האסיר שקנה את חירותו במחיר מותם של רבבות

10/12/2006 ב- 09:02 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על האסיר שקנה את חירותו במחיר מותם של רבבות
תגים: ,

בשנת 1851 התפרץ הר הגעש פלה באי מרטיניק, מבלי שאיש בעיר סנט פייר נפגע. 51 שנה מאוחר יותר חרבה העיר בהתפרצות נוספת וכל תושביה נספו. מדוע לא פונו התושבים חרף הסכנה הקרבה והולכת? האם חששו לצאת את העיר מפאת סכנת הנחשים הארסיים ששרצו בגבולותיה? האם היו שאננים מדי, או שמא נסיבות פוליטיות וגזענות גלויה שהפגינה ממשלת צרפת אחראיות לאסון הנורא?


מטבע הדברים, חלוקות הדעות בקרב היסטוריונים וגיאולוגים לגבי מקצת מן האירועים שמתוארים בסיפור. להלן הגרסה המקובלת על רובם, אם כי זו תישאר בגדר טיוטה עד שתושג האמת המוחלטת. לפיכך, אין לצטט בשום אופן את הכתוב עד שתוסר הודעה זו.

המזל האיר פנים לפרנרד קלרק. בגיל 40 זכה להתמנות למנהל מקומי במטעי קנה הסוכר של מרטיניק – אי קריבי בשליטה צרפתית. מטעיו הנרחבים השתרעו עד מורדותיו של הר הגעש פלה (Pelée), שפירושו 'ההר הקירח'. ההר המתנשא לגובה של כ-1400 מטרים כונה כך, משום ששנים רבות לפני כן התפרצה לבה מלועו והשמידה את כל הצמחייה שעליו. אולם באותם ימים של ראשית המאה ה-20 היה הר הגעש כבוי, והצמחייה שבה להשתרע על מישוריו המשופעים. יופיו המרהיב והשקט המדומה משכו אליו המוני מטיילים, והוא שימש את תושבי האי כאתר בילוי מועדף לפיקניקים תחת כיפת השמיים. וכי מי זה סבר אז כי הר פלה יתפרץ שוב אי פעם.

באביב 1902 נדהמה אוכלוסיית האי מרטיניק לשמע אחת מהתפרצויותיו של ההר. קבוצת מטפסים סיפרה כי ב-23 באפריל החל הלוע הכביר להעלות אדים, ובימים הבאים היתמרו מעליו ענני אפר וולקני ועשן. ב-5 במאי פרצה לבה מתוכו אשר השמידה בדרכה מטע קנה סוכר, וקיפחה את חייהם של עשרות מעובדיו. לשמע האסון נהרו רבים מתושבי הכפרים בסביבה אל עיר הבירה, סנט פייר (St. Pierre), אף שזו היתה מרוחקת רק כששה ק"מ משיפולי ההר.

רחובותיה של העיר המו בני אדם שביקשו למצוא בה מפלט. לעשרים אלף תושביה נוספו בתוך יממה אחת עוד רבבה. למרבה תדהמתם של הפליטים, לא הורגשה בעיר כל אווירת אסון. בתי השעשועים היו מלאים עד אפס מקום, וההמולה המאפיינת את ערבו של חג השתררה ברחובות. המורא קינן על מורדות ההר, אולם שם, בעיר, היו הכול שאננים בחסות צהלות הגיל והשמחה. ב-7 במאי הבזיקו ברקים מעל פסגת ההר ועוררו חרדה בקרב רבים מבני העיר, אולם השאר התבוננו בהבזקי האור בהתפעלות עצומה, כאילו משתתף עימם ההר בחגיגה. ואכן, היתה סיבה נאותה לקיום ההילולה: ב-11 במאי עמדו להיערך הבחירות המקומיות.

המושל לואי מוטה (Louis Mouttet) שהיה ממונה מטעם הממשלה הצרפתית על האי, נמנה על המודאגים. באותו יום שב ביחד עם רעייתו מן העיר פורט-דה-פרנס (Fort-de-France). עתה הוא התבונן ביראה אל ההר המאיים, והרהר על הבהלה שפקדה את רוב תושבי האי. האם יורה לפנות את העיר? האם יברח הוא עצמו? אולם למוטה לא היו הרבה אפשרויות. בראש המפלגה הסוציאליסטית ניצב מועמד שחור בשם אמדי נייט (Amédee Knight) והחשש שמא יזכה הטריד עד מאד את שר המושבות, לבטח יותר מאשר התפרצותו הקרובה של ההר. הוא הורה למושל למנוע בכל מאודו את מנוסת התושבים מן הבירה. אלה אמורים היו לתת את קולם למפלגה השמרנית, ובפאריס לא אבו כלל שזו חלילה תנוצח.

לקראת שעות הלילה החלה להסתמן נטישה המונית. לא! החליט המושל בליבו, איש לא יברח ויהי מה. בעזרת לגיונות צבא הצליח להשאיר את התושבים בביתם, אך שלא כמנהיגים רבים המפקירים את בני חסותם לאסון, והם עצמם נמלטים ממנו, נשאר המושל בעיר, ובהצהרותיו ניסה להשפיע על האוכלוסייה לעשות כמותו: אל לכם לשגות בחלומות של התפרצות ההר, הכריז, אני נשאר בעיר, ואינני חושש מכול אסון, כיוון שאסון כזה אינו יכול להתרחש כלל וכלל.

פרננד קלרק (Fernand Clerc) סבר אחרת. כבר בבוקר ההוא, כשהביט בברומטר ונוכח לדעת כי מחוג המכשיר מתנדנד באי יציבות, פקד לרתום מיד את עגלתו וציווה על משפחתו לעלות עליה במהירות. מכריו, אותם ביקש להצטרף אליו בבריחה מהעיר, נדו לו בראשם בחיוך, וצחקו משוטה זה, הנוטש לפתע את העיר כשהחגיגות בעיצומן. קלארק הביט בהם בתימהון רב ועזב.

ביום למחרת, ה-8 במאי 1902, ביקשו התושבים לחוג כמנהג הקתולים את עליית ישו השמיימה. אלרי סקוט (Ellery Scott), הקצין הראשי של "רוריימה", ניצב על הסיפון כשהתקרבה ספינתו לחופי מרטיניק. עמוד אבק שהיתמר לגובה רב מלוע הר הגעש, הוכיח לבאים בדרך הים, כי הר פלה פעיל באותו זמן. אולם, כשירד סקוט באותו בוקר בנמל של סנט פייר, מצא את פועלי הרציף כשאינם מודאגים כלל מחידוש זה. במקום לפרוק את המטען, הלכו כולם בצהלה אל הקתדרלה שפעמוניה הדהדו פעם אחר פעם. חלקם התפללו שיוסר מעימם איום הר הגעש, אחרים עמדו לחוג את החג בכל פארו והדרו.

והנה התקרבו לסקוט כששים איש מעשירי העיר ונכבדיה, וביקשוהו לקחת אותם עימו ולהפליג מיד לסנט לוסיה, האי השכן. יש עימי כאן מטען להורדה בסנט פייר, השיב סקוט מעט מופתע. נשלם לך כרצונך, רק קח אותנו מיד לסנט לוסיה (St. Lucia), ואחר חזור הנה ופרוק את סחורתך, אמר לו אחד המבקשים. סקוט כמעט ונעתר לבקשה, אולם כששב לספינתו וביקר במחסניה, הודיעם כי מילוי בקשתם אינו אפשרי, מכיוון שהסחורה המיועדת לסנט פייר נמצאת מעל זו המיועדת לסנט לוסיה. עם זאת, הבטיחם כי מיד לאחר פריקת המשא, יפליגו עימו לעבר סנט לוסיה.

לפתע צפרו כל הספינות ממושכות. עשן שחור מאד היתמר מעבר להר פלה והעיב על כל סביבתו. רוג'ר ארנו (Roger Arnoux), חבר האגודה האסטרונומית, נטל את המשקפת, והתבונן בנעשה בתדהמה. לא הרחק משם, בכלאו הצר, נתקף לואי-אוגוסט ציפריס (Louis-Auguste Cyparis) בעצבנות רבה. רק חרכים זעירים, דרכם בקעו קרני האור לתא הקטן שנבנה מתחת לקרקע, אפשרו לאסיר הכושי להבדיל בין יום ולילה, והנה פתאום הבחין בברק מסנוור ומבהיק, ואחריו השתררה חשכה גמורה.

כדקה לאחר מכן, בשעה 7:52, נשמעו צרורות רעמים מהדהדים, ומן ההר התפרצו גזים לוהטים ששעטו מטה במהירות רבה. זרמי לבה רותחת וגושי סלעים נדחפו בעוצמה מן הלוע שנפער, ועמוד עשן עצום היתמר אל על ועימו ענני אבק ועפר. קולות התפוצצויות אדירים נשמעו שוב ושוב, ולהבות עצומות התנשאו אל לב השמים. הענן המאיים הגביה עוד יותר, ובמהרה אפפה האפלה את העיר סנט פייר על כל חלקיה. בתוך שלוש דקות נשמדה עיר הבירה לחלוטין. שריפה איומה כילתה את רחובותיה ובתיה עוד ימים אחדים, אך 28 אלף התושבים והפליטים ששהו בה, נחנקו למוות ונקברו חיים כבר בבוקר הנורא ההוא.

זרם הרותכין שטף גם את הנמל. על גשר הברזל בספינתו, שהתנדנד מצד אל צד, הבחין אלרי סקוט בהיעלמה של העיר ובמוות הקוטל את רבבות תושביה. 16 הספינות שעגנו ליד "רוריימה" (Roraima) לא נראו עוד מעל פני המים הגועשים. אז ראה כי האש הציתה חלקים רבים מספינתו ושרפה את סירות ההצלה. כל האנשים – לעזרה בסיפון, קרא, אך איש לא שמע. מתוך 47 אנשי הצוות נותרו בחיים 19 איש בלבד. מתוך 21 הנוסעים ניצלו רק ילדה קטנה והאומנת שלה. כל השאר נמצאו מפויחים. גם במרחק רב מן האי כוסו סיפוני האוניות באפר ואבק, ואפילו על ברבדוס, המרוחקת כ-350 ק"מ משם ניתכו כשני מיליון טון אבק.

כמה קילומטרים ממקום האסון, על פסגת הר סמוך, ניצבו קלרק ובני משפחתו. הם אומנם ניצלו מן הזוועה, אבל מכריהם וקרוביהם, שלעגו להם על חששם המוצדק, לא יוכלו עוד להודות בשגיאתם המרה. כולם נספו כולל המושל מוטה שהשיג את שרצה. אכן, מועמד המפלגה הסוציאליסטית, אותו שחור שביקש את קולות הציבור, לא נבחר בסופו של דבר. כושי אחר, ציפריס, חש לפתע באוויר חם ויבש הבוקע לתאו. במהרה פרץ זרם לוהט פנימה, והאסיר שניכווה קשות, זעק לעזרה בשארית כוחותיו, אך איש לא ענהו.

לפלוגות ההצלה שחשו שעות מספר אחרי כן מפורט דה פרנס, לא היה את מי להציל. סנט פייר דמתה לעיר עתיקה, העומדת בחורבנה זה אלפים בשנים, ולא לעיר חדשה, ששעות מספר לפני כן המתה רבבות בני אדם. המפולות והפאר כיסו את הרחובות בגובה של כמה מטרים, ושום בית לא נותר בשלמותו, ממש כצורתה של פומפיי הרומית. רוב קורבנות האסון נמצאו חנוקים בתנועתם האחרונה ממש לפני מותם. האנשים שנמצאו בבתיהם כאשר בא האסון הפתאומי, נראו כאילו עודם בחיים. איש אחד שהאסון תקפו בהיותו חופף את שערותיו, נמצא בחדרו שפוף אל קערת המים, כאילו לא אירע דבר. בני משפחה אחת נמצאו כשהם מסובים לשולחן וממתינים לסעודה חגיגית. ילדה נמצאה מחזיקה את בובתה בחיקה, אולם כאשר נגעו בבובה, התפוררה זו ונותרו בשלמות רק עיניה המוארכות. מזעזע היה מראה האנשים הללו, הדומים כל כך לבני אדם אשר נשמה באפם, אך כולם מתים.

כעבור ארבעה ימים סיירו שניים מן המחלצים בין חורבות העיר. לאחר שנואשו ממציאת ניצולים חיים, שמעו לפתע קריאות חנוקות לעזרה הבוקעות מתחת לרגליהם. חיש הובא סיוע והוחל בחפירה. בכלא קטן שהיה קבור עמוק באדמה, נמצא כושי פצוע קשה מאד וחלוש. כשהתאושש סיפר כי בשעה שסילוני הרותכין פרצו לתאו וצרבו את בשרו ללא רחם, עצר את נשימתו ככל יכולתו, לבל ישאף אל קרבו את הגזים המרעילים, וכך ניצל מחנק. אחר שכב מזה רעב בתא שעמד להיות קברו וזעק לעזרה, אולם ללא מענה. עד אשר שמעוהו וחילצוהו מכלאו הנורא.

מלבד האסיר ניצלו רק עוד שתי נפשות בעיר כולה. הסנדלר ליאון קומפר-ליאנדר (Léon Compere-Léandre), שהסתתר היטב בכוך מוגן עשוי לבנים, והילדה הקטנה חברירה דה איפריל (Havivra Da Ifrile), שאמה שלחה אותה לשליחות קצרה שהצילה בדיעבד את חייה. סופו של ציפריס היה בכי טוב, אף שסבל כל חייו מכוויות. עונש המוות שנגזר עליו בוטל, והיה נודד ברחבי ארצות הברית ומספר בפני כול את סיפור האימה, עד שהפך שם לכוכב במה.

ציפריס ונייט לא היו, כמובן, הכושים היחידים במרטיניק. רבבות עבדים הובאו אל מרטיניק והועסקו במטעים הרבים של קנה הסוכר. מאות מהם ביקשו להימלט והיו בורחים אל פנים האי כדי להסתתר שם, במעבה יערות העד, מפני משלחות החיפוש שהיו מארגנים בעלי המטעים על מנת ללכוד אותם ולהענישם. אולם, העבדים העיקשים עמדו על נפשם ומרבית ציידי העבדים היו שבים ריקם מן היערות, עד כי בעלי המטעים החליטו לטכס עצה ביניהם כיצד יוכלו להרתיע את העבדים מלברוח אל החופש. לבסוף החליטו לצאת לברזיל, משם הביאו עימם נחשים ארסיים ושילחו אותם ביערות הרחוקים. כך הגיעה, אפוא, בעיית העבדים הנמלטים על פתרונה. רבים מהם מתו מהכשות הנחשים, אחרים הצליחו להימלט לאיים הסמוכים, ורבים חזרו אל אדוניהם וביקשו את מחילתם.

בעלי המטעים חגגו אם כך את ניצחונם הגדול, אולם לזמן קצר בלבד. הנחשים שרצו ורבו, ומשלא הספיקו להם היערות, יצאו אל השדות ומילאו את המטעים. ההכשות לא הבחינו בין עבד לאדון, והנחשים נעשו אורחים קבועים גם במעונותיהם של בעלי המטעים. בשנים 1822-1825 הוכשו ומתו למעלה מאלפיים איש במרטיניק, רובם לבנים. מגפת הנחשים הפכה לצרה צרורה, והתושבים שרפו וגדעו את כל העצים והשיחים סביב בתיהם. האמידים אף הציבו שמירה בכל שעות היממה, אך כל האמצעים שננקטו עלו בתוהו, והנחשים התרבו והוסיפו לזחול ולהגיע לכל מקום. אימה רבה נפלה על תושבי האי.

מומחה מקומי יעץ להביא מאפריקה את עופות הטרף הקרויים לבלרים, אשר ידועים כמשמידי נחשים יעילים. הלבלרים אכן עשו את מלאכתם נאמנה והשמידו את רוב הנחשים, אך לא את הברזילאים, כי בשעות הלילה, בעת שהנחשים הברזילאים יוצאים ממאורתם, הלבלרים כבר שקועים עמוק בשנתם. וכך, ניחתה על האי צרה גדולה עוד יותר. הלבלרים הקטינו עד מאד את אוכלוסיית הנחשים המועילים, אלה שניזונים מחולדות ומעכברים, ובאי פרצה מכת עכברושים שהביאה כמעט כליה על מטעי קנה הסוכר.

מומחה אחר הציע להביא מהודו נמיות שידועות כמשמידות נחשים ועכברושים כאחד, וכך להיפטר מן המזיקים הללו בבת אחת. בשנת 1831 הגיע אל האי משלוח של נמייה הודית קטנה (Herpestes javanicus), ולתושבי מרטיניק נדמה היה כי הנה באה הישועה. למגינת ליבם נתברר כי הנמיות מיטיבות להילחם בנחשים ההודים, אך במפגשיהן עם הנחשים הברזילאים היתה ידן תמיד על התחתונה. הנמיות המכזיבות עזבו את הנחשים לנפשם והתנחמו בעזים, בחזרזירים ובתרנגולות. עשר שנים לאחר שהובאו הנמיות אל האי הוכרזה עליהן מלחמה כוללת כדי לנסות ולהיפטר מהן במהרה.

העבדות עצמה התבטלה בשנת 1848 במרטיניק, אך בינתיים צרת הנחשים הלכה וגברה. מתיישבים רבים ברחו מן האי, ואחרים נטשו את מטעיהם ועברו לגור בערים. לבסוף התערב הטבע בעניין בדרכו הוא. הגזים הלוהטים והרעילים שפרצו מהר הגעש בשנת 1902, עשו מה שלא יכלו לעשות הלבלרים, הנמיות והגואלים האחרים, וכך נפטרה מרטיניק לזמן מה מנחשיה הארסיים, שהובאו במיוחד מברזיל כדי להכניע את העבדים הנמלטים. ברם, לאחר ההתפרצות נעשה הר פלה שוב קירח ויערות רבים שכיסו את האי נעלמו ואינם. לנחשים ששרדו את התופת לא נותרו מקומות מחסה להשתכן בהם, ובמקום לדור בסבך העצים פשטו מחדש על הכפרים המקומיים.

מילות מפתח: התפרצות וולקנית, הר געש, מרטיניק.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.