האם המראה החיצוני מושפע מתכונות האופי שלנו?

01/01/2007 בשעה 13:47 | פורסם בהספרייה המדעית, השוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם המראה החיצוני מושפע מתכונות האופי שלנו?

מדוע לכל המכשפות יש אף ארוך ומחודד? מהן תולדותיו של הדימוי אודות קלות דעתן של נערות יפות? האם הבלונדיניות הן באמת טיפשות? כיצד הופך מיד כל ישבן בולט לאטרקציה? מה יש בהם, באנשים שמנים, שעושה אותם לכל כך חביבים? ומדוע כה מרותקים הגברברים הצעירים, בשעה שהם מצויים בחברת נשים בעלות חזה גדול? כל התשובות המפתיעות לפניכם.


אני יושב מול גלית, אשה גבוהה ואדמונית, ומסב את מבטי אל עיניה החומות. חיוך ממיס לבבות נמתח על שפתיה, ומרעיד קלות את הלחיים עטורות הנמשים. גופה שופע, אך הדבר לא ניכר בפניה כל כך. זו הפעם הראשונה לי לראות אותה. נפגשנו רגע אחד לפני כן ואנו נמצאים בביתה. אמור לי מה אתה חושב עליי, מבקשת גלית, כך בטרם אתחיל לשוחח עימה. התבוננתי בה שניות ארוכות, ואז חשבתי לעצמי: גיא הממזר הזה בהחלט בר מזל.

גיא, מכר ותיק שלי, שב לתמיד מארצות הברית והזמין אותי לראותו. את גלית, בת זוגו מזה כמה שבועות, הכיר דרך אתר הכרויות. לפני שיצא לערוך פגישת היכרות עימה, דיווח לי על התרגשותו הרבה. הוא לא ידע לספר עליה פרטים רבים מדי. היא הסתפקה בתמונה שלו, ובלית ברירה, נאלץ אף הוא להסתפק בתצלום שלה בלבד. על פי הפילוסופיה שגלית נוהה אחריה, די בהתבוננות במראה פניו וגופו של פלוני, כדי לעמוד על מרבית תכונותיו. שיחות טלפון מקדימות היו מיותרות בעיניה. כמו כל אדם בר היגיון המלצתי לגיא שלא ללכת.

עתה, לאחר ההשתדכות המוצלחת, וכעבור שעתיים נוספות בחברת ידידי וגלית החיננית, נתבקשתי לשוב בי מדעותיי. דהיינו, שגיתי לכאורה כשטענתי שאין קשר של ממש בין המראה החיצוני לאופי האדם וכישוריו. לפי דעתה של גלית, היופי הפנימי מקרין על היופי החיצוני ולהיפך, ואין הכוונה ליופי במשמעותו הרגילה, אלא להנחה שאדם בעל מראה נעים הוא בהכרח גם נעים הליכות. בעיניי זו עדיין חשיבה בלתי רציונאלית, אך מסתבר שהיא פופולרית מאד בקרב הבריות, ולא נותר לי אלא לברר את הסיבות לה.

התחלתי את תהיותיי אצל הבלונדיניות, וביקשתי לבדוק האם צבע שיערן כרוך ברמת תבונתן. המימרה על קלות דעתן אומנם ידועה לכול, אך חרף זאת מבקשות בנות רבות להיות בלונדיניות. בראיה לא מעמיקה ניתן לקבוע כי הנשים לא ידעו מעודן תשוקה עזה מזו; כל רצונן הוא להידמות דווקא למי שנתפשות כחבורת שוטות. פניתי לאולגה, צעירה בלונדינית שצבעה את שיערה לשחור, ושאלתיה מה נשתנה מאז. פחות ופחות מחזרים, היתה תשובתה המפוקחת. גם גבותיה המשוחות גוון חום שיוו לה מראה מתוחכם. רגע, האם יש דברים בגו?

כידוע, בחורה בלונדינית נבדלת משאר כהות השיער בכמות המלנין (Eumelanin & Phaeomelanin). לפיכך, מבחינה דדוקטיבית אין אלא להסיק כי אם הבלונדיניות אכן רפות שכל, הרי זוהי אשמת המחסור בפיגמנט הכהה והעודף בפיגמנט הבהיר. אולם, בחינה מחודשת מצאה מתאם חיובי מרשים בין מדד אינטליגנציה לבין מוצא סקנדינבי או פיני (מחד, עמים המזוהים בשיערם הבהיר, ומאידך, גם חיים בתרבות מתקדמת). אז מדוע, יש לשאול, גוררות הבלונדיניות כתב פלסתר המעיד על טמטומן?

אולגה העידה על כך מניסיונה. בלונדיניות נתפשות בעיני רוב הגברים כיפות תואר, על פני חברותיהן כהות השיער. הכמיהה של בנות רבות להיות בלונדיניות אינה בגלל מאווייהן הכמוסים להידמות לבחורות נבערות. קנאתן היא על כך שמרבית הגברים שמחים לשהות במחיצתן של בהירות השיער, אולי משום נדירותן, אולי משום יופיין.

"כל הבלונדיניות הן טיפשות" אינה אלא יורשתה של "כמה שהיא יפה, ככה היא טיפשה". למרבה האירוניה ישנה בהחלט הצדקה לכך.

היה זה האתולוג אקהארד הס (Eckhard Hess), שבדק את הקשר בין גודל האישונים בעיניו של האדם לבין התדמית שהם יוצרים. הוא הכין שני עותקים שמקורם באותו דיוקן, באחד מהם הגדיל את קוטר האישון ובשני הקטין אותו. אז חילק את הנשאלים לשתי קבוצות והציג בפני כל אחת מהן עותק שונה, וביקש את המשתתפים לחוות את דעתם. מתשובותיהם עלה כי העריכו את בעל האישונים הרחבים כאדם נעים הליכות, ואת זה שאישוניו מצומצמים העריכו כאדם דוחה שכוונותיו רעות.

לסברתם הכללית של הנבדקים יש צידוק רב. אדם הנמצא בחברת אנשים שהוא חש נוח עימם, ימעט לכווץ את אישוניו. מעשה שכזה ינהג רק אדם המתאמץ לראות ביתר דיוק את סביבתו, למשל, אדם המתכונן לתקוף את יריביו. אין פלא אם כך שהאתולוג אירנאוס אייבל-אייבספלד (Irenäus Eibl-Eibesfeldt) מצא, שבכל תרבויות האדם מסמלת הרמת הגבות כלפי מעלה ברכה לשלום, ואילו כיווצן מלמד על איום. כאשר מורמות הגבות נפגע כושר הראייה והתמונה מיטשטשת מעט, אך כיווץ הגבות, כמו צמצום האישונים, מאפשר ראייה ברורה יותר, ומעיד על כך שהעיניים ממוקדות ואוספות מידע, וכידוע, צבירת מידע היא פעילות אשר לעיתים יש לחשוש מפניה.

הקושי שמעוררים אישונים מורחבים מוכר לכל מי שעבר בדיקת עיניים. הרופאים מטפטפים לעיני הנבדקים טיפות כדי להרחיב את אישוניהם, ובמשך כמה שעות לאחר הבדיקה מתקשה הנבדק לראות בבירור את הנעשה סביבו. חרף הכבדה זו, כבר במאות הקודמות היו מודעים הכול לאותו אינסטינקט אנושי קדום, שמקנה אהדה כלפי בעלי האישונים המורחבים. עלמות שיצאו לנשפים נהגו להזליף לעיניהן טיפות הקרויות "בלה דונה" (אשה יפה, באיטלקית) כדי למצוא חן בעיני הסובבים אותן. כך הן שיפרו אומנם את תדמיתן החיצונית, אולם ללא ספק התקשו לראות היטב את מי שחיזרו אחריהן ולעמוד בבירור על כוונותיהם. כך נולדה ההנחה שבחורה מצודדת ושובת עין היא, משום מה, גם קלת דעת ונעדרת בינה.

אם הבלונדיניות נחשקות משאר הבנות, הרי שהג'ינג'יות נתפשות כמפתות ביותר. מחקר שנערך בהמבורג על ידי ורנר הברמל (Werner Habermehl) בקרב מאות נשים גרמניות, מצא כי בעלות השיער האדמוני נהנות מלילות לוהטים במיוחד לעומת חברותיהן. התברר עוד כי באופן בלתי מודע צובעות נשים את שיערן לאדום, בשעה שמערכת היחסים שלהן מצויה במשבר והן מתאוות לתשומת לב. בחורות פנויות סיפרו כי מעת שצבעו את שערותיהן לאדום, נמשכו אליהן הבנים כמו אל אש בלילה קריר, ורמיזותיהם המיניות לא השתמעו לשתי פנים. אפילו בנות שחבשו פאות אדמוניות בנשפי מסכות הצטיירו מיד כנקבות עגבניות.

מסכות שעוטות עליהן הבריות בחגים ובשמחות, עשויות ללמד רבות על טבעו של המין האנושי. יוצרי המסכות פעלו באופן בלתי תלוי, במסגרות תרבותיות רחוקות זו מזו ובזמנים שונים, ואף על פי כן מוצאים אנו זהויות כמעט מדויקות בין חזות המסכה לדמות אותה היא מסמלת. מכשפות, למשל, מאופיינות תמיד בחוטמן הארוך והמחודד. ילדים שהוריהם התעקשו להסתיר מהם את מעשיות האחים גרים, ציירו דמויות בעלות אפים ארוכים כשהתבקשו לתאר אנשים חורשי מזימות. מדוע ולמה?

על מנת להבין מפני מה משייכים אף מוארך לאדם זומם רעות, יהא עלינו לבדוק את המקרה המהופך, ולגלות מי רותם את האף הקטן והעגול לצרכיו. בנקל נמצא כי הליצנים עושים בו שימוש רב, כיוון שבניגוד למכשפות, אין בכוונתם להזיק וכל מטרתם היא לבדח את הזולת. עתה, צאו וחשבו את מי מחקים הליצנים ולמי בטבע יש אף קטנטן ועגול. אכן, התשובה תהא מן הסתם, לתינוק האדם.

פני התינוק אינם נתפשים כמאיימים מפני שהוא חסר ישע. נטייתנו הטבעית היא לחוס עליו, ולפיכך תופש מוחנו כל חזות המנוגדת לתבנית פניו ככזו העשויה להרע לנו. אנו אומנם מודעים לכך שלא כל ברייה מבוגרת הינה בהכרח מזיקה אך אנו נשמרים מפניה, כי בניגוד לרך הנולד, ביכולתה להתנכל לנו אם רצונה בדבר. זהו גם הנימוק לכך שמרבית האנשים השמנים נתפשים בעינינו כטיפוסים חביבים למדי. פניהם העגולות והמלאות מזכירות את פני התינוק, ומה גם שעורם נעדר קמטים כעולל קטן. הנה כך, בשל תוצר עקיף של אינסטינקט אנושי לגלות חיבה כלפי תינוקות, נתפשים כל הדומים להם כיצורים נחמדים, בין אם הם כלבלבים שחוטמם טרם התפתח, ובין אם מרשעות בעלות אף סולד וקטנטן.

אפשר שזו גם הסיבה לכך שבנים חשים סימפטיה כלפי בנות דשנות ולא נרתעים מפניהן. הסברה היא שנשים עגלגלות נתפשות כמסבירות פנים יותר מאשר בעלות הגזרה הדקה, בגלל הפרופורציות הרכות כשל תינוק במימדיהן. ברם, לא כולם תולים בכך את תופעת המשיכה. יש הסבורים כי גברים חשים במצוקה בנוכחות בנות חטובות בגלל פחיתות עצמית, ולכן מרגישים בטוחים במחיצת נשים שאינן אטרקטיביות על פי צווי האופנה. בניגוד להם, גורסים אחרים כי המשיכה לנשים מלאות אינה נובעת מסילוק הפחד והחששות, אלא מהעדפה ברורה שמניעיה ביולוגיים, ולפיהם בוחר הגבר באשה איתנה שמסוגלת לגדל את צאצאיו.

כמעט בכל סקר דעת קהל שנערך בקרב גברים לגבי השאלה מיהן הבנות הכי חושניות בעולם, זוכות בבכורה המולאטיות מברזיל. בתקופות שמרניות היו מסבירים הגברים את בחירתם בגמגום מה, באומרם שצבע המוקה מושך מאד בעיניהם. בימים מודרניים אלו, אין מתביישים עוד לומר כי הסיבה נעוצה בישבנן הבולט – פרי הכלאה של עבדים שחורים עם פתייניות לבנות. לאמיתו של דבר, כל בחורה מכל גוון שהוא, החולפת ברחוב ומבליטה אך מעט את ישבנה, מכשפת לחלוטין את עיני הבנים.

האם בנות בעלות ישבן בולט תאוותניות יותר מבנות שאינן כאלה? נתברר שאין קשר בין ההתנהגות החשקנית לצורתו הפיסית של הישבן. התחושה הנעימה שחשים בנים לנוכח המחזה המשובב, אינה אלא ירושה מן התקופה בה אבותינו היו קופים הולכי על ארבע, והעכוז התפוח שלנגד עיניהם שימש סימן היכר לנקבה מיוחמת. נקבות הבבון עודן יוזמות הזדווגות בעת תקופת פוריותן בכך שמתקרבות הן אל הזכר המבוקש ומציגות מולו את אחוריהן האדמדמים. מאז עמדנו על רגלינו והתחלנו להלך על שתיים, המוח שלנו גדל וקומתנו גבהה, אבל חיבת הישבן הבולט נשארה מקובעת אצלנו היטב בתודעה מבלי כל סיבה עכשווית, הואיל ובנות המין האנושי נכונות להזדווג באופן תמידי.

מילים רבות נאמרו על בנות עתירות חזה וכולן טובות, אף שדדי הנשים לא ממלאים כל תפקיד בהנקה. הם אינם אלא רקמה שומנית העוטפת את בלוטות החלב, ורוב היונקים האחרים מסתפקים בפטמות בלבד. אז מדוע מרבית הבנים שיושבים ומשוחחים עם בת ברוכת חזה, יוצאים מוקסמים מפגישתם הראשונה עימה? ההנחה שחזה שופע מעיד על בריאות תקינה אף פעם לא אוששה במדויק, וגם אינה מעניינת כלל את הגברברים הצעירים. מבחינתם אותה בת יכולה להיות חולה בדלקת ריאות מידבקת, והם עדיין יימשכו אליה מאד.

מחקרים אחדים נעשו על מנת לבדוק את מקור המשיכה החמקמק הזה אצל גברים. נמצא שבנים משכילים מעתירים שבחים גם על בנות שאינן שופעות חזה, אם כי במידה פחותה. כשנשאלו לסיבת משיכתם לבנות הללו, העידו כי הן נתגלו כנבונות ונעים היה להם לשבת בחברתן. ובכן, גם רוב הבנים ששבו מפגישתם עם בנות בעלות חזה עצום בגודלו ונשאלו לפשר התלהבותם, השיבו אף הם כי הלכו שבי אחרי חוכמתן. על דבריהם אלו הגיבו שומעיהם בלשון לעגנית: ואנחנו באמת מאמינים לכם!

הגברים בתקופה הוויקטוריאנית גרסו שהסמן החיצוני הבולט ביותר לאיכות שכלית אצל האשה הוא גודל החזה, והסוציולוגים נטו להאמין להם, מאז הרברט ספנסר ואולי עד ימינו. לפי אחד התיאורים, שלא נרשם בספרות המדעית ואולי אינו אלא בדיה, נערך מחקר שכלל 1200 נשים מאוהיו, קנזאס ואילינוי, ואותן חילקו לחמש קבוצות לפי גודל דדיהן: קטנים מאד, קטנים, בינוניים, גדולים, גדולים מאד. אז נבדקה מנת המשכל שלהן על פי מבחנים סטנדרטיים. נמצא שנשים בעלות חזה גדול או כביר ממש, היו בעלות IQ גבוה יותר בעשר נקודות בממוצע, מאשר נשים שהטבע לא היה נדיב כל כך כלפיהן. עתה יכלו מעסיקים רבים להסביר לנשותיהם החשדניות שהפקידה החדשה נמצאה ראויה למשרה, בזכות שכלה כמובן.

על ביצוע מחקר מעין זה, לפי המסופר, חזרו אחרים וממצאיהם דומים: ככל שדדיהן היו אדירי ממדים כך התפקעו הנשים מרוב בינה. מדוע, אם כך, נשים בעלות חזה ענק הן יותר אינטליגנטיות מן הממוצע באוכלוסיה? כידוע, למעט מקרים חריגים של רגישות יתר להורמון פרוגסטרון בהתבגרות המינית (Virginal breast hypertrophy), גודל החזה נקבע על פי התורשה, ואף כרוך באורח תזונתה ומידת משקלה של כל אשה. עם זאת, אסטרוגן הוא האחראי העיקרי להגדלת החזה, ומשערים שכמות מופרזת של הורמון נשי זה תורמת מאד להתפתחות התבונה. כפי הנראה, הוא גם משפיע לטובה על מצבה הגופני של האשה ועל חסינותה.

תמיכה מדעית להיפותזה ביזארית זו התקבלה בקנדה. כידוע, בחודשי הריונה הראשונים סובלת האשה מבחילות מפני שהמערכת החיסונית שלה נחלשת במכוון על מנת לאפשר לגופו הזר של העובר להתפתח בתוכה. מסיבה זו היא רגישה במיוחד לפתוגנים המצויים במזונותיה, כאשר בזמנים אחרים מערכת החיסון שלה מתגברת עליהם בקלות בלתי מורגשת. בחודש החמישי לאחר עיבורה, מתחזקת מחדש מערכת החיסון והבחילות הולכות ומתמעטות. היפרמזיס (hyperemesis) הינה תופעה פתולוגית שבה האשה ההרה חשה בחילות באופן קבוע. הטענה הרווחת גורסת שבקרב נשים הרות הסובלות מכך, גבוהה יותר רמת האסטרוגן והפרוגסטרון בגוף מאשר אצל נשים הרות אחרות. במחקר שערכה אירנה נולמן (Irena Nulman), נבדקה רמת מנת המשכל של ילודים לאימהות שסבלו מהיפרמזיס, ונמצא שזו גבוהה יותר בהשוואה לילודים לאמהות שלא סבלו מן התופעה. את הממצאים הללו מייחסים לרמה הגבוהה של הורמוני המין, שאליהם נחשפו העוברים בהיותם ברחם.

ועתה, לאחר שכתבתי את הדברים, מחשבותיי נודדות אל החדר, ואני מביט בה, כשהיא שרועה על המיטה עם כל משא חוכמתה ומעלעלת בספר. היא מרימה לעברי את עיניה התכולות וממלמלת: מה, יוד? לא כלום, אני משיב לה, ועולה בדעתי שאני צופה בה מאז היתה קצרת שיער, ובאלה הימים – כשהתארכו שערותיה וכבר נוגעות במותניה – הנה, עדיין אינני מכיר אותה עד תום. האם אי פעם אוכל?

ראו גם:

מדוע מתרחבים אישוני האשה בנוכחות אהוביה?
מחקר קבע: בעוד מאתיים שנה תיעלמנה הבלונדיניות
האם הבולטות של ישבן אימהי משפיעה על האינטליגנציה של בני אדם?
מהו סוד המשיכה אל מראהו של חזה גדול?

לקריאה נוספת:

Irenäus Eibl-Eibesfeldt – Love and Hate: The Natural History of Behavior Patterns

Eckhard Hess. 1965. Attitude and Pupil Size. Scientific American 212: 46-54

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.