תנורו של עכנאי: האם תיקונו הפך אותו ליחידה שלמה?

24/12/2006 בשעה 13:47 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על תנורו של עכנאי: האם תיקונו הפך אותו ליחידה שלמה?

קשה במדינה חופשית וחילונית כמו ישראל לתאר אורח חיים בצביון אחר, המושתת אך ורק על אמונה. אולי משום כך מתהדרים רבים מן הדתיים שבינינו על שמירת ערכי הדמוקרטיה שהונהגה לכאורה בארץ-ישראל אחרי ימי הבית השני. אם היתה מחלוקת כלשהי הכריע הרוב לגבי הסוגיה, ואין זה היה משנה אם הצדק עימם או אם לאו. ביסוד ההנחה היה טמון הרעיון המשונה כי הקולקטיב תמיד יודע את האמת הנכונה מאשר הפרט הבודד. אלא שהתהדרות זו היא להם כמכשלה.


בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא נט ב, מסופר על מחלוקת שהתקיימה בין רבי אליעזר בן הורקנוס ובין חכמי דורו (המאה ה-2). מחלוקת זו, הנודעת כמסובכת ביותר במסורת היהודית, דנה בטיבו של תנור חרס. תנור זה נשבר לכמה חלקים בגלל רשלנות, ובעליו שנטה לו חיבה, החליט לתקנו על ידי כך שחיבר את שבריו באמצעות דבק טיט. אחד משכניו, אשר לו סיפר את המקרה, תהה אם התנור המתוקן טהור עתה.

השאלה הוצגה בפני חכמי בית המדרש. רבי אליעזר סבר שהתנור אינו מקבל טומאה, מאחר שיש טיט בין חלקיו, ועל כן דינו ככלי שבור. בניגוד אליו, טענו החכמים האחרים שהתנור מקבל טומאה מפני שהטיט שחיבר את חלקי התנור עושה אותו לכלי שלם. מי מביניהם צודק? ודאי שרבי אליעזר. כלי חרס שנשבר ותיקנוהו באמצעות הדבקת חלקיו, לא יגלה לעולם תכונות של חפץ שלם. תמיד תתגלה חולשה בנקודות החיבור של השברים. אלא שרבי אליעזר היה יחיד, ואת דעת המיעוט שלו מיאן הרוב לקבל.

רבי אליעזר לא נכנע להם. הוא עמל קשה להבהיר לשאר החכמים מדוע מבחינה פיסיקלית הוא צודק והם טועים, אלא שהללו לא אבו לשנות את תשובתם והתבצרו בעמדתם. רבי אליעזר היה כלא מאמין. האם יתכן כי הרוב עשוי להחליט כי מים מטבעם הינם יבשים ולא רטובים? הרי לא יתכן שקערת חרס שנשברה תיעשה ליחידה שלמה רק משום שהודבקו חלקיה. דבר שכזה נוגד לחלוטין את חוקי הטבע. ברם, הסבריו הרציונליים לא הצליחו לשכנע את עמיתיו.

שקל רבי אליעזר מה לעשות, וכשראה שטבעת החכמים מתהדקת סביבו, ומקיפה אותו מכל עבריו כאותו עכנא (נחש בארמית) עקלתון קדמוני, שראשו אחוז בפיו, החליט במצוקתו להוכיח טענתו בניסים ופלאות. אם בדרך ההיגיון אין מבינים הללו דברי טעם, כי אז יש לנסות ולפנות אליהם בפעלולים ותעלולים. אכן, כבר בימים עברו ידעו בני האדם כי קסמים ואחיזת עיניים רוכשים להם יותר מעריצים, מאשר דבריהם היבשושים של אנשי מדע. רבי אליעזר, כמובן, האמין בכל ליבו בדרך הראשונה בה נקט, אלא שבאמת לא נותרה לו ברירה להצדיק אמונתו בדיבורים.

לפתע החלו עצי חרוב להיעקר ממקומם, אחרי כן שינו המים הזורמים באמה את כיוון מהלכם ונסוגו לאחור. כעבור רגע החלו מטים כותלי בית המדרש ליפול, ואפילו בת-קול יצאה משמיים ואמרה שהתנור איננו שלם. במעשי נפלאות אלו ביקש רבי אליעזר להוכיח כי הצדק עימו במחלוקת שנתגלעה. ברם, החכמים האחרים ובראשם רבי יהושע, לא התרשמו מן האותות והמופתים שחולל. אומנם, לא היה בכוחם להשיב לו בעשיית ניסים, אך הם החזיקו בדעת הרוב, ולא היתה להם כל כוונה לוותר על הכוח שמקנה זכות זו. לדידם רשאי רבי אליעזר לקפוץ מגג בית המדרש וגם אז לא ישנו דעתם. אכן, לכוח על-טבעי אין שום סמכות לפסוק בסוגיה שהובאה לפניהם, אך האם לכוח הרוב היתה הסמכות?

היה זה רבן גמליאל שהוביל מאבק ליצור מנגנון מוסכם, המבוסס על הכרעת הרוב, על מנת לפתרון מחלוקות בין החכמים, ואשר גובר על סמכותו של חכם יחיד, גדולה ככל שתהא. לכאורה, סבורים למדנים למיניהם, אפילו עד ימינו, כי הרוב תמיד יחזיק בתשובה הנכונה, דוגמת אותן הצבעות המוניות שמתקיימות בכל ערב וערב בערוצי הטלוויזיה המסחריים. אלא שההיסטוריה של המדע הוכיחה אחרת. בדרך כלל, פורץ הדרך היה בדעת יחיד והרוב לא השתכנע מגאוניותו. די אם יוזכרו שמותיהם של גלילאו גליליי ולואי פסטר, שלא נכנעו לדעת הרוב והוכיחו את צדקתם גם במחיר סבלם.

גם רבי אליעזר ידע סבל רב. החכמים עימם התעמת איתרו את כל התנורים שהוא טיהרם, ואז שרפו את כל המאכלים שבושלו בהם, משום שלדעתם היו כל התנורים הללו טמאים וממילא גם כל המבושל בהם. אלא שאותם חכמים לא הסתפקו באותה הוקעה. הם גם נידו אותו כליל, ולא התירו את החרם כל ימי חייו הואיל ורבי אליעזר נותר איתן בדעתו. רק רבי עקיבא לבדו המשיך לבקרו. כך הפך מי שישב בראש בית המדרש והיה בעל מעמד של פוסק, לאדם בודד וחסר תלמידים שאפילו לא יכל להיכלל במניין ישראל, רק מפני שהיה נאמן לאמת היחידה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.