תיאוריית התורשה של דרו'ין

15/11/2006 ב- 13:44 | פורסם בהספרייה המדעית | סגור לתגובות על תיאוריית התורשה של דרו'ין

צ'ארלס דרו'ין ידוע כמי שגילה את עקרון הברירה הטבעית, ותרם בכך, יותר מכל אחד אחר, להתבססותה של תורת האבולוציה במחשבה האנושית. אולם, המדען הדגול לא הסתפק רק בזאת, והקדיש שנים רבות מחייו לחקר התורשה בתקווה לגלות את חוקיה. משלא הצליח, החליט בכל זאת להציע תיאוריה ספקולטיבית משלו, בתקווה שהנחותיה תסייענה במידת מה לאשש את השערותיו בדבר המנגנון היוצר את המינים.


צ'ארלס דרו'ין ידוע כמי שגילה את עקרון הברירה הטבעית, ותרם בכך, יותר מכל אחד אחר, להתבססותה של תורת האבולוציה במחשבה האנושית. אולם, שתי תפישות יסוד מוטעות התקבעו בציבור באשר לדרו'ין: האחת היא שדרו'ין היה הראשון שהגה את התיאוריה האבולוציונית לגבי התהוות המינים, והשנייה היא שדרו'ין דחה ושלל את רעיון הורשת התכונות הנרכשות שעליו מתבסס הלמארקיזם.

האמת ההיסטורית יודעת לספר אחרת. צ'ארלס דרו'ין לא היה הראשון שפיתח תיאוריה בדבר תהליך היווצרותם של המינים. קדם לו ז'אן-בפטיסט למארק שהציב תיאוריה מדעית שיטתית לפיה כל המינים הקיימים השתלשלו ממינים קודמים. למארק טען כי ההשתלשלות נגרמת בעטיים של שני תהליכים: בתהליך המוקדם עובר היצור התאמה פעילה לסביבתו על ידי רכישת תכונות הגורמות לשימוש שונה באיברים, וכך חל שינוי גם במבנה האיברים ובתפקודם. בתהליך המאוחר מוריש היצור את התכונות שרכש לצאצאיו. על פי למארק, צווארו של הג'ירף נתארך בהדרגה, משום שזה מותחו מעלה במאמץ להגיע לעלווה הגבוהה, ואת תכונת ההתארכות הזו מוריש הוא לצאצאיו.

התיאוריה הכללית של למארק נדחתה, אולם את רעיון האבולוציה שהוצע, קיבל כבר בימיו ציבור קטן של חוקרים. שני דורות אחרי כן היה מקובל התהליך האבולוציוני על דעת מרבית המדענים, ואת השינוי הזה בעמדתם מייחסים בצדק לתרומתו של צ'ארלס דרו'ין. היו לפניו שטענו כי מוצאם של כל המינים הוא ממקור משותף ושממנו השתלשלו תוך כדי השתנות, אך בניגוד לקודמיו, דרו'ין הצליח לבסס טיעון זה על סמך כל הידע המדעי שהצטבר מאנטומיה משווה, חקר המאובנים, אמבריולוגיה השוואתית, ותפוצתם הגיאוגרפית של בעלי חיים וצמחים.

טענתו השנייה של דרו'ין היתה משונה. הוא הציע כי המנגנון האחראי לשינוי האבולוציוני פועל על פי הברירה הטבעית של וריאציות תורשתיות באוכלוסיה. את דעתו זו גיבש לאחר שעיין בכתביו של תומאס מלתוס, כפי שעשה כך גם אלפרד ראסל ו'אלאס אחריו. לפי דרו'ין, היצורים מביאים לעולם צאצאים רבים יותר מכפי שהסביבה יכולה לשאת. צאצאים אלה שונים מעט זה מזה, וכך רק המותאמים ביותר לסביבתם – זו היציבה וזו המשתנה – שורדים ומתרבים. הם הנבררים בדרך טבעית ותכונותיהם עוברות לדור הבא. טענתו זו, שכיום מקובלת על כלל הביולוגים, הושמה ללעג בדורו, אך דרו'ין לא מש מדעתו. בליבו ידע כי זהו העיקרון האמיתי, ואת מחשבותיו הטרידה בעיה אחרת וכלל לא פשוטה.

כששקד צ'ארלס דרו'ין על חיבור 'מוצא המינים', הוא לא הכיר כלל את חוקי התורשה כפי שהללו ידועים בימינו, ובגלל כך לא ידע דבר על מוטציות, על השוני בין תורשה דומיננטית ותורשה רצסיבית, ועל ההבדל בין וריאציות פנוטיפיות וגנוטיפיות. גם כשפרסם גרגור מנדל את חוקי התורשה שגילה בשנת 1866 – שבע שנים לאחר הופעת 'מוצא המינים' – לא נודעה תגלית זו לדרו'ין, כשם שלא הושם אליה לב כלל בעולם המדע עד לתחילת המאה ה-20.

"החוקים המסדירים את התורשה אינם ידועים ברובם; איש אינו יכול להבהיר מדוע תכונה מסוימת המצויה בפרטים שונים מאותו המין, או במינים שונים, מועברת לעיתים בתורשה ולעיתים אינה מועברת; מדוע שבים וחוזרים מאפיינים מסוימים אצל הילד שהיו אצל סבו או סבתו או אצל אבות מרוחקים יותר שלו; מדוע תכונה מסוימת מועברת לעתים קרובות מזוויג אחד לשני הזוויגים, או רק לזוויג אחד, ולרוב, אך לא תמיד, לאותו הזוויג כמותו", 'מוצא המינים', מהדורת 1859.

דרו'ין הכיר יפה כי השיטה האבולוציונית שהציע היתה פגומה מבחינה יסודית אחת: היא היתה חסרה בסיס תורשתי, ומבחינה זו לא היתה אלא פרשנות אינטואיטיבית מאשר תיאוריה מדעית. התיאוריה שלו ביקשה להוכיח שהברירה הטבעית המביאה להתפתחותם של מינים חדשים מבוססת על הופעת וריאציות אצל הפרטים באוכלוסיה, אך הווריאציות עצמן לא הוסברו כל צרכן. הסיבות והתנאים להופעתן לא היו ידועים, וכך גם לא האפשרויות והתנאים להורשתן. זו היתה נקודת התורפה של שיטתו.

דרו'ין השקיע כוחות מחשבתיים רבים בחיפוש אחר חוקי היסוד של התורשה. הוא נעשה חבר במועדונים לגידול יונים והכליא יונים מגזעים שונים. הוא גם עסק בהכלאת צמחים וחקר את השינויים שהופיעו מזמן לזמן בין גידוליו, אולם למרות ריבוי החומר שליקט במשך שנים של עבודה מדויקת, וחרף חדות הסתכלותו בתופעות הטבע השונות, לא הצליח לחדור לעומק משמעותן. כל לילה, לפני לכתו לישון, היה תוהה מחדש מהו המכאניזם שיוצר את הווריאציות התורשתיות. אם קיימים הבדלים אצל צאצאים לזוג הורים משותף, ואם הברירה הטבעית אכן פועלת עליהם, אז מהו טיבם של הבדלים אלו ומהן נסיבות התהוותם? כל אלה נותרו בגדר נעלם כשלבסוף נרדם.

מכיוון שהתורשה ידועה מימים ימימה, ועדיין לא היתה קיימת כל תיאוריה מבוססת, צצו כל מיני מודלים היפותטיים כדי להסביר את תופעותיה. אחד מהם קרוי היה 'תורשה ממזגת' (Blending inheritance), ולפיו מונחלות התכונות מדור לדור באורח התמזגותי: אם שני הוריו של פרט נבדלו איש מאשתו לגבי איזו תכונה שהיא, תאי המין שייווצרו על ידי הפרט הזה יהיו אחידים, ויורישו לצאצאי הפרט את התכונה הנידונה באופן ממוצע בין שתי צורותיה של התכונה כפי שהיו קיימות אצל הורי הפרט. למשל, אם האב גבוה והאם נמוכה, תהיה בתם גבוהה מהאם אך נמוכה מאביה. אם כך היה הדבר באמת, היו הפרשי הגובה בין בני האדם אמורים להצטמצם מדור לדור עד שכולם היו מתכנסים לגובה אחיד ביום מן הימים, אבל לא כך קרה.

חרף קשיי חיזוייה של התורשה הממזגת, חוקרים רבים בני זמנו של דרו'ין לא דחו את עקרונותיה. ואין אפוא להתפלא כי בין מבקרי עבודתו היו שהשתמשו במודל המשונה הזה,
כמו היה אמת לאמיתה, כדי להתנגד לחידושיה. דרו'ין עצמו היה ספקני ביחס אליו. כבר בשנת 1942, בחיבורו 'היסודות של מוצא המינים', כתב: "אם בארץ או במחוז כלשהם יתאפשר לכל בעלי החיים ממין אחד להזדווג בחופשיות, כל נטייה קלה בהם לשונות תנוטרל באופן מתמיד". דרו'ין אף סבר שהתורשה הממזגת אינה מצליחה להסביר כיצד צצים פתאום צאצאים כחולי-עיניים להורים שעיניהם חומות. ובשנת 1857 כתב לביולוג תומאס הנרי הקסלי:

"בגישתי לנושא מהצד שמושך אותי ביותר, דהיינו תורשה, אני נוטה בזמן האחרון לספקולציה גולמית ומעומעמת שהרבייה באמצעות הפריה אמיתית תתברר כסוג של תערובת ולא כהתמזגות אמיתית של שני פרטים שונים, או ליתר דיוק, של פרטים רבים מספור, כפי שלכל הורה יש הורים ואבותיהם. אינני יכול להבין שום דעה אחרת על הדרך שבה טיפוסי כלאיים שבים לאחור אל רוחב של טיפוסי-אב. אבל כל זה, כמובן, הוא גולמי לאין שיעור".

אחד החריפים שבמבקרים היה הפיסיקאי פלמינג ג'נקין (Fleeming Jenkin). בשנת 1867 הוא טען כי הברירה הטבעית אינה מסוגלת לפעול על פי עקרונות התורשה הממזגת. לדבריו, אם מופיע "תעתוע" נדיר (בהתכוונו למוטציה במונחה המודרני), הרי לפי שיטת דרו'ין, הוא עתיד להיעלם כלעומת שבא. כיוון שבעל ה"תעתוע" הוא יחיד במינו, עליו להזדווג עם פרט נורמלי, ולפיכך יהיו צאצאיהם בכללותו של דבר ממוצע בין הפרט הנורמלי לבין ה"תעתוע", וכך גם צאצאיהם של אלה ובני צאצאיהם. התוצאה, אמר ג'נקין, תהא היעלמות מהירה של ה"תעתוע" שהופיע באקראי, וסילוקו מן המאגר הכללי של התכונות באוכלוסיה – כמו טיפה יחידה של צבע שחור בדלי מלא של צבע לבן: אחרי כמה בחישות הגונות, לא יישאר ממנה זכר.

ג'נקין צדק, כמובן. הברירה הטבעית לא תפעל בתנאים הללו. אך במקום שדרו'ין יצא ויאמר כי הוא ספקן לגבי נכונותה של התורשה הממזגת, נמצא כי היה ספקני יותר ביחס לספקותיו, שמא בכל זאת שרר הצדק עם יתר החוקרים ביחס למודל הזה. במהדורת 1859 של 'מוצא המינים' כתב:

"נעיין למשל במקרה של הזאב שטורף בעלי חיים שונים, מהם באמצעות ערמומיותו, חלקם על ידי כוח, ואחרים בעזרת מהירות; ונניח שטרף מהיר, אייל למשל, גדל במספריו, או שטרף אחר קטן במספריו, בעונת השנה הקשה ביותר עבור הזאב להשגת מזונו. בנסיבות אלה אין שום סיבה לפקפק בכך שהזאבים קלי-הרגליים ודקי-הגזרה ביותר יהיו בעלי הסיכוי הטוב ביותר לשרוד, וכך יישמרו או שייבררו, – אם עודם חזקים דיים כדי להשיג את טרפם בתקופה זו או בחלק אחר של השנה, כשהם נאלצים לטרוף בעלי חיים אחרים. אין סיבה כלשהי לפקפק בכך, מפני שגם האדם יכול לשפר מהירות כלבי הציד שלו באמצעות ברירה זהירה ושיטתית, או בברירה בלתי מודעת כשהוא מבקש לשמור על הכלבים הטובים ביותר, ללא כל מחשבה על שינוי הגזע.

גם ללא כל שינוי במספרים היחסיים של בעלי החיים שמהווים טרף עבור הזאב, גור עלול להיוולד עם נטייה מולדת לרדוף אחר סוגים מסוימים של טרף. גם כשחושבים שלדבר סבירות נמוכה מאד, הרי לעתים קרובות אנו מבחינים בהבדלים גדולים בנטיות הטבעיות של חיות הבית שלנו; חתול אחד, למשל, נמשך לתפוס חולדות, השני אחר עכברים; חתול נוסף מביא הביתה בעל-כנף כמשחק, חתול אחר מביא ארנבות או ארנבונים, ונוסף צד בביצות כמעט מדי לילה ותופס חרטומני-יערות או חרטומיות. הנטייה לתפוס חולדות ולא עכברים ידוע שהינה תורשתית. עתה, אם כל שינוי מולד של הרגל או במבנה מועיל לפרט, יהיה לו את הסיכוי הטוב ביותר לשרוד ולהותיר צאצאים. חלק מצאצאיו כנראה יירשו את ההרגל או המבנה, ועל ידי הישנות התהליך הזה, מגוון חדש עשוי להיווצר ויוכל להחליף או לדור בכפיפה אחת עם טיפוס האב של הזאב. או למשל, הזאבים שמאכלסים אזורים הרריים, ואלה שנמצאים לעיתים תכופות בשפלה, באופן טבעי ייאלצו לצוד טרף שונה; ומהשימור המתמשך של הפרטים הסתגלניים ביותר בכל אחד משני המקומות, שני זנים עשויים להיווצר אט-אט".

במהדורת 1872 נשמטה הפסקה השנייה. דרו'ין הסביר כי סיבת הדבר היא ביקורתו של ג'נקין. דומה כי הסכים בשתיקה לעקרונות התורשה הממזגת, אף שהכיר גם תכונות שאינן מתמזגות, וגם הביא בכתביו הקודמים דוגמאות מצוינות על סגרגציה (Segregation). למעשה, צפה בכל תופעות היסוד של התורשה המנדלית, הן מבחינה איכותית והן מבחינה כמותית, ואף תיאר אותן במדויק. בניסוי אחד המתואר בספרו 'השונות בקרב בעלי חיים וצמחים בתנאי ביות' משנת 1868 הכליא דרו'ין שני זנים, החריג והמצוי, של לוע הארי הגדול (Antirrhinum majus). בדור הראשון נתקבלו צמחים שכולם היו דומים ללוע הארי המצוי. בדור השני נתקבלו 127 צמחים: 2 היו בלתי ברורים לזיהוי. 37 היו דומים ללוע הארי החריג ו-88 ללוע הארי המצוי.

במכתב ששלח לאדגר ראסל ו'אלאס בשנת 1868 תהה דרו'ין: "אני מוצא זאת קשה ביותר, אבל אני סבור כי אי אפשר לראות איך, למשל, כמה נוצות אדומות המופיעות על ראשו של עוף מזוויג זכר, ושהועברו בתחילה לשני הזוויגים, מועברות לזכרים בלבד. לא די בכך שנקבות שנוצרו על ידי זכרים בעלי נוצות אדומות אמורות להיות חסרות נוצות אדומות; אלא בנקבות הללו חובה שתתקיים נטייה צפונה ליצור נוצות כאלה, אחרת תגרומנה הן להיעלמות נוצות הראש האדומות אצל צאצאיהן הזכרים".

ואפילו במהדורת 1872 של 'מוצא המינים' כתב דרו'ין: "ההשערה הסבירה ביותר לחזרת תכונה כעבור מספר רב של דורות לאחר שנעלמה מגזע היא שבכול דור ודור היתה תכונה זו צפונה ולבסוף הופיעה בתנאים נוחים ובלתי ידועים, ולא מפני שפרט אחד נעשה פתאום דומה לאחד מאבותיו שמלפני מאה דורות".

המפתיע מכל הוא כי דרו'ין הלין במהדורה זו על כך שבמהדורות הקודמות לא נתן דעתו במידה מספקת על התכונות המופיעות לפתע פתאום בפרטים יחידים בצמחים, והן עוברות בתורשה דור אחר דור. במילים אחרות, דרו'ין הצליח להבחין במוטציות, אך הוא לא הבין כמובן, את נסיבות התרחשותן, ולא דימה בליבו כי אלו הן הגורם לווריאציות התורשתיות שהוא כה ביקש לדעת אותן.

כך למד דרו'ין לדעת שישנן תכונות רצסיביות (נסוגות) המופיעות ביצורים, לאחר שהיו צפונות באבותיהם ולא נראו במשך דורות רבים. וכן כבר ידע שישנן תכונות דומיננטיות (שליטות) המופיעות בבני כלאיים, שדומים רק לאחד ההורים ואינם ממוצעים בין שניהם. אולם חרף זאת, לא הגיע להכרת חוקי התורשה, מאחר שלא הצליח להבהיר לעצמו את המשמעות האמיתית של ממצאיו. האינטואיציה שלו, שבעזרתה זכה להגיע להכרה כי הברירה הטבעית היא הכוח המניע את האבולוציה, לא עמדה לו כדי לתפוש שלא התכונות הן העוברות בתורשה, אלא גורמי התכונות הללו, קרי אללי גנים. אפשר שאם דרו'ין היה מצמצם את הסתכלותו בכל תכונה לכשעצמה, כפי שעשה מנדל, היה מגיע בעצמו לאותם חוקים, אבל הוא הרחיב את הסתכלותו והיה עוסק גם בתכונות אחרות, שהן כפי הנראה צירוף פעולתם של כמה גנים, ולכן בא לכלל דעה שמיזוגן של תכונות העוברות בתורשה הוא חוק טבע.

תשובתו של דרו'ין לביקורת, בלית ברירה, היתה להציע תיאוריית תורשה משלו, וזו התבררה כשגויה. עד אתם ימים היתה אמונה גישתו של דרו'ין כחוקר על ניסויים אמפיריים והיסקים לוגיים קפדניים, אולם ללא בסיס תורשתי אמיתי לתיאוריית האבולוציה שלו, נאלץ לבסוף לסטות מדרכו המחקרית לשם הסברת התורשה, וכך פיתח מודל שהיה כולו ספקולטיבי, את זה הקרוי 'פאנגנזה' (Pangenesis), שהתפרסם במלואו בשנת 1868 בחיבורו 'השונות אצל בעלי חיים וצמחים בתנאי ביות'.

גם דרו'ין הבין, כאמור, כי התורשה הממזגת יש בה כדי להביא לאחידות, וכי ההבדלים התורשתיים בין הפרטים עשויים היו להיעלם בקצב מהיר מקרב האוכלוסיות, אלמלא לא היו קיימים גורמים שיוצרים וריאציות תורשתיות מחדש. מפני שלא הצליח לזנוח כליל את התורשה הממזגת מוכרח היה להציע שיפור על מנת שתוכל לפעול הברירה הטבעית. וכך,
מתוך חוסר ברירה נדחף דרו'ין שלא מדעת ולבסוף אף מדעת, לקבל את הכלל של הורשת התכונות הנרכשות כמנגנון העיקרי שיוצר את השונויות, כפי שנהג בשיטתו גם למארק. בלי הכלל הזה, שכבר היוונים הקדמונים נתנו עליו את דעתם, לא יכול היה דרו'ין להסביר את הברירה הטבעית כגורם להתהוות מינים חדשים, היות שמציאותן של וריאציות תורשתיות הוא תנאי הכרחי לפעולתה.

למארקיזם בנוסח דרו'יני: "ואשר לבעלי חיים, הרי שימושם ואי שימושם של איברים השפיעו עוד יותר. מצאתי שעצמות הכנפיים בברווז הבית משקלן מועט ועצמות הרגליים משקלן רב בהשוואה למשקלן בברווז הבר. ואפשר לתלות הבדלים אלו בלי היסוס בכך שברווז הבית ממעיט לעוף ומרבה ללכת ברגל מאבותיו ברווזי הבר. מסתבר שגידולם הניכר של העטינים בפרות ובעזים בארצות שנוהגים לחלוב אותן, בהשוואה לאותם האיברים בארצות אחרות, גם הוא דוגמה של פעולת השימוש. אין חיה אחת מחיות הבית שלנו, שאין לה אוזניים שמוטות. ומתקבל על הדעת הביאור, שדלדול האוזניים בא מחמת אי שימושם של שרירי האוזן, מפני שחיות אלו אינן שרויות בבהלה אלא לעיתים רחוקות." מהדורת 1872 של 'מוצא המינים'.

בניגוד ללמארק לא הטעים דרו'ין במפורש את הורשת התכונות הנרכשות, אולם זו גלומה ב'מוצא המינים' מלכתחילה בבחינת הודאה מתוך שתיקה. היא נעשית מפורשת יותר במהדורות המאוחרות של הספר, ובמהדורה השישית והאחרונה (1872), במיוחד בפרק הרביעי, מופיעה תורתו של דרו'ין כלמארקיזם מתוקן ומשוכלל, מבלי שהמחבר עצמו מודה בכך.

דרו'ין אף שכלל את תיאוריית הפאנגנזה שלו בעזרת הרעיון של "חוזק תורשתי", אותו כינה 'חוק יארל' כבר בשנת 1838, על שם חברו ו'יליאם יארל (William Yarrell). לפי כלל זה, התכונות הוותיקות ביותר הן החזקות ביותר, וטובים סיכוייהן לעבור בירושה מסיכוייהן של תכונות שזה מקרוב חדרו אל תוך המין. הדבר מדגיש את נטייתו השמרנית של הטבע: כל אימת שעשויה להתרחש התמזגות בין זן ותיק לבין תעתוע חדש, היא תיטה לעבר התכונה הוותיקה והחזקה יותר.

על כל פנים, דרו'ין לא ביאר הכיצד לא יסתור חוק יארל את דבריו בחיבורו 'השונות אצל בעלי חיים וצמחים בתנאי ביות', כשאימץ בגלוי את התורשה הממזגת: "בלומנבאך תיעד את המקרה של אדם שהזרת ביד ימינו כמעט התנתקה וכתוצאה מכך גדלה באופן עקום, ולבניו צמחה זרת מעוותת אף היא ביד הימנית". לפי חוק יארל נטייתו השמרנית של הטבע היתה מונעת מקרה יוצא דופן כזה אצל הבנים.

דרו'ין הניח כי התורשה נגרמת עקב קיומם של חלקיקים זעירים שמייצגים את התכונות של הפרט, ואשר מצויים בכל איברי הגוף. הוא כינה חלקיקים אלה בשם גמולות (Gemmules) וסבר כי תאי הגוף הם האחראים לייצורן. על פי דרו'ין, מושפע כל איבר בגוף מן הסביבה, וכתוצאה מכך מושפעות גם הגמולות באותו איבר, אך האיבר עצמו לא משתנה כפי שהציע למארק, אלא רק הגמולות הן שמשתנות בהתאם לשינויי הסביבה. דהיינו, הגמולות שמכיל גופו של יצור בוגר שונות באופיין מאלה שעימן בא לעולם. אל תאי הרבייה נעות הגמולות מכל חלקי הגוף, אם דרך מחזור הדם בבעלי חיים או דרך צינורות השיפה בצמחים, ושם הן ממתינות במצב של השהייה עד להפריה. ברגע ההפריה מתערבבות הגמולות של האב באלו של האם, ונוצר צאצא שנושא בתאי המין שלו את ממוצע התכונות של הוריו. התכונות הטבועות בדור הבא תקבענה על ידי כמותן ושיעור עוצמתן של הגמולות.

בנוסף לזאת, יכולה גמולה להימצא בתוך התאים במשך דורות רבים מבלי להראות סימני פעילות, ודור אחרי כן תפיק היא את תכונתה החבויה. בדרך זו ביקש דרו'ין להסביר את טיבן של תכונות שכביכול נעלמו במהלך הדורות, ושבו והופיעו מחדש לאחר שנים רבות. בספרו 'מוצא האדם' המשיך דרו'ין לעסוק בפאנגנזה, ובין היתר כתב כי אם תרכושנה הבנות השכלה משובחת בסמוך לבגרותן, דור אחר דור, אפשר יהא בשיטה זו לשפר את תבונת הנשים עד שמעמדן ישווה לזה של הגברים.

עקרונות הפאנגנזה דומים במידה מפתיעה לתיאוריה שהציעו ההיפוקרטים בעת העתיקה, ואשר זכתה לביקורתו הנוקבת של אריסטו. דרו'ין עצמו השתומם על דמיון רב זה כשהועמד עליו, אך קבע שלא הכיר את המקור היווני בשעה שהציע את שיטתו. התיאוריה הגנטית שפיתח דרו'ין נמצאה, בסופו של דבר, כמוטעית מיסודה, ולא עמדה במבחנים המתקדמים של המחקר הביולוגי.

את אחד הניסויים שהביאו להפרכת הפאנגנזה התקין פרנסיס גולטון, דודנו של צ'ארלס דרו'ין. הוא נטל שתי קבוצות של ארנבונים בעלי פרוות בצבעים שונים, ועשה עירויי דם ביניהם: ארנבונים לבנים קיבלו מנת דם מארנבונים אפורים, ואילו ארנבונים אפורים קיבלו מנת דם מארנבונים לבנים. אחר כך הכליא בין הארנבונים הלבנים לבין עצמם, ובין הארנבונים האפורים לבין עצמם. לפי תיאוריית התורשה של דרו'ין, הגמולות היו אמורות לעבור יחד עם הדם, ולכן צאצאי הארנבונים הלבנים צפויים היו להיות כהים יותר מהוריהם, וצאצאי הארנבונים האפורים להיות בהירים יותר מהוריהם. אבל אחרי שנולדו הגורים נמצא כי עירויי הדם כלל לא השפיעו על צבע פרוותיהם. ארנבונים לבנים עדיין הביאו לעולם צאצאים לבנים, וארנבונים אפורים הביאו צאצאים אפורים.

התבססותו של דרו'ין על תיאוריית הפאנגנזה, גרמה למשבר חריף ביותר אצל הדרו'יניסטים לאחר שנתגלו חוקי מנדל מחדש. המנדליזם עמד בסתירה להורשת התכונות הנרכשות, ומשום כך גם לחלקים נרחבים ב'מוצא המינים' וב'מוצא האדם'. בכל אותן שנים, היתה לא פעם ידם של הבריאתנים על העליונה, אולם עם פיתוח המשנה הניאו-דרו'יניסטית בשנות השלושים של המאה ה-20, נוקתה תורת האבולוציה מן היסודות הלמארקיסיטיים שבה. מאוחר יותר, נתגלגל הניאו-דרו'יניזם בסינתזה המודרנית (Modern Synthesis) – התיאוריה העכשווית של האבולוציה – אשר נבדלת בהרבה מן הדרו'יניזם המקורי. דבר זה אינו גורע, כמובן, מערכה של תרומתו העיקרית והמכרעת של צ'ארלס דרו'ין לתורת האבולוציה: גילוי עקרון הברירה הטבעית.

מילות מפתח: פאנגנזה, פאנגנזיס, פנגנזה, פנגנזיס, גנטיקה, תורשה, אבולוציה, למרק, למארק, לאמארק, לאמרק, למרקיזם, למארקיזם, לאמארקיזם, לאמרקיזם, הסינתזה המודרנית, סינתזה מודרנית, תורשה מנדלית, חוקי מנדל, וריאציה גנטית, וריאציות גנטיות, שונות גנטית, פנוטיפ, גנוטיפ, הורשת תכונות נרכשות, לוע ארי, לוע הארי, מוטציה, מוטציות

מפתח שמות חלופיים: צ'ארלס דארו'ין, צ'רלס דארו'ין, צ'רלס דרו'ין, צ'ארלס דרו'ין, צ'ארלס דארווין, צ'רלס דארווין, צ'רלס דרווין, צ'ארלס דרווין

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.