האם קמצנות היא נטייה טבעית או הרגל נרכש?

17/12/2006 בשעה 07:43 | פורסם בהספרייה המדעית, השוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם קמצנות היא נטייה טבעית או הרגל נרכש?
תגים:

הקמצנות או הנטייה לצבור רכוש מבלי להשתמש בו ומבלי לחלוק אותו עם הזולת, נחשבת בעיני רבים לאחת התכונות הגרועות ביותר שיכול אדם לסגל לעצמו. אך האם דפוס התנהגות זה נשלט? שני חוקרים מאוניברסיטת הרווארד החליטו לבדוק האם מדובר בתכונה תורשתית או שמא נלמדת היא מאחרים.


ההגדרה הקלאסית של קמצנות גורסת כי זוהי נטייה של הפרט לצבור רכוש מבלי לחלוק אותו עם הזולת, על אף שאינו נזקק לו ממש. במובן הרחב של מונח זה, הקמצנות אינה אלא היפוכו של בזבוז, וכך כל מארחת שהותירה את אורחיה רעבים, או מחזר שמיאן ליטול על עצמו את תשלום הארוחה, מכונים מיד קמצנים. אין זה משנה כלל שאותה בחורה שהוזמנה למסעדה מקבלת שכר כפול ממנו, או שאותה מארחת היא מעוטת הכנסה ואורחיה הם רבי ממון.

הקמצנות, למרות שאינה תכונה מזיקה כמו קנאה או גאווה, נחשבת בעיני הבריות לאחד מאפיוני האישיות השנואים ביותר. שם התואר "קמצן" אפילו מגונה יותר בחברה מאשר הכינוי "גנב", על אף שלא מדובר בכלל בעבירה, וגם לא בחטא הנמנה על ציוויי הדברות. מאין נובע התיעוב כלפי אלה ששומרים על הונם באופן מופרז?

ביקשתי לברר את שורשי הסלידה בקרב קבוצה של אנשים מבוגרים. הוזמנתי לתאר בפניהם את ההכנות שעושות החיות לקראת בוא החורף. וכך סיפרתי להם על הסנאי האוסף ללא סוף בלוטים לימי הקרה, ועל העורבני המטמין המוני גרעינים בקרקע ומצליח לזכור היטב את מיקומם, ואז גברת אחת קראה: כמו המשל על הנמלה והצרצר. לא, פסקתי, והיא השתתקה. האחרים חייכו. ריככתי את קולי ואמרתי לה: תמיד נשאר להם עודף. הם תמיד אוספים יותר מזון ממה שהם נזקקים לו. אה, היא ענתה במבוכה. בדומה לבני האדם, המשכתי.

ואז שוחחנו על הנטייה לצבור רכוש מבלי להשתמש בו ומבלי שאחרים יעשו בו שימוש, קרי, על קמצנות. מבין רעמי הצחוק שליוו כל דיווח ציורי על מעשי קמצנות שניקרו בחייהם, עלתה וצפה תובנה אחת אצל חברי הקבוצה. מישהו מהם הסיק זאת בכוחות עצמו כשקרא: זה כבר ניצול. ואכן, האיבה העמוקה שחשות הבריות כלפי אנשים שידם קפוצה, אינה נובעת מכך שהללו מפגינים חסכנות מופלגת, אלא משום שמופיעה בקרב הבריות התחושה שמישהו מפיק תועלת על חשבונן. תודעת הקיפוח הזו עשויה להוציא בני אדם משיווי משקלם, עד כדי ביזוי מוחלט של הקמצן.

בחורה עשויה להתרשם עד מאד מן הצעיר עימו בילתה שעתיים מענגות במסעדה, אבל כל עתידם המשותף ירד לטמיון, אם אך יבקש גם אותה לשאת בתשלום. מבחינתה, מדובר בהשפלה. אורחים שאולצו להסתפק בכוס קפה דלוח וביסקוויטים יבשים, עשויים לכלות את זעמם בדברי בלע כלפי המארחת מיד לאחר שיעזבו את ביתה. השיחה הנעימה שנתמשכה שעה ארוכה תתפוגג ותפנה את מקומה לטינה עמוקה.

פניתי לחברי הקבוצה ושאלתי: ממה נובעת הקמצנות? מישהי אמרה שזהו ביטוי לרוע לב, אותו אדון שב ואמר כי זהו מעשה ניצול, זה שעמד לידו טען כי מדובר בחינוך לקוי. אט אט כולם הגיעו לאותה הסכמה: הקמצנות אינה אלא סממן של חוסר נימוס, והיא בהכרח נלמדת. היא נובעת מהמשפחה, מן התרבות שגדלים בה, הוסיפה אותה אשה. לרגע תהיתי עם עצמי מה לא בסדר איתי. הרי דבריי נפתחו בהסבר ממושך על מנהגי הקמצנות אצל בעלי חיים. הרי מרבית החיות ממעטות לשתף פרטים אחרים ברכושן הבלתי מנוצל. האם התופעה הזו נלמדת גם אצלן? פניתי אל חברי הקבוצה. איש מהם לא ידע להשיב.

ג'וזף ולואיס ליקלידר (Licklider) ביקשו בעצמם להשיג תשובה על כך. הם גידלו עכברושים מלידתם, וסיפקו להם כמויות עודפות של מזון מגוון. בצהריים זללו נקניק ריחני, בערב אכלו בחפץ לב גבינה צהובה, ובלילה קינחו עם פרוסות של חלה מתוקה. העכברושים הללו לא ידעו כל מחסור. כעבור תקופת מה, החליטו צמד החוקרים לגמול אותם מן המטעמים. במקומם הגישו להם כופתאות יבשות שהיה עליהם לכרסם. את הכופתאות סיפקו להם במידה שתספיק להשביעם, אך לא בכמות עודפת. למרות שאף אחד מאותם עכברושים לא התנסה מעולם בקיצוב מזון, כולם, ללא יוצא מן הכלל, התחילו מיד לאגור את הכופתאות. אף לאחר שצברו מאגר גדול של כופתאות בכלוב, שבו וחזרו לכלי קיבול המזון הריקים, והתעקשו למצוא בהם כופתאות שאינן.

בשלב הבא רצו החוקרים לחשוף את מניעי העכברושים. הם עטפו מחצית מן הכופתאות ברדידי אלומיניום, ובכך ביטלו את ערכן כמזון. ברם, כל זאת לא שינה את מנהגי האגירה של העכברושים; הם גם ליקטו את הכופתאות חסרות הערך והבלתי אכילות. גם כשעטפו חפצים של מה בכך ברדיד האלומיניום, מצאו החוקרים שאף אלה נאספו, וכי למרכיב הריח אין כל משמעות בתשוקה שפקדה את העכברושים ללקט מכל הבא ליד.

לאחר מכן, הוצאו מן הכלובים ערימות הכופתאות, ועל העכברושים הוטל צום. בתום תקופת חסך זו נתברר כי העכברושים נעשו עוד יותר להוטים לאגור ונעשו חמדניים ביותר, עד שהתעניינו בכל חפץ שנקרה לידם, ולאו דווקא כזה שהושם בכלי הקיבול למזון. על פי התוצאות שיערו החוקרים כי הנטייה לקמצנות היא מולדת, וליצורים קשה לשלוט בה. יש שיאמרו כי הנטייה שלא להותיר כל שביב מזון בסביבה לפרטים אחרים, אפילו אם לא יעשה בו שימוש, נובעת מן התחרותיות הרבה. דהיינו, ככל שחייו של פרט אחד בסביבה יהיו קשים יותר, כך עשויים להיות חייו של האחר קלים יותר. ברם, שיחור מזון ללא תועלת אנרגטית, ועם חשיפת יתר לטורפים, לא יכול להיות מוסבר רק על ידי תחרותיות. ככל הנראה, שינוי חריף של הרגלי תזונה או מחסור אחר, גורם ליצור לפתח את הקמצנות הטבועה בו מלידה.

לקראת סוף הסיור המודרך הגענו אל קיוסק נייד שניצב בצד הכביש. מיד עטו עליי שלושה מחברי הקבוצה והזמינו אותי לסעוד עימם. משום מה, הטריק הזה תמיד עובד. אם נקלעים בגלל חוסר שימת לב לסיטואציה של מחסור במזומנים בארנק ולפתע חשים רעבים, די להתחיל בשיחה על קמצנות, וכבר יטרח מישהו להזמין על חשבונו את הארוחה. זו מין התניה שתמיד יוצאים נשכרים ממנה.

לקריאה נוספת:

Louis Licklider & Joseph Licklider. 1950. Observations on the hoarding behavior of rats. Journal of comparative and physiological psychology 43: 129-134

J. Porter, Frederic Webster & Josef Licklider. 1951. The influence of age and food deprivation upon the hoarding behavior of rats. Journal of comparative and physiological psychology 44: 300-309

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.