הגרעין המסופוטמי של סיפורי בראשית

03/12/2006 ב- 12:22 | פורסם במעולם המקרא, על מדף הספרים | סגור לתגובות על הגרעין המסופוטמי של סיפורי בראשית

סיפורי בראשית א-יא דומים ביסודם לאלה הידועים לנו ממסופוטמיה, והזהות ביניהם לעיתים כה רבה עד כי לא ניתן לפסוק שלא היתה תלות ביניהם. כך למשל סיפור הבריאה המקראי דומה מאד לסיפור הבריאה הבבלי. כך המסורת על גן העדן כבר היתה קיימת אצל השומרים בתארם את ארץ דלמנ, וכמותו, גם גן העדן המקראי שוכן בסביבת הפרת והחידקל. ואילו בעיית האלמוות של גן העדן המקראי עומדת במרכזה של עלילות גלגמש.

יתכן שהמוטיב של הריב בין האיכר והרועה המצוי בפרשת קין והבל, לקוח אף הוא מן הספרות המסופוטמית. קין עצמו, להזכיר, ישב בארץ נוד קדמת עדן. במקורות המסופוטמיים מוצאים כמה סיפורים ומיתוסים על הריב שבין האיכר ורועה הצאן. אולם קיימים הבדלים חשובים בין המיתוס השומרי ובין הסיפור המקראי: שם הרועה הוא התוקפן ואילו האיכר נוטה לפיוס ומתון. הריב שם אינו מסתיים ברצח. כמו כן, שם הוויכוח נסב על ערך המקצוע, ואילו במקרא פרץ הריב על רקע פולחני. מותר, אפוא, להניח כי המוטיב השאול מבחוץ עבר עיבוד מקומי.

במקרא מסופר על הממציאים המקצועיים למיניהם: ויקח לו למך שתי נשים. שם האחת עדה, ושם השנית צילה. ותלד עדה את יבל, הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה. ושם אחיו יובל, הוא היה אבי כל תופש כינור ועוגב. וצילה גם היא ילדה את תובל קין, לוטש כל חורש נחושת וברזל. (בראשית ד', יט-כב). כך גם מסופר ביצירה השומרית, 'אנכי וסדר החיים', כי האל אנכי דאג לחרש ומחרשה, ועל מקצוע זה ממנה הוא את אנכמדו. כמו כן, שם הוא את האל כללה על עבודת הלבנים, את האל דמזי על המקנה, ואת האלה אתת על מלאכת האריגה.

בדומה למסורת המסופוטמית המספרת על המלכים השומריים ואבות השושלת הבבלית-אמורית, שמרה גם המסורת המקראית על רשימות היוחסין של אבות העולם לפני המבול (בראשית ה') ואחריו (בראשית י"א), והן נשתמרו לנו בשתי גרסאות, הדומות מאד לתצורה ולשיטה המסופוטמיות.

גם סיפור המבול המקראי דומה בפרטים כה רבים לכמה מן העלילות המסופוטמיות, עד שאין להימלט מלומר כי המקרא שאב סיפור זה ישירות מן הספרות המסופוטמית. הן במקרא והן במקור המסופוטמי ניצלו גיבור אחד ומשפחתו, בשניהם מצווה על הגיבור לבנות תיבה על פי מידות מדויקות, בשניהם נחה התיבה על ראש הר, והגיבורים שולחים אותן ציפורים כדי לבדוק אם המים ירדו. ובשניהם מקריבים הגיבורים קורבנות לאלוהיהם עם היפסקות המבול. במקרא אף מסופר כי הגויים אחרי המבול יושבים בבקעה בארץ שנער.

ישנו טקסט שומרי על תור הזהב של האנושות, המתאר את בלבול הלשונות בעקבות חטא, כמסופר במקרא על מגדל בבל: "בימים ההם לא היה נחש ועקרב… לא אריה… ולא זאב… לאדם לא היה יריב… כל האנשים דיברו שפה אחת… ואז האל אנכי הפך לשונם שהיתה (לפני כן) אחת".

המקרא מספר כי בבל קרויה כך בגלל שה' בלל את לשונות האדם. אומנם משמע השם בבל הוא שער האל (באב-אל), אך עם זאת קיימת האפשרות כי כבר במסופוטמיה עצמה היה רווח מדרש שם מעין זה, שכן באכדית פירוש השם אף הוא בלל.

בסיפור מגדל בבל המקראי נכתב: "הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה, ותהי להם הלבנה לאבן, והחימר היה להם לחומר". בכתוב זה משתקפת אומנות הבנייה הבבלית. אין הבבלים משתמשים באבן ובחומר כמו בכנען, כי אם בלבנה ובחומר ויתרה מזו – בלבנים שרופות. לבנים מיובשות על ידי שריפה נחשבו בבבל משובחות ביותר. למשל מצוין בעלילות גלגמש: "הסתכל במעשה הלבנים (של חומת ארך), האם אינו מלבנים שרופות" (לוח א' 17-18).

שמות בנייני הענק שהקימו הבבלים, כפי שידועים לנו הם: מקדש אסאגילה ומגדל האתמנאנכי. אסאגילה משמעו "בית הרמת הראש", ואילו אתמנאנכי פירושו "בית יסוד שמיים וארץ". בעלילת 'אנומה אליש' אנו קוראים כי האלים "לבנו לבנים", ובשנה שלאחר מכן "נשאו ראש האסאגילה אל מול האפסו (= לקראת השמיים)", וזאת בדומה לביטוי הכתוב בסיפור המקראי: "וראשו בשמיים".

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: