרי התפתחות בררנית זו מבקשות הפמיניסטיות לשנות, כאילו אפשר למחות אבולוציה של מיליוני שנים בהינד עפעף. במקום שיבחר הזכר את הנקבה המושכת לפי ראות עיניו, מצפות שיברור בקרב הנשים את הגברת המיושבת והדעתנית. אף אני חושב שמוטב היה לו לזכר שלא לבחור את בת זוגו לפי יופייה, אך אינני סבור שעליו לברור אותה דווקא לפי כישוריה הארגוניים ותקיפות דעתה.

מומלץ היה לו לזכר להעדיף נקבה אחת על פני רעותה אך ורק לפי קריטריון אחד יציב – הכישורים האימהיים, שתהא מסוגלת לגדל בהצלחה את צאצאיו ביחד עימו. כי יהיו הכללים החברתיים אשר יהיו, חוקי הטבע לא יסורו למרותם, ומטרת היצורים היתה ותהיה להעביר בהצלחה את מטענם הגנטי הלאה בדורות. ליופייה או לפקחותה של הנקבה אין כל יתרון על פני אחת, שכל מעלותיה הטובות מתבטאות בטיפול ראוי לילדיה.

השאלה הבלתי פתורה היא כיצד מנחש נכונה הזכר שהנקבה אותה בחר תהא אמא טובה. אחת הטענות, לפני עידן רגלי העיפרון של בנות דורנו, היתה שנקבות מלאות גוף הן בריאות ואיתנות, ולכן תהיינה מסוגלות לגדל בהצלחה את גורי האדם. עד לזמננו אכן נחשבו נשים דשנות לבחורות טובות מראה, אך האם האדם נשמע לתיאוריה זו? בימינו הולך ומתברר כי הזכר נמשך לנקבה, על פי רוב, בגלל חזותה החיצונית, אולם משיכה זו הינה תלוית תרבות. ברם, עוד לא נודע הזכר שכל חייו נמשך לבנות אחרות רק על סמך יופיין הפנימי, שמא לומר אופיין.

עוד כמה ימים ביליתי בחברתה הנעימה של דניאלה, ואז התגבשה אצלי הדעה שהפמיניסטיות אומנם סבורות שהמשיכה ליופי הינה מיתוס שיש לקעקע, אך כמו יתר הבנות גם הן נכנעו לו זה מכבר. הן מתאפרות בכדי להרשים זו את רעותה; כשהן רוכשות שמלה חדשה, הן זקוקות לחוות דעתן של זולתן; וכשהן מוסיפות מאתיים גרם זניחים למשקלן, עצבנות רבה פוקדת אותן, והן מתחילות לתהות בקול רם מה חושב על כך בן זוגן האומלל. לעולם תרצנה להקשיב למילים המשבחות את יופיין, בעוד גבר עלול שלא חוש בנוח לשמע אמרות תפל בנוסח: כמה שאתה יפה! אולי אני שוגה, וניתן לאלף גברים כדי שלא יתנו עוד את דעתם למחשוף העמוק ולחצאית הקצרצרה, אולם את המלאכה צריכות הבנות להתחיל בקרבן.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.