אז מי, בשם השדים והרוחות, היו יניס וימבריס?

27/10/2006 ב- 11:23 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על אז מי, בשם השדים והרוחות, היו יניס וימבריס?

צמד מכשפים שנתקל בהם הקורא לראשונה בסיפור פגישתם של משה ואהרן את פרעה, צצים ומופיעים במקרא בהזדמנויות שונות, לעיתים ללא קשר ביניהן. התחקות אחר עלילותיהם עשויה לפתור תעלומה תנ"כית עתיקת יומין.


המחזה המתואר בספר שמות ז ח-יב, הוא מן המפורסמים ביותר במקרא: ה' קורא אל משה ואהרן ומצווה עליהם לסור אל פרעה. הוא יבקש אתכם אותות ומופתים, אומר להם ה', כי זו דרכם של עובדי האלילים לבדוק את כוחם של האלים.
כשהוא יבקש זאת ממכם, אתה, אהרן, השלך את המטה שבידך לפני פרעה. על דברתי, המטה יהפוך ויהיה לתנין. כמו כן, עוד צפויות הפתעות.

מיהרו משה ואהרן ובאו לפני פרעה, וזה, הפלא ופלא, שואל אותם מי האל ששלחם, וכמובן, מבקשם להציג את כוחו של אלוהיהם באותות ובמופתים.
אהרן לא השתהה ומיד השליך לפני פרעה את המטה שאחז, והנה, כפי שהבטיח ה', הפך החפץ הדומם לתנין נורא ואיום. משה שפשף את עיניו כלא מאמין, ואהרן נרתע כמה צעדים לאחור מפחד מפני החיה, אלא שדווקא פרעה מיאן להתרשם. הוא קרא אליו את חרטומי מצרים – מכשפים העובדים את הרוחות והשדים – וציווה עליהם להפגין את כוחם של אלילי הפרעונים בפני שני האורחים הטרדנים.
השליכו צמד המכשפים את מטותיהם והנה הפכו גם אלה לתנינים. זה כבר היה יותר מדי עבור משה ואהרן, ושניהם טיפסו על השולחן הקרוב; שלושה תניני יאור הינם בהחלט בגדר סכנת נפשות.
נראה שכוחם של אלילי מצרים אינו פחות מכוחו של ה', הצטער אהרן בליבו, אולם דיה לצרה בשעתה. כעת ניצבת בעיה אחרת: איך מסתלקים בשלום מזירת הקרוקודילים הזו?
עוד הוא מהרהר על דרך הימלטות כלשהי, והנה בלע התנין שלו את שני התנינים האחרים. עתה יכול היה אהרן לנשום לרווחה: הטורף הזה לבטח השקיט את רעבונו. אני לא עומד להיות ארוחת הצהרים שלו.
גם למשה רווח מעט. לרגע קט העז לקוות שהנה הביס ה' את פרעה, אולם נדרשו, כידוע, עוד עשר מכות קשות עד שהמלך הרשע נכנע וגירש את בני ישראל מארצו.

לכאורה, באפיזודה זו מסתיים תפקידם של המכשפים המצריים בתנ"ך, כי הרי מי מהם ירהיב עוז לגבור על ה' באמצעות מעשי להטים פשוטים, כשזה כבר הספיק לחצות את ים סוף לשניים ולהטביע את כל צבאו של פרעה. ברם, לשני החרטומים הללו, כך לפי המסורת, צפויה משימה מאלפת יותר בתולדות בני ישראל, וזו תצליח כל כך לעצבן את ה', עד שנראה היה שהוא עומד להחריב את העולם, ולתקן אחת ולתמיד את הטעות המטופשת של בריאת האדם.

אז מה אירע שם בסיני, לאחר חציית ים סוף? בספר שמות יב לח, מסופר כי ערב רב הצטרף אל עם ישראל כדי לעשות את הדרך במדבר. מיהו אותו ערב רב? הכוונה היא בעיקר לבני שבטים שונים שהיו אף הם עבדים במצרים, ונמצאה להם שעת כושר לפרוק את עול השעבוד ולהימלט מארץ הפירמידות, כשהם מתערבבים בתוך שבטי ישראל. משה טוב הלב שמח ודאי להצטרפותם. הם נראו נחמדים, היטיבו לשיר בלילות והחשוב מכול, החבר'ה האלה ידעו לבשל. תנו להם שתי אבני צור והם כבר יבעירו מדורה נאה ויצלו בה שליווים מצופים במן מתקתק. בסתר ליבו סמך עליהם משה. אם יצטרך להיעדר לזמן מה, הערב רב הזה ידאג לכל מחסורם של בני ישראל המפונקים. אלה, מאז החל המסע, הרי לא פוסקים מלהלין: כואבת לי הרגל, אימתי כבר נגיע, נתפס לי השריר, האם אין דרך קצרה יותר, שמא ננוח מעט, האם מישהו יודע איה השירותים…

לפיכך, כשה' קורא את משה לעלות להר סיני, מתדרך משה את אהרן: שמע אחי, אני איעדר כמה ימים. אם תהיינה בעיות, תיעזר בערב רב שלנו והכול יסתדר. אהרן מגניב חיוך ומשה נפרד ממנו בקריצת עין. אז פותח משה בטיפוס על ההר וכבר מתאונן: אוף, דווקא על ההר הכי גבוה בסביבה נדרש אני להעפיל. מה קרה, הגבעה הקרובה כבר אינה מתאימה? ואיפה הערב רב הזה שישאו אותי על כפיהם מעלה? אלא שהערב רב היו עסוקים בדברים אחרים.

מסתבר שמשה לא היה רק כבד לשון אלא גם איטי להחריד. לבטח כל תריסר צעדים עצר למנוחה. בינתיים החל העם החונה למטה להתייסר משעמום, והחום הכבד אך הוסיף וגרם לו לטמטום חושים עד כי פקעה סבלנותו. אהרן חש שהוא עומד לאבד את השליטה עליו. קרא אליו אהרן את זקני השבטים ושאלם מה כדאי לעשות? בוא נזוז מכאן, אמרו לו, אי אפשר לחכות פה לנצח. מהם לא תבוא ישועתי, חשב אהרן, וזימן אליו את הערב רב כדי להאזין לעצתם.

ביקשו הערב רב שעתיים כדי לדון ביניהם בסוגיה ואז חזרו אליו: אין ברירה, אמרו לו, אם משה לא בא אל ההר, הבה נביא את ההר לכאן. נעשה עגל זהב שהעם יוכל לעבוד אותו, אחרת כל יציאת מצרים הזו תתפרק לגרגירי חול. עגל זהב? ספק אהרן כפיים וזעק, איך נעשה עגל זהב בלב הישימון הזה? את בעיית ההכנה השאר לנו, עודדו אותו הערב רב, אנו כבר נבעיר אש גדולה ונתיך את הזהב. לך רק נותר לתבוע מנשות ישראל שתספקנה את הנזמים התקועים באפן.

את המאורעות שקרו אחרי כן, הכול מכירים. משה ירד מן ההר וגילה כי עוד לא יבשה הדיו בלוחות הברית, וכבר העם חוטא בעבודה זרה. הוא מצווה למצוא מיד את ראשי המסיתים, והללו, לפי ספר הזהר דף קצא ע"א, אינם אלא צמד בני בליעל בשם יונוס ויומברוס, מאנשי הערב רב. דף קצב ע"א כבר מדווח שהם בניו של בלעם הרשע. בלעם הרשע? תשאלו, הרי בלעם מוזכר לטובה במקרא.

ככתוב בספר במדבר כב-כד, בלעם בן בעור היה קוסם מסופוטמי, שבדרך של כשפים היה ביכולתו לבטל כל מיני גזרות שהוטלו על הבריות, ותמורת תשלום נכבד היה גם מודיע לכל דורש את רצון האלים. במיוחד ייחסו כוח מאגי רב לברכתו ולקללתו. לפיכך, כשקרבו בני ישראל אל גבולות הארץ המובטחת, אחז מורא גדול את בלק בן ציפור מלך מואב, והוא קרא את בלעם כדי שיקלל את שבטי ישראל, וכך ינחל ניצחון במלחמתו בהם. אלא שבמקום לקלל נמצא בלעם מברך את ישראל, לא פעם אחת אלא שלוש פעמים, למגינת ליבו של בלק.

אם כך, כיצד האיש, שהמקרא מספר כי ה' דיבר מפיו, מוזכר כאביהם של שני המשוקצים אשר הסיתו לעשיית עגל הזהב? ובכן, לפי ספר במדבר לא ח, מצא בלעם את מותו במלחמתם של בני ישראל במדיין. אזכור זה, החוזר גם בספר יהושע יג כב, עורר תמיהה רבה, כי מה לבלעם ולמלחמה במדיין? כדי לפתור את הסוגיה, נתחברו מדרשים שלפיהם בלעם היה, לאמיתו של דבר, רשע, רמאי, ושונא ישראל מושבע. הוא לא ביקש לברך את ישראל כי אם לקלל, אלא שה' הפך את קללתו לברכה. כך פתר המדרש בחשיבתו ההמצאתית את הקושיה בלא כל סימוכין במקרא.

עוד מוזכר בספר הזהר דף קצא ע"א, כי יונוס ויומברוס היו, בעצם, מכשפים מצריים. הקורא מגרד את קצה אפו, מקפל את אוזנו ומקמט את אצבעותיו, עד שהוא נזכר היכן נתקל כבר בעבר במכשפים מצריים. ספר הזהר אמנם אינו מזכיר כי היו אלה שני המכשפים אשר הביאו לעולם תנינים לא יוצלחים במיוחד, אולם בדיעבד מסתבר כי כוונת הכתוב היא אכן כלפיהם. דהיינו, שני חורשי הרעה הללו הצליחו, בדרך לא דרך, להתגנב לתוך מחנה ישראל שיצא את מצרים עם הערב רב, ומבלי שאיש יעמוד על זהותם. למרות שהתאפקו לא להפוך כל אבן גדולה לסוס יאור, הנה, משנפלה לידיהם הזדמנות להציק לאלוהי ישראל, לא ויתרו עליה וזממו מיד פורענות גדולה. הם הסיתו את העם כנגד משה המבושש לרדת, ובמתק שפתיהם שכנעו את אהרן לצוות על עבודה זרה, וכה עלתה יפה מלאכתם, עד כי לכמה שעות דומה היה שה', בחרונו הרב, עומד לכלות את ישראל מעל פני האדמה.

מחבר 'ספר הזהר' בן המאה ה-13, מגלה אם כן, לקוראיו את זהותם של שני המכשפים המצריים, את שושלת היוחסין שלהם ואת מעלליהם במדבר, אולם מאין שאב זה את ידיעותיו? לשם כך יש להציץ ב'תרגום ירושלמי' מן המאה ה-7. בספר שמות ז יא, ניתן למצוא כי יניס וימבריס הם שני המכשפים המצריים שפגשו משה ואהרן בחצר פרעה, ושמות אלה מוזכרים שוב ב'תרגום ירושלמי' לספר במדבר כב כב, כשני הנערים שמתלווים לבלעם הרוכב על אתונו. לעומת זאת, ב'תרגום ירושלמי' אין כל אזכור לכך שיניס וימבריס התלוו לעם ישראל ביציאתו את מצרים או שהסיתו לעשיית עגל הזהב. ברם, גם הקפדתו של 'תרגום ירושלמי' לציין את השמות הללו פעם אחר פעם, למרות שאינם מוזכרים כלל בנוסח המסורה וגם לא באף תרגום אחר, מעלה שאלה אחת מהותית: מאין לו למתרגם מידע זה?

עיון במדרש תנחומא, כי תישא יט, שנתחבר במאה ה-6, מספר כי יונוס ויומברוס, צמד המכשפים שנתקלו בהם משה ואהרן אצל פרעה, היו בין אלה שדחקו באהרן לצוות על עשיית עגל הזהב. לפיכך ברי כי מחבר ספר הזהר הסתמך על מקורות קדומים, אולם נותרו עדיין שתי שאלות פתוחות: על סמך מה קישר 'תרגום ירושלמי' את יניס וימבריס לבלעם? וכיצד נודעו שמותיהם למחבר מדרש תנחומא?

על מנת להשיב על השאלות האלה יש לעיין במקורות נוספים המאזכרים את העימות שנתקיים בין משה ואהרן לצמד המכשפים. האגדות המעלות את פועלם, ראשיתן כבר בימי בית שני: בספר ברית דמשק ה יז, נכתב כי בליעל הקים במזימתו את יחנה ואחיהו, אולם הם אינם מוזכרים כיניס וימבריס או כמכשפים. במסכת מנחות פ"ה ע"א, מן התלמוד הבבלי אשר נחתם במאה ה-6, הם מתוארים כבר כשני הקוסמים יוחנא וממרא. בילקוט שמעוני שנתחבר במאה ה-12, הם מוזכרים בפרשת "בשלח" כשני המכשפים יוחני וממרא שמתכוונים לחלוף במעוף מעל ים סוף.

הסיפורים על צמד המכשפים היו ידועים גם לסופרים היווניים והרומיים. ב"תולדות הטבע" (XXX, 19) משייך פליניוס הזקן את יניס לסיעה מאגית שפעלה לאחר זמנו של זורואסטר, ומסתבר שחשב כי הינו יהודי, מאחר שבאותו הקשר הוא מזכיר את משה ואת היהודים. גם בספרו "אפולוגיה" חלק 90, מונה אפוליוס את יניס ברשימת המכשפים המפורסמים, מיד לאחר משה. הפילוסוף הניאו-פיתגורי, נוניוס מאפאמיה, מתאר את יניס וימבריס ככוהנים מצריים שהצטיינו במאגיה בתקופת גירוש בני ישראל ממצרים.

המקור הקדום ביותר, לפי שעה, שבו מוזכרים שני השמות הללו הוא אגרתו השנייה של פאולוס אל טימותיוס ג ח: "וכמו יניס וימבריס אשר קמו על משה כן גם אלה מתקוממים אל האמת אנשים אשר נשחתה דעתם ונלוזים באמונה". יניס וימבריס אשר קמו על משה…?

יש לתת את הדעת שפאולוס איננו טוען כי הם מכשפים. הוא אף איננו קובע שהם מצריים. הוא איננו מצהיר שהם הפכו מוטות לתנינים והוא גם איננו מזכיר את פרשת עגל הזהב. הוא רק כתב כי השניים קמו על משה. עתה ייחשב כל בר דעת כמה הזדמנויות נקרו בחייו של משה, שבהן יכלו שני נלוזים לקום עליו: האם לאחר שהמית משגיח מצרי, והכעיס את העברים שכה חששו כי יד פרעה תכבד עליהם? ואולי בימים שבהם העם היה צמא במדבר, בטרם הכה משה בסלע והוציא ממנו מים? מצוקות רבות ידע עם ישראל בתקופת משה, עד כי יניס וימבריס יכלו לקום עליו בכל עת שנתרחשה צרה גדולה. אפשר שהיו עברים, יתכן שנמנו על הערב רב, אולם בשום מקום בתורה ובברית החדשה הם אינם מוזכרים כשני המכשפים שפעלו בחצר פרעה, או כשני אלו שהסיתו לעשיית עגל הזהב, או כבניו של בלעם – שרשעותו אף היא אינה מוזכרת במקרא.

וכך, לפי פסוק אחד בברית החדשה, שמאזכר את השמות הללו, הפכו השניים בשיטת "הטלפון השבור" למכשפים בחצר פרעה שקמו על משה באמצעות תניניהם, וכשלא נמצאה דרך להסביר הכיצד חטא עם ישראל בעבודה זרה, הוחלט להפליל את הערב רב בעשיית עגל הזהב כי הרי בכול אשמים הגויים. ברם, מאחר שהמקרא עד בוא החטא לא דיבר רעות על הערב רב, קלה היתה מלאכתם של הדרשנים לפסוק ששני המכשפים הסתננו לתוך הערב רב. כל שנותר היה להעניק להם ייחוס משפחתי, כי חלילה לא מכשפים פשוטים קמו על משה, אלא כאלה שאבותיהם אף הם היו רשעים, ומי ראוי יותר לכהן כאביהם מולידם יותר מבלעם בן אותה התקופה. הרי אם מת במלחמתו של ישראל במדיין הוא לבטח רשע. בלתי אפשרי שמת מוות טבעי, נפל מצוק גבוה, נטרף על ידי אריה, התייבש בצמא, חלה בשפעת ומת; לא ולא, הוא נהרג מפצעי חרב, אפשר שהשתתף בלחימה או שנפגע בשגגה בגלל טעות בזיהוי, אולם זאת אינו ידוע. ברם, לפי המדרש, אם נהרג באמצעות חרב, הרי שנלחם בישראל, ואם נלחם בישראל הוא אינו אלא רשע. זהו עיוות ההיסטוריה: באו בני ישראל לכבוש את הארץ ולעקור מתוכה עמים אחרים, ואלה נלחמים בפולשים כדי להגן על מולדתם ומחרפים נפשם למות, ובמקום שיכובדו כלוחמים מפוארים, הפכו אותם פלפולי רבנים לרשעים.

כשם שאין סימוכין שבלעם היה רשע, כך אין כל עדות ששמות בניו היו ידועים למחברי התורה. כל שידוע הוא כי שני אנשים בשם יניס וימבריס קמו על משה. אולי קמו עליו רק בגלל שאשה זקנה נפלה בסמוך לו, והוא לא סייע לה לקום והשניים התרגזו קמעא, וכי אפשר להאשימם? בין אם כך היה ובין אם לא, הכיצד ידע פאולוס את שמותיהם, כי אלו אינם מוזכרים אפילו פעם אחת במקרא. מאחר שגם הכנסייה נשאלה שאלה זו עוד בראשיתה, גרסו אבותיה כי לבטח קיים היה חיבור אפוקריפי שדן בפרשה וממנו שאב פאולוס את שני השמות. הרי לא יתכן כי פאולוס בדה זאת מליבו!

כשבוחנים את הכתוב באגרת אל טימותיוס מגלים כי יניס וימבריס מוזכרים בפסקאות על אודות אחרית הימים. קרי, אותה אמונת הבל חסרת יסוד, שהתהלכה באותם ימים אצל טיפוסים תימהוניים ששוטטו במדבר יהודה, ואשר הפיצו דברים בטלים לכל דורש. אפשר שפאולוס שמע זאת מפי אחרים ואפשר כי בדה אותם מליבו. בכל זאת, פאולוס הוא שאול התרסי אשר סיפר כי ישו הופיע בחלומו, ובעקבות זאת המציא את הנצרות – המצאה שמיוחסת בטעות לישו היהודי, וניכר עליה, לפי מספר מאמיניה, כי היתה מוצלחת במיוחד.

כך נפתרה תעלומת יניס וימבריס – שני שמות שמוזכרים לראשונה אצל פאולוס בהקשר של משה, ובחלוף השנים הפכו אט אט להיות מכשפים, בוראי תנינים ויוצרי עגל הזהב, וכל זאת מבלי כל תימוכין במקרא, כי אם פרי הדמיון בלבד. אל התעלומה הזו התוודעתי מקריאת פרק רכז: "מעשה העגל" מתוך "אגדות היהודים" שקיבץ לוי גינזבורג. מסופר שם, כי שני מכשפים בשם יונוס ויומברוס תבעו את עשיית עגל הזהב. מכשפים? שאלתי עצמי. הרי בסיפור המקראי, לפי מיטב זכרוני, הם אינם מוזכרים. כך התחלתי לפשפש ולנבור, וגיליתי כי השניים אינם סתם קוסמים מאלה שמגיעים להופיע בקייטנות, אלא מדובר במכשפי-על של ממש, עד כי בכל מאורע מרכזי שבו נלחם ה' באלים האחרים, מחויב הצמד הזה להשתתף.

עוד מצאתי כי מחבר ספר הזהר אמנם הסתמך על מקורות קדומים, כולל הברית החדשה רחמנא לצלן, אך משום שלמובאות הללו אין כל תיעוד במקרא או במקור אחר בן אותה תקופה, הרי הטענה החוזרת ונשנית כי כל אשר כתוב בזהר מדויק להפליא, נתבררה על ידי ככזו שאינה נכונה. היפוכו של דבר הוא: הבדיה ושגגה הוכנסו לספר הקבלה הראשי כאמת לאמיתה, מבלי שתיבדקנה לעומקן אפילו פעם אחת במשך מאות בשנים על ידי המון רב של מקובלים.

מראי מקום:

ספר ברית דמשק ה יז: כי מלפנים עמד משה ואהרן ביד שר האורים ויקם בליעל את יחנה ואת אחיהו במזמתו בהושע ישראל את הראשונה.

תרגום ירושלמי, שמות ז יא: וקרא לחוד פרעה לחכימיא ולחרשיא ועבדו לחוד הינון יניס וימבריס חרשין דבמצרים בלחשי קוסמיהון היכדין

תרגום ירושלמי, במדבר כב כב: ותקיף רוגזא ארום אזיל ללטונינון ואתעד מלאכא דיי באסטרא למישטן ליה והוא רכיב על אתניה ותרין עולמוי יניס וימבריס עמיה.

מדרש תנחומא, כי תישא יט: וירא העם כי בושש משה, בא שש שעות. נתכנסו ארבעים אלף שעלו עם ישראל ושני חרטומי מצרים עמהם, ושמותם יונו"ס ויומברו"ס, שהיו עושין לפני פרעה כל אותם כשפים, כמו שכתוב, ויעשו גם הם חרטומי מצרים בלהטיהם. ונקהלו כלם על אהרן, שנאמר, ויקהל העם על אהרן ויאמר וגו', שמשה שוב אינו יורד כבר.

ילקוט שמעוני, בשלח: היו המצריים עושין כשפים ועולין מן הים אמר הים פקדון שהפקיד לי הקב"ה היאך אניחנו מיד היו המים רצין אחר כל מצרי ומצרי ומורידן לים שנאמר ומצרים נסים וגו' לקראתם לא נאמר אלא לקראתו של כל מצרי ומצרי. שני מכשפים היו במצרים יוחני וממרא ועשו להן כנפים בכשפים ופרחו באויר ונתלו ברומו של עולם.

תלמוד בבלי, מסכת מנחות פ"ה ע"א: אמרי ליה יוחנא וממרא למשה תבן אתה מכניס לעפריים אמר להו אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול.

ספר הזהר, כי תישא, דף קצא ע"א: אמאי קרא לון ערב רב, אלא כל חרשין דמצרים הוו, וברישיהון יונוס ויומברוס.

ספר הזהר, כי תישא, דף קצב ע"א: רזא דמלה, אינון רשעים חייין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיעא.

אגדות היהודים, פרק רכז – עגל הזהב: אותה שעה נתכנסו ערב רב מן העם, ובראשם המכשפים יונוס ויומברוס, ונתקהלו כולם על אהרן ואמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.