הקומנצ'ית שהיתה לי

21/11/2006 ב- 14:04 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הקומנצ'ית שהיתה לי

ישנו פתגם שאומר: כל דבר בחיים קורה פעמיים. בפעם הראשונה נהנים. בפעם השנייה סובלים. ואכן, כך קרה לי עם קומנצ'ית. נערה שהיתה אהובתי בגיל הנעורים ושותפתי לדירה כעבור כתריסר שנים. שנינו לא זכרנו היכן הכרנו. היא התגוררה בבת ים ואני בתל-אביב. הייתי בן 16 והיא קטנה ממני בשנה. נפגשנו רק בעירי, מתהלכים בכל מיני מקומות, ובדרך כלל נזקקה לשני אוטובוסים כדי לחזור הביתה. ואני הייתי מלווה אותה עד התחנה של קו האוטובוס השני, ובאחת הפעמים לא עשיתי כן, ובזה נקטעה החברות שלנו.

הנה מכתב הסליחה ששלחתי לה, בתיקונים קלים, אותו שמרה במשך כל השנים:

אז זאת המריבה הראשונה ושמחתי לקראתה כי אומרים שעד שלא רבים לא אוהבים, וכבר הייתי מודאג כי המריבה הזו התאחרה לבוא ומי יודע אם נאהב. זה נראה שלא יהיו עוד מריבות כי עד הפעם הבאה יגיע המשיח. ואני באמת לא מבין למה את כועסת. הסברתי לך שאני רוצה להגיע לכדורגל מוקדם ואת אומרת מה זה עוד שעה כי את רוצה שנהיה עוד קצת. שעה זה כלום. גם שעתיים. אם יש סיבה. אם היית אומרת תלווה אותי לתחנה כי אני פוחדת אז הייתי מלווה אותך בלי שום בעיה. אבל שאלתי אותך ואת אומרת שאת רוצה להיות איתי עוד קצת. גם אני רוצה להיות איתך. לא קצת. כל הזמן. שנדבר. שתתני לי להכיר אותך. אבל כשאני בא איתך לתחנה תמיד קורה אותו הדבר. ואני צריך לנסוע לכדורגל עם שפתיים כואבות. בפה גם מדברים. אני מצטער שלא הבאתי בחשבון את הרצון שלך. אני רוצה להמשיך. אני מבקש שלא תיפרדי ממני. לא יהיו יותר שאלות. תרצי ליווי. אני אלווה. אבל בואי נדבר לפעמים יותר. גם ככה אנחנו מפספסים את כל השבוע. אל תוותרי מהר. לא תולים ישר בן אדם. יש סעודה אחרונה. יש בקשת סליחה מהרב. עוד לא הלכנו לאכול אחד עם השנייה. ואני באמת משוגע אחרי התלתלים שלך.

כעבור יותר משנה סיפרו לי בשכונה שמתולתלת אחת מחפשת אותי. אמרו לי את שמה, אבל לא חשבתי לרגע שמדובר בה. ופתאום היא מולי, עם פרצוף כעוס ותלתליה היפים. זו היתה הפתעה מוחלטת. שאלתי אותה לשלומה, וענתה: אתה רוצה להמשיך או לא? כמובן שרציתי. הייתי בוגר יותר בשנה, וכבר לא היה אכפת לי להתנשק איתה הרבה. במיוחד שנזקקתי לנערה מנוסה כמותה. והיא היתה נשקנית מעולה. לאחר שנפרדנו שנית, נהגתי להשוות את נשיקותיה לנערות הבאות. היא קיבלה אצלי 10 במדד ההשוואה. אבל לא כתבתי את שמה אף פעם. לא רציתי להגותו. אז רשמתי במקום זאת קומנצ'י בגלל שנדיה קיבלה ציון זה.

חוויתי בצורת ממושכת אחרי שתי הפעמים היחידות שהתנסיתי עם אשה. לא הייתי מסוגל. הקומנצ'ית אמרה שתסייע לי. דרשתי שזה יקרה במיקום מיוחד מאד, שלא נשכח אותו. גם בשנים אחר כך היתה לי נטייה לבלות עם נשים במקומות מוזרים. לילה אחד אפילו ביליתי עם סטודנטית על עץ, ומתחתיו בחרו להתיישב פתאום כמה בנות. בקושי יכולנו לנשום מחשש שניחשף לעיניהן. ולחיילת אחת הסכמתי להתמסר בטבע בלבד, וכשנסענו לפינת חמד בגולן, מצאתי שהמקום יפה מדי, ולא אביתי שהחוויה הראשונה שם תתקיים עם מישהי שלא אהבתיה. אז נתפסתי אצלה במגורי בנות ורותקתי לבסיס. חרף העתיד שציפה לי, שיא השיאים היה ונותר עם הקומנצ'ית. מצאתי חלקה מוסתרת בתוך שיחי צבר. היא סירבה בתחילה, והיתה תקיפה מאד. חששה מנחשים, מסברסים שייפלו עליה, ושאר מרעין. אבל אני התעקשתי. שעה אחר כך הייתי שרוט בכל חלקי גבי. לא בגלל הקוצים. מציפורניה. חזרתי חבול לגמרי הביתה.

הייתי מאוהב בה עד כלות נשמתי בקיץ ההוא. אני זוכר יום אחד, כשאני מטורף מאהבה אליה, שהלכתי שש פעמים נפרדות לדואר כדי לשלשל עוד ועוד מעטפות למענה. לא הפסקתי להרהר אודותיה, וכל מחשבה זיכתה אותה במכתב. לא יכולתי לדעת בכלל שהיא עומדת לעבור ולהתגורר בצפון. אמא שלה נישאה למישהו משם. רק באמצע אוגוסט סיפרה לי, כהערת אגב. זו היתה תחילתה של טראומה עבורי, והיא נראתה שלווה.

באחת הפעמים דיברה: אתה לא יכול להיות אדם באמת, אם אין לך צורך באנשים שתהיה חשוב להם. ועכשיו תבין, לי לא היה אבא שאהיה חשובה לו. בחוסר רגישותי הוספתי: אז אני לא אדם באמת, כי אין לי שום צורך באנשים שאהיה חשוב להם. פרצופה התכרכם. תפשתי שלא הייתי צריך לומר לה דברים אלה, ומיד הסברתי בשחוק שיש לי אח תאום זהה, ואולי בגלל כך איננו זקוקים לאיש מלבדנו. פניה לבשו חיוך. אמרה שתסכים להיות החברה של שנינו יחדיו. עתה, שבועיים לפני פרידתנו, הציעה בלגלוג שאשלח אותו אליה אם מתכוון אני להישאר בתל-אביב בלעדיה. ידענו שאנו עומדים להיפרד לנצח, והיא ביקשה שנצטלם המון, וכבר התבכיינתי שהיא מרוששת אותי בכוונה כדי שלא אוכל להזמין אף נערה אחריה לסרט.

חיברתי לה מכתב פרידה קצר ובו תיארתי כיצד פעם אחת ציירתי נקודות חן על גופה, ושאלה היא אם כבר ישנן מאה. מניתי את מספרן והוספתי עוד נקודות מצוירות כדי שתהיה הכמות שביקשה. דרשתי שתנקד מדי יום נקודה נוספת בכדי שלא תשכח אותי אף פעם. עוד כתבתי לה, כי אם לא תקשיב לסיפוריי, לא יהיה אף אחד שיקשיב להם. אהיה כמו מכתב בתוך בקבוק סגור, צף לו על גלי הים, מבלי שאיש ימצא אותו. אבל היא לא רצתה להתכתב. אמרה שכך מוטב. לילות הרבה התקשיתי להירדם בגללה. רק השנים החולפות ריפאו את פצעיי.

יום אחד פנתה אליי ידידתי ושאלה אם אהיה מעוניין להכיר את חברתה החדשה. אמרה שלדעתה נסתדר זה עם זו, שכמותי גם היא אינה שגרתית. התקשיתי להשיב לה. כל הזמן ביקשו להכיר לי בנות, כאילו שסבלתי מבעיה כלשהי, והרי הבעיה היתה הפוכה. היו כבר יותר מדי. אבל ידידתי דחקה בי להחליט. הסבירה שטרם שוחחה איתה אודותיי. אם כזאת היא באמת, אמרתי לה, אז שתספר לה, אבל רק כיצד נראה אני, ומבלי לציין את שמי. וגם אני לא רציתי לדעת את שמה. חפצתי בהיכרות עיוורת לחלוטין. שתסתפק חברתה באימייל שלי, ומהתכתובת בינינו אדע כבר להוביל.

בחלוף כמה ימים מצאתי מייל ממנה. סיפרה מה ידידתי אמרה אודותיי: יציף אותך בשירי אהבה, אבל הוא מדבר בלי הפסקה, גם בלילה מתוך שינה, ורוב הזמן הוא חי בעולם משלו, שלאף אדם אין גישה לשם. והוסיפה: וזהו? עניתי לה בהתגרות: אלה הדברים החיוביים. על תכונתי השלילית לא סיפרה. אינני מרבה לישון. ואת? תשובתה הגיעה בן רגע. ענתה שהיא תובענית רק במיטה, ואם התביעה הזו מסופקת, אז אין לה תביעות נוספות. כל השאר הן הערות שוליים, קבעה. ותהתה האם ארצה לבוא אליה עכשיו.

כל תוכניותיי המוקדמות לכתוב לה ללא סוף קרסו בבת אחת, והסתכמו במילה בודדה: כן. ואז רשמה את כתובתה. ואמרה שאם לא ילך בינינו, ניפרד כזרים גמורים, מכיוון שאף אחד מאיתנו אינו יודע את שמו של האחר. נחפזתי להגיע אליה. היא זיהתה אותי מיד, והראתה סממנים של הלם. מכל הגברים בעולם דווקא אתה, יהודה. אני מקווה שאתה עדיין זוכר שלקחת אותי לתוך פרדס של סברסים. זה לא יקרה שוב, אני מודיעה לך. וכמובן, כשאמרה זאת זיהיתיה בבירור. בחנתי אותה בעיניי. שיערה נעשה חלק ונוספו לה משקפיים אופנתיים. עודה נותרה רזה. והיתה מאופרת. היא שאלה האם הנני מרוצה ממה שאני רואה, והייתי נבוך עד מאד. עמדתי שם ללא ניע עד שהזמינה אותי לשבת עימה. לא התפתח בינינו דבר באותו הערב. וגם לא נשארתי הרבה זמן. סיפרה שזו הדירה של סבתה והיא גרה שם לבדה. הציעה בהתלהבות שאגור איתה. הלכתי ממנה בלי להבין מה היא רוצה: שותף, מאהב, בן זוג.

במשך שלושה ימים תמימים שקעתי במחשבות עד שצפה ההחלטה. את הזיכרונות אודותיה קברתי במעמקי הנפש, במקומות ששום סערה לא תפריע אותם. העדפתי אפוא לעצור את הזמן בנעוריי. לא אביתי לשחרר את המחוגים התקועים בעבר. טלפנתי אליה כדי להגיד לה. עוד לפני שהספקתי לבטא שלום, הניחה שתשובתי חיובית והודיעה שמחר תיקח יום חופש מעבודתה כדי שאביא את חפציי.

בתום ההעברה אל דירתה עשתה לי ראיון קבלה, כאילו הייתי זר עבורה. רצתה לדעת מה קורה איתי כעת. סיפרתי לה שאני לומד באוניברסיטה. שיש לי בת זוג בדנמרק במערכת יחסים פתוחה, ועובד בחצי משרה בתל-אביב. היא סירבה להאמין שיש דנית יפה בחיי, והצהירה שלא שכחה כי הייתי לא יוצלח במיטה. שאין לה זיכרונות טובים ממני. אפילו כינתה אותי "אסון". לא הבנתי מה רצתה ממני ברגעים ההם. אחרי ככלות הכול, חלפו הרבה שנים מאז. כבר התחלתי לתהות שהיא מתחרטת על בואי, והצעתי שאספר את תולדותיי מעת שלא ראיתיה עוד. היא הציעה שאוותר, כי לא תאמין לדבר מפי עד שאסיר את דיאנה מסיפוריי.

את מכירה את האקסיומות של אוקלידס? את חייבת להאמין לי רק לדבר אחד, כדי שיהיה בסיס ממנו אפשר יהיה להמשיך. את מאמינה שקיבלתי צו ראשון, או גם לזאת אינך מאמינה?

נסעתי לבקו"ם. אמרתי לחיילת המראיינת שאני רוצה לשרת רק ביחידה מובחרת, ושלא יקראו לי למבדקי טיס מפני שאני לוקה בקואורדינציה. שהבעיה אובחנה בבית החולים תל השומר הסמוך.

ובכל זאת קראו לי למבדקי טיס. מצאתי עצמי באיזושהי בחינה פסיכוטכנית והיכן שידעתי את התשובה, סימנתי תשובה אחרת. הייתי בטוח כי יניחו לי. התברר ששגיתי. נקראתי לשיחת אבחון מיוחדת בבקו"ם. כפי הנראה, אף חייל לא קיבל תוצאה כה גרועה אי פעם. רצו להתרשם במו עיניהם מהכסיל הזה. ואז איימו עליי שאם אתחכם בבחינה החוזרת, הצבא לא יתייחס אליי ברצינות, ואהיה טבח או משהו כזה. אז עשיתי את הבחינה החוזרת. אבל טייס לא יכולתי להיות. נולדתי לא להיות.

אחר כך נקראתי לגיבוש בעתלית של שייטת 13. זה היה שבוע מפרך. אני אוהב מאד את הים, אבל לא רציתי להיום לוחם קומנדו ימי. זה לא היה החלום שלי. רציתי לשרת ביחידת נ"ט, לירות טילים שמפוצצים טנקים. אולי זה נשמע ילדותי, אבל הייתי בן 17. אולי הושפעתי מסרטים. צפיתי בהם יחד איתך.

היא קטעה אותי: אל תמשיך לספר לי כלום, כי אינני מאמינה. אמור לי רק את האמת, בלי סיפורי סבתא על דניות שמחכות לך.

אבל לצו ראשון את מאמינה, נכון?

אוקיי. אז הגעתי לבקו"ם בפעם הראשונה, קלטו שאני פסיכי וקיבלתי פרופיל 21 של משוגע. אני בטוח שלזה את מאמינה.

והיא צחקה.

נקשרנו זה עם זו במיטה, כמו שני חבלים שאין להתירם במשך הלילה ההוא. בבוקר היא אמרה לי לא לדבר איתה יותר על בנות אחרות.

היא שמרה עליי ככל שהיתה יכולה. כאב לה לראותי שב הביתה פצוע בגלל שמעדתי תוך כדי הליכה, או מתנגש בכל מיני חפצים בדרך. כולם התפלאו איך עדיין לא נדרסתי. תמיד פספסתי את המוות במאית שניה. אני מביט שמאלה, ימינה ושמאלה. אבל לעיתים מתהלך כה מרוכז במחשבותיי עד שאינני קולט שמכונית קרבה. וממשיך קדימה, עד שהנהג התורן עוצר בחריקת בלמים וצווח עליי.

חציתי כביש יחד איתה, ובאופן נדיר היא סמכה עליי, וכמעט נדרסנו. אני ממעט לדאוג לעצמי, אבל דאגתי לה. אז ניגשתי למכונית הכמעט פוגעת, שלפתי את המפתחות שלה וזרקתי אותם הכי רחוק שאפשר, כדי שלא ימצאו אותם לעולם. הקומנצ'ית הביטה בי נדהמת, אבל לא אמרה דבר. ורק אז תפשתי שאני הוא האשם ולא הנהג. הלכתי לחפש את המפתחות, ולא מצאתי אותם. אז היא נתנה לו כסף, ובזה נגמר העניין.

לא היה קל איתה, אבל גם לא שעמם עימה. כל בוקר התעוררתי לצידה של אשה חדשה. כל יום היה שונה מקודמו. בבוקר שלפני יום הולדתה שאלה בלצון עם כמה נשים ביליתי מאז היום שעברתי לגור איתה, והשבתי: 51 נשים. היא ניסתה להבין, והסברתי: יומיים שהיתי לבדי בטבע ו-11 ימים היית בחו"ל בלעדיי. תשובתי הצחיקה אותה, והיא התנשקה איתי בלהט. נסחפנו לשיכרון חושים של שעתיים שלמות, ומזה הרבה זמן לא נהניתי איתה כל כך. ואז התחלתי להירגע, והיא משכה אותי אליה, ולא רצתה להפסיק. באותו הרגע לא רציתי לעשות משהו שיפגום בחוויה שלי, כי אם הייתי ממשיך, לא הייתי חש הנאה גדולה כמו מקודם. היא הביטה בי בייאוש. בייאוש מצמרר.

ואז שמעתי אותה מדברת אליי, כמו ממרחקים: אתה לא תסתגר לי עכשיו בתוך העולם שלך. בוא נלך לטייל. אני רוצה שתהיה איתי. אני לא אתן לך להיות שם לבד.

היה כיף בלתי רגיל, וליקקתי משפתיה את המשקה שניגר מהן, והתנשקנו בבית הקפה עשרים דקות ברציפות. תשוקתי לא רק חזרה, אלא גם התגברה. היינו פראיים במשך כמה שעות, והיתה כוחנית כפי שהיא אוהבת, ואחר כך שקענו באהבה עדינה ואיטית עד הלילה. חשתי מאד נאהב, וגם היא. זו לא היתה התשוקה שחוויתי איתה בנעוריי. זה היה משהו אחר. זו היתה הרגשה שאני נמצא במקום הנכון ובזמן הנכון עם האשה הנכונה. זו ההרגשה של אושר עילאי, שאין יותר ממנו.

אבל כמה אפשר לחיות על מי מנוחות של סקס. הייתי צמא גם לדברים אחרים. אי אפשר היה לריב איתה. בכל פעם שהצטברה אצלי אנרגיה לוויכוח עקרוני, היא התישה אותי במיטה. אז יום אחד הודעתי לה שבכוונתי להזמין את בת זוגי הדנית. היא המשיכה לא להאמין שדיאנה קיימת ולא רצתה לשמוע את שמה בכלל.

את אינך רשאית למחוק ההיסטוריה שלי, גערתי בה. אין לך זכות לא להאמין לכל דבר. לדידך, כל מה שאני אומר אינו אמת. לא הייתי בצבא, לא היה קיבוץ, לא היתה קיימת דיאנה. מי שאינו קיים הוא את! אף אחד לא ידע על קיומך. נשבעתי לשכוח אותך. וכשבשיחת רעים התבדחו שאני מתאהב תמיד בבנות מלאות, סיפרתי עלייך, ואף אחד לא ידע על מי אני מדבר, קימטו את מצחם להיזכר, ואז מה יכולתי לעשות? המצאתי לי אהבה, הסברתי בחיוך, ובפנים הלב שלי נקרע. אין לי הוכחות לזה. לא הקלטתי את היעדר הדופק. אבל זוהי האמת.

חצי שנה לא ראיתיה. דיאנה באה אל דירה אחרת ששכרתי בתל-אביב עם ידידה מהצבא. התפתחה גם מערכת יחסים עם ד'. עברתי לגור במצפה רמון. דיאנה באה אף לשם. והנה, ערב חורפי אחד נסעתי אל הקומנצ'ית. חלק מחפציי עדיין היו בדירתה. היא ניצבה בפתח הדלת, מאופרת ומופתעת. אמרה: זה ברור לך שאני נותנת לך להיכנס רק בגלל שאני לא אוהבת אותך. אחרי שעתיים של שיחה, העזתי לשאול אותה: למה לא אהבת אותי? והיא ענתה: היית נער גאוותן. אמרת שאני לא חשובה עבורך, אז רציתי ללמד אותך לקח שלא תשכח. אתה היחיד שהייתי אלימה כלפיו במין. רציתי שיכאב לך.

צמרמורת אחזה בי בדברה אליי כך. הכאב בגופי חלף אחר יום-יומיים, הערתי לה, אבל את הותרת בי צלקות נפשיות. אני יודעת, ענתה. הרי לא התאהבת בי בפעם הזו. יש לך חרדת נטישה ממני, אמרה וצחקה. אתה חשוב לי, יהודה. אבל אני לא יכולה לאהוב מישהו שאינו אוהב אותי. אתה תאהב אותי?

נשארתי שבועיים אצלה רק מפני שלא היה לי לאן ללכת. גם לא דיברתי מילה אחת על דיאנה. ואז נטשתיה. כשעברתי לגור בירושלים בחלוף כמה חודשים נזכרתי בה וטלפנתי אליה. כששמעה את קולי, היא שמחה מאד, ואז החלה לבכות. אפילו לא ביררתי מדוע בכתה. ניתקתי את השיחה. לא יכולתי לשמוע את בכייה. ולא שמעתיה בוכה אף פעם לפני כן. לעולם לא רצתה לדבר איתי יותר.

ד' חברתי ידעה עליה. ידעה שהיא גרה לידה. ידעה כי כשגרתי עם הקומנצ'ית, זו אף פעם לא הרשתה שאביא אותה אליי. ואילו ד' לא שאלה מעולם מה קורה בעניינה. כה תמוה היה הדבר בעיניי. אבל נמנעתי מלאזכר אותה בפני חברתי.

לא לאורך זמן הייתי מוטרד מכך שהקומנצ'ית אינה מדברת איתי. עינינו נפגשו ברחוב כמה פעמים כשביקרתי את ד', ועברתי בכוונה ליד ביתה. בוקר אחד נפל יומן מידיה בדיוק כשחלפתי בקרבתה. זינקתי שלושה מטרים כדי להגיע אליו לפניה והגשתי לה אותו. היא צחקה ואמרה לחלל האוויר: לעולם לא אשתעמם מהשטויות שלו. אבל לא דיברה איתי ישירות ואני המשכתי הלאה, עצוב מעט.

כשנפרדתי מד' לא ראיתי יותר את הקומנצ'ית.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.