הפתעה אנטומולוגית שכובשת את לב הצופה

08/12/2006 בשעה 18:47 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על הפתעה אנטומולוגית שכובשת את לב הצופה

לפעמים אני מתקנא בבני אדם, באותם חוקרי טבע שפעלו בעת העתיקה, והיו עדים ראשונים לנפלאות הטבע מטעם תרבותם. אני תוהה בדמיוני מה חווה האירופאי שנסע לאפריקה ונתקל בפיל מבלי שידע כלל על קיומו של יצור עצום שכזה, או מה חשו האמריקנים החדשים שחסו בצילם של עצי סקויה ושאלו עצמם האם ייתכנו צמחים ענקים מאלו. ואילו אני, כמו דורות רבים לפניי, יצאתי נפסד מהתפתחות הידע האנושי, והאפשרות להתנסות באינספור רגעים מפעימים הלכה ואבדה עם כל גילוי מדעי. אם בעבר התבטאה מהות ההחמצה בגן החיות של תל אביב, עתה היא משגשגת בערוצי הטלוויזיה הייעודיים ואף בספרוני הפעוטות.

שיחה עם דיילת של חברת תעופה הבהירה לי באבחה אחת את גודל האבידה והלמה בי עד כדי זעזוע. לפני שנתיים ביקרה במזרח אפריקה במסגרת סיורי הספארי הנפוצים שם למדי. אז ראינו כמה ג'ירפות, אמרה כדרך אגב, ואולי גם קרנף, אבל אני לא בטוחה. את מקום ההתפעלות מחיות הבר הגדולות תפס המפגש עם מחזר אוסטרלי עקשן. היומיים האחרונים, כשכבר נעניתי לו, כך סיפרה, היו חוויה בלתי נשכחת. ומה עם עדרי הזברות בכל פינה באופק? שאלתיה. זברה יש בכל גן חיות, ענתה לי. פניי לבשו נימת אכזבה וכדי לעודד את רוחי פנתה אליי ואמרה: אני לא חייבת להתרגש מכל לוויתן שאני רואה. המפגש הכי מרתק שלי עם בעל חיים כלשהו התקיים דווקא במטוס, ובטרם נתרחב תימהוני דיווחה לי אודות מציאת כינת אדם על משען המושב.

צדק רב היה בדבריה. אם תישאלנה הבריות אילו חוויות הן אוצרות בזיכרונן מפגישות עם בעלי חיים, קרוב לוודאי שעלילות מסמרות שיער על עכבר שהשתכן בחדר השינה, או על עקרב שמצא מסתור בתוך מגף, תהיינה מרבית התשובות. אפילו אני, כשלראשונה זכיתי לראות דולפינים בים הפתוח, אמרתי בליבי כי ההיכרות עימם בדולפינריום היתה יותר מלהיבה. ובכלל, מרבית החוויות המסעירות שעברו עליי אינן קשורות בבעלי חיים מרשימים במיוחד.

כל הלילה נבחה כלבתי האהובה, לילי, ורק לפנות בוקר, יצאתי לחצר בלוויית אבי המצויד בפנס, והבחנתי בכדור קוצני שהטריד אותה. באותו יום סיפרתי לחבריי בגן על המפגש הראשון שלי עם קיפוד אמיתי. אוכל לומר כי ההתרגשות מאז דעכה מעט, אך לבטח היתה גדולה יותר מפגישת ההיכרות שערכתי עם קיימן בוגר ששחה בקרבתי. גם הלכידה הראשונה של צפע ארץ-ישראלי עדיין משלהבת את חושיי. אומנם, בכל עת שנדרשתי לעשות כן, כולי הייתי נדרך מחדש, אולם עודני זוכר בבהירות את הפעם ההתחלתית ההיא בקיבוץ, כיצד קרבתי אל הנחש, לאחר שריתקתיו היטב לקרקע באמצעות מוט ממוזלג, ואז אחזתי בו בעוצמה כה רבה, עד שכמעט מחצתיו לחלוטין, וכך עשיתי מחשש שזוחל חלוש זה מחזיק בקרבו כוחות איתנים ועלול להשתחרר מאחיזתי ולהתנפל עליי.

בפאתי עיר גדולה בברזיל, ישבתי לי על ספסל בפארק ושלפתי לחמנייה מתיקי. לפתע פתאום ראיתי כי המרמוסט שנמלט מפניי עם בואי וטיפס בזריזות על העץ, כבר עומד לרדת ובחלוף הרף עין התבונן בי מן הארץ. עודני מוקסם מן המחזה והוא דילג על הספסל, ומברכיי קיפץ אל עבר ידי וניסה לחטוף פיסה. מרוב תבהלה נפלה ארצה הלחמנייה. המרמוסט הוא הפרימט הזעיר ביותר, ואילו אני נופל בגודלי רק מגורילה זכר, ובכל זאת, באותן שניות שהוא נח על רגליי, הייתי אחוז אימה ופחדתי לנוע. חששתי שתזוזה בלתי נכונה עלולה לגרום לו לנשוך את פניי ולהשאירני מצולק לכל שארית ימיי. דומני שזו אחת הפגישות המפתיעות ביותר שניקרו בחיי עם חיות בר.

ברם, המפגש המרתק ביותר עד כה התקיים דווקא ברחובות תל אביב, שמא הייתי חוקר טבע אורבני. הילכתי לי במרכז העיר, על אותן מדרכות עתירות אילנות. לנגד עיניי ישב חתול על פח זבל מטונף לחלוטין וניקה בלשונו את כפותיו השעירות. משצמצמתי את הפער אליו כדי להתענג מן המחזה המוזר, נסוג הוא בן רגע ונעלם. במהלך השתהותי הקשבתי לשני אזרחים שעמדו בקרבת מקום, והתייעצו ביניהם אם הגיעה העת להתקשר לעירייה כדי לסלק משם את העץ שניצב לידם.

המפגע הסביבתי לא היה אלא אילן שנמלי עץ הקימו מאחורי קליפתו את קינן. קילפתיו בעדינות והראיתי לשני הברנשים את הנמלים השרויות בפאניקה מוחלטת ואצות אנה ואנה ללא סדר, כשהן אוחזות את הרימות בצבתותיהן. השניים היו מרותקים ושאלו בו זמנית: הן לא אמורות לגור באדמה? הן נמלי עץ, השבתי, יען הייתי מומחה לדבר.

אחד מהם התקרב והציץ מאחורי כתפי: וזה הקן שלהן? הצביע אל עבר חלל בתוך הגזע הנרקב. הושטתי את ידי פנימה, והוצאתיה כשאני חופן עצה מפוררת וגם כמה גופים בלתי ברורים. התבוננתי בהם בריכוז רב. הם דמו בעיניי למין חטיף שוקולד ביצי שפתיתים מצפים אותו, אלא שהיה עשוי מחומר עצי. כדבר הזה לא ראיתי מימיי. פיצחתי אחד מהם. לתדהמתי מצאתי בו נחושתית – חיפושית בצבע גגות הנחושת ממשפחת הזבליים. כמו מינים אחרים במשפחה, גם הנחושתית מסוגלת לעכל את התאית בעזרת חיידקים במערכת העיכול שלה. בגמר גידולו בונה הזחל לעצמו, מפסולת, חדר התגלמות סגלגל שבתוכו הוא מתגלם, והנה אני חשפתי את סודו. מבחינתי היתה זו תגלית מן המעלה הראשונה.

אכן, לפעמים אי הידיעה דווקא מיטיבה. לו ידעתי לפני כן כי זוהי שיטתה של הנחושתית להתגלם, לבטח לא הייתי נרגש כל כך. האדם השני שאל אותי: הכול בסדר איתך? לא יכולתי שלא להשיב לו בעונג רב: מעולם לא היה טוב יותר, היית מאמין? הנחושתית היפה החלה אז להניע את רגליה בכף ידי ושוב קפאה על מקומה. מאז, בכל פעם שנתקלתי בעץ נרקב, הייתי מכוון את מסלול ההליכה שלי עם איזושהי בחורה, ומגיע אליו "באקראי". וכך הייתי מתחיל לחטט בגזע, ומוציא משם בתי גלמים של נחושתיות. דומני שהרושם שמותירה אותה הפתעה אנטומולוגית על הבנות, הוא אחד מאמצעי הפיתוי הטובים ביותר שביולוג צעיר יכול להציע.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.