עצמותיו של הנזיר טומאסו

10/01/2007 ב- 08:14 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על עצמותיו של הנזיר טומאסו
תגים:

ביום רביעי, 5 בפברואר 1840, יצא הנזיר טומאסו מהמנזר שלו בדמשק. בשעות אחר הצהריים הוא נכנס לרובע היהודי, כדי לתלות מודעות אודות מכירתו הפומבית של בית אשה שנפטרה. לקראת ערב, כשאיברהים עמארה, משרתו המוסלמי של הנזיר האיטלקי, ראה שאדונו מבושש לחזור למנזר, הלך לחפשו ברובע היהודי, אך גם הוא לא חזר. הנזיר ומשרתו נעלמו כמו בלעה אותם האדמה.

בערב ההוא חיפש את טומאסו גם הרוקח של בית החולים המקומי, כי רצה להשיב לו ספר ששאל ממנו. הוא לא מצאו גם למחרת ודיווח על כך לז'אן בודן, מזכיר הקונסוליה הצרפתית בדמשק. זה הזדרז לעדכן את הקונסול הצרפתי ראתי מנטון, ועם הגיעם של השניים למנזר כבר הצטופף המון רב סביבם. "הוא הלך אל היהודים", קראו לעברם. כשהחיפושים בתוך המבנה לא העלו דבר, נשלח ז'אן בודן אל הפחה של דמשק, כשבפיו כבר אשמה ברורה: "היהודים התנכלו לנזיר. יש לפתוח בחקירה".

היה זה יום שישי והפחה שקל בדבר עוד יממה. בעיצומו של יום השבת הסתערו שוטרים על בתי היהודים, והכריחו אותם לפתוח את קבריהם של הנפטרים מן השבוע ההוא. את הגופות שהוצאו משם בדקו חזור ובדוק, שמא נטמנה שם בהיחבא גם גופתו של הנזיר הנעלם. אחד היהודים אף הודה בתום לב שפגש את טומאסו ליד המספרה של שלמה נגרין, כשהוא עסוק בהדבקת מודעה. חיש הגיעו למקום מפקד המטרה ומלוויו, והמודעה המדוברת עודנה תלויה שם. נגרין נעצר כמובן מיד.

ביום שלישי, ה-11 בפברואר נדרש הרב הראשי של דמשק, יעקב ענתבי, להגיע לחקירה אצל הפחה. משלא יכול היה להועיל כי לא ידע דבר, התרגז הפחה ותבע ממנו למצוא את הנעלמים בתוך שלושה ימים, אחרת רע ומר יהיה ליהודים. בינתיים הועבר הספר נגרין אל מתחם הקונסוליה הצרפתית, אך גם שם הכחיש כל קשר לעניין. הרב ענתבי עצמו הטיל על כל יהודי היודע דבר מה אודות היעלמותו של הנזיר שיבוא ויעיד.

החשד ברציחת הנזיר, שנתלווה בהסתה כנגד היהודים, נפל כרעם ביום בהיר על הקהילה היהודית בדמשק. אם בשבוע הראשון לאחר היעלמו של הנזיר היתה להם עדיין תקווה, שבקרוב יתברר כי לחשד זה אין כל שחר, באה הפגישה עם הרב ענתבי וטפחה על פניהם. הדרישה מהמנהיג הרוחני של הקהילה, כשהיא מלווה באיומים, לגלות מה שקרה עם טומאסו, גרמה לסערה שזעזעה את כל בתי היהודים בעיר. ובעוד נמשכו החיפושים המרובים ברובע היהודי, הפיצו הנוצרים שמועה, שהנזיר ומשרתו נרצחו כדי שדמם ישמש את היהודים לאפיית מצות בחג הפסח. הקונסול הצרפתי, שהיה מעוניין להופיע כמגן הנוצרים, נתן יד למעלילים.

לאור אותה התפתחות הועבר שלמה נגרין לבית הסוהר הממשלתי, ושם עונה עינויים קשים עד שנסחטה ממנו הודאה ששחט את הנזיר בבית דוד הררי שהיה נוכח, ובמעמדם של ששה יהודים אחרים, שנקב בשמם: משה אבולעפיה, יצחק הררי, יוסף הררי, אהרן הררי, יוסף לניאדו ויהודה מסלוניקי. ב-14 בפברואר נעצרו הללו ועונו באכזריות. חרף זאת טענו כולם, אף שנחקרו בנפרד, כי חלף זמן רב מאז נפגשו כל אלה יחדיו, ובמיוחד, לא ראו ולא שמעו על הנזיר טומאסו ביום היעלמו. אז התערב הקונסול הצרפתי ודרש שילקו אותם במגלב עד שיודו וכך עשו.

בהודאתו המלאה שנגבתה תחת איומים סיפר נגרין כיצד התבצע הרצח: "שמנו קערה מתחת לצווארו של הנזיר, ואז חתכנו את גרונו, כדרכו של השוחט. הדם נזל לקערה ונאסף, מבלי שאף טיפה אחת תלך לאיבוד. אחר כך, ביתרנו את גופת המת והשלכנו את השיירים אל תעלת הביוב". אל מול גרסה זו עומתו שאר העצורים, והם החלו מאבדים את הכרתם כשאולצו לשמוע אותה.

מחמת העינויים והייסורים שנכפו עליהם הודו לבסוף כולם, ומשה אבולעפיה, שרצה להציל את נפשו, אף העיד עדות שקר נגד הרב ענתבי, ואמר כי את הבקבוק ובו דם הנרצח נתבקש למסור לידיו. בלחץ מעניו הוא גם מסר מיני ציטוטים, שלפיהם מתיר התלמוד להשתמש בדם הנוצרים לשם הכנת מצות. לבסוף התאסלם אבולעפיה וזכה לחנינה כמי שנקרא מוחמד אפנדי.

עתה, כשנתלתה האחריות בפרשה ברב ענתבי, נעצר אף הוא ונחקר על כך שיזם את רצח הנזיר, ועל כך שהורה לאסוף דמו בבקבוקים כדי לחלקו בין היהודים. מביימי העלילה הבינו, ככל הנראה, שרצח נזיר בן 60 ומשרתו על ידי היהודים לא ייאמן כאפשרי, אלא אם כן יוצג כרצח למטרות דתיות. לפיכך, על אף ההודאות שנסחטו כבר מן האחרים, היו זקוקים להודאתו של ענתבי, ולשם כך עינוהו באכזריות. ברם, הרב עמד בניסיון ולא נכנע למעלילים.

בד בבד התנהלה החקירה לגבי היעלמותו המסתורית של המשרת. הסברה היתה שנרצח על מנת להעלים את עקבותיו של הנזיר. קצה חוט סיפק מורד אל-פתאל, משרת מוסלמי בבית דוד הררי שנחקר בעינויים קשים אף הוא, ומסר שאיברהים עמארה נשחט בבית מאיר פרחי, מעשירי דמשק, בנוכחות בעל הבית וקרוביו, אהרן סטמבלי, יצחק פיג'וטו, אסלן פרחי, יוסף מנחם פרחי ומורד פרחי. כולם נעצרו ורכושם של בני משפחת פרחי הוחרם, וכך ניתנה ההזדמנות לשלטונות החמדניים לגזול את כספם ולא להשיבו עוד. הודאותיהם של העצורים הנוספים נוסחו ועובדו במשרדו של הקונסול הצרפתי, עוד בטרם עברו עליהם ייסורים נוראים. רק אחד מהם, יצחק פיג'וטו, לא עונה, משום שהיה נתין אוסטרי.

בינתיים נמצאו באחד הביבים שברובע היהודי עצמות, שרופאים מוסלמים ואחד נוצרי קבעו שעצמות אדם הן, אף על פי שהיהודים טענו שאינן אלא עצמות בהמה שנשחטה. הוכרז עליהן שהן עצמותיו של טומאסו, ואלה נקברו בטקס מפואר בכנסייה, ועל המצבה נחרת שזהו קברו של קדוש מעונה. אחר כך נמצאו גם עצמותיו של איברהים עמארה. הפעם סירב אחד מן הרופאים המקומיים לאשר שהן עצמות אדם, וטען כי מדובר בשרידי תרנגולת ובגולגולתו של כלב. אולם הקונסול הצרפתי לא נענה לדרישתו לשלוח את העצמות לבדיקה באוניברסיטה אירופית, ואחר שהסיר את הניבים החדים פסק כי אלו עצמות אדם.

לאחר מציאת שרידי הנרצחים ואחר שסחטו בכוח את הודאות הנאשמים, טענו השלטונות שהוכח הרצח הכפול וכי בוצע בידי היהודים, אולם את מקום הדם שנאגר בבקבוקים עדיין לא גילו. על כן נקט הפחה בשיטה שונה. הוא ציווה להשליך למעצר תלמידים יהודים מבית הספר, ו-63 מהם נתפסו והוחזקו בבית הסוהר. על הילדים נאסר להיפגש עם אמהותיהן, וניתנו להם רק פרוסת לחם וכוס מים ליממה. בכך קיווה הפחה כי בתמורה לשחרור ילדיהם יגלו ההורים את מקום הימצאו של הדם, ואז יקל בידו להרשיע את  נכבדי העיר היהודים.

במאי 1840 הסתיימה החקירה בלא שנמצא הדם. שלושה מן הנחקרים זכו לחנינה מלאה הודות לגילוייהם: משה אבולעפיה, שלמה נגרין ומורד אל-פתאל. עונשו של אסלן פרחי הומתק עוד בטרם נפתחה חקירתו. בפרשה נמצאו אשמים שנים עשר יהודים. שניים מהם מתו תחת ידי מעניהם, היו אלה דוד הררי ויוסף לניאדו. עשרה אחרים נידונו למוות: אהרן הררי, יצחק הררי, יוסף הררי ויהודה מסלוניקי הואשמו ברצח הנזיר. מאיר פרחי, מורד פרחי, אהרן סטמבלי, יצחק פיג'וטו, יוסף מנחם פרחי, והרב יעקב ענתבי הואשמו ברצח המשרת.

גזירת השופטים גרמה לזעם רב בקהילות היהודיות בעולם. באותן שנים היתה סוריה נתונה לשליטת מצרים, ולחץ בינלאומי כבד הופעל עליה בכדי לשחרר את העצורים המעונים. משהחלה דעת הקהל באירופה לנטות גם היא לטובת יהודי דמשק, וראתה במעלילים עצמם את הפושעים בפרשה, לא נותרה להם ברירה אלא להודיע כי פסק הדין בטל ומבוטל. הנאשמים יצאו לחופשי ב-28 באוגוסט 1840, ועלילת הדם של דמשק תמה מבלי שתיחקר עד תום, ומבלי שאיש נוסף ייתן עליה את הדין. עצמותיו האמיתיות של טומאסו לא נמצאו עד עצם היום הזה.

גם בחלוף ימים רבים לא ידוע בבטחה כיצד נעלם הנזיר מבלי שנודעו עקבותיו. צעיר יהודי הצהיר שראה את הנזיר ביום היעלמו, כשהוא נכנס לביתו של תורכי ולא ראה אותו יוצא משם. שני ערבים סיפרו שראו את הנזיר באותו ערב, קרוב לשקיעת החמה, מחוץ לרובע היהודי. סוחר יהודי שחנותו נמצאת על יד שער העיר, ראה את הנזיר ומשרתו יוצאים את העיר עם שחר ביום ה-5 בפברואר, יום היעלמם. רופא יהודי העיד שפגש את הנזיר בליל ה-6 בפברואר.

שמו הרע של הנזיר הלך לפניו בכל דמשק, והוא היה מעורב בעסקים מפוקפקים. סבלים ועגלונים העידו שהיו נוכחים במריבה קשה שפרצה שלושה ימים לפני ההיעלמות, בין הנזיר לבין סוחר פרדות ברחוב סואן בקרבת השוק. סוחר הפרדות תקף את הנזיר ונשבע שיהרוג אותו. משרתו של הנזיר תקף את הסוחר והחל לחנוק אותו בצווארו, בעוד טומאסו יוצא מגדרו ומקלל את הערבי ואת דתו. יתכן ששניהם נרצחו על ידי אנשים מן השוק, שעימהם התקוטט הנזיר וגידפם.

מילות מפתח: דמשק, עלילת דם, עלילת דמשק.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.