לילה סהרורי ברחובות תל אביב

22/10/2006 בשעה 11:57 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על לילה סהרורי ברחובות תל אביב

כבר בשעה שתיים בצהריים אפשר היה לחוש כי מאורעות מוזרים עומדים להתחולל במחצית היממה הקרובה. ניר, ידידי משכבר הימים, ואנוכי נשענו לתומנו על מכונית שחנתה ברחוב שינקין ופטפטנו. לפתע הבחנתי בדמות הצופה בנו מן המדרכה שממול ואז קרבה אלינו. עקבתי אחריה במבטי. היה זה בחור בשנות העשרים לחייו. הוא הקיף את המכונית, סקר אותה בדקדוק רב ואז שב להתבונן בנו. הבינותי שהוא עומד לפנות אליי, וההכרה שהברנש הזה עומד להפר את שלוותי גרמה לי לעצבנות מסוימת.

כמה אתה רוצה עליה? שאלני לבסוף.
שרוי הייתי בתדהמה למשך שניות אחדות, עד שהתמונה התבהרה במוחי. הקשתי שהמכונית מוצעת למכירה. הגנבתי חיוך בלתי מורגש ונשמתי בהקלה. כבר מאה שניות אינסופיות אני שואל עצמי מה הוא רוצה, ובמשך כל הזמן הנצחי הזה לא הצליח אף ניחוש להפיס את דעתי. לרגע קט סברתי שמא שייכת לו המכונית, והנה סבור היה את היפוכו של דבר.

מבלי להסתובב לאחור כדי לזהות את כלי הרכב המדובר, הפטרתי: שלושים ושלושה אלף. ידידי החל לגחך חרישית. גם הוא תפש ששוררת בינינו אי-הבנה. אתה בטוח? שאל אותי הזר, זה בערך עשרת אלפים פחות מהמחירון. מה דפוק בה?

שום דבר, עניתי לו, אני רוצה להיפטר ממנה. יש לי זיכרונות לא טובים ממנה. אני לא מעוניין לדבר על זה.
בסדר, הגיב. היא נראית במצב מצוין, ואם הבדיקה במכון תאשר זאת, אני קופץ על המציאה.

רק אז הפניתי את ראשי לאחור. היתה זו מכונית לבנה. עדיין לא היה לי מושג מיהו היצרן ובאיזה דגם מדובר. התכופפתי קמעא. בשמשה האחורית היתה תלויה מודעה.

ראה, אמרתי לזר, מדוע שלא תתקשר אליי בערב. רשום לך את מספר הטלפון שמופיע במודעה, ונדבר מאוחר יותר.

בסדר גמור, עלץ זה לפניי, אבל תבטיח שלא תמכור אותה עד אז לאיש.
אני מבטיח, אמרתי, חושש שמא ידידי יתפרץ בשאגת צחוק תיכף ומיד.

בשעה תשע ועשרה בלילה, ניצבתי בפינת נורדאו-בן יהודה. כל אותן השעות עד עתה ביליתי בחברת ידידי. הוא הציע להשיבני הביתה במכוניתו. עזוב, אמרתי לו, אני אסע במונית. הטלפון הסלולרי צלצל. מאיה מעבר לקו. אתם רוצים לבוא אליי, שאלה.
לא נוכל, היא נסעה לאירוע משפחתי, השבתי.
אז בוא לבד, הציעה. הרהרתי לרגע בטרם הסכמתי. היא שמחה.

מונית שירות האטה לידי. נכנסתי אליה. מאיה גרה ברחוב החשמונאים, בקרבת גן מאיר. כיביתי את הטלפון. לרגע חלפה בי המחשבה שאולי אותו פתי שפגשתי בצהרים עוד עלול להתקשר. פניי לבשו חיוך רחב. אין פלא שבפינת אלנבי-שינקין ביקשתי לרדת. צעדתי לאורך הרחוב כדי להיווכח האם המכונית עודנה חונה שם. לא, היא כבר לא היתה שם. אולי נמכרה, אולי לא.

הרחוב היה מואר, אולם עובדה זו לא מנעה ממני מלהתנגש בשתי נערות בגיל העשרה. סייעתי לאחת מהן לקום והצעתי לה לוותר על העקבים. הן חייכו אליי, ואז חברתה הורתה באצבעה כלפי מטה. הן היו יחפות. חייכתי אליה במבוכה. יש לך בעיה בראייה, נכון? היא פנתה אליי.

כן, בלילה, הודיתי. אז גם הבחנתי שאני ניצב אל מול חנות של נרות ריחניים. אני אקנה לי נר, הצעתי. שתיהן הנהנו בהסכמה. קניתי נר בעשרים וחמישה שקלים. אביא אותו לדירתה של מאיה. המוכרת הנחמדה שאלה אותי אם לא כדאי שאריח את ניחוחו גם כן. לא שמעתי אותה בתחילה, וגם לא לאחריה. יש לי בעיה בחוש הריח, אמרתי. עיניה נפערו מעט. גם בשמיעה, הודיתי בפניה. היא קיבלה זאת בהבנה.

השעה כמעט עשר בלילה. משדרות רוטשילד פניתי אל רחוב החשמונאים. מישהו לפניי נשא לוח מתכת בצבע צהוב, כמו של תחנת אוטובוס. לא כמו, אלא בדיוק. לא ייחסתי לזה חשיבות רבה. עקפתי אותו והסבתי פניי לאחור. הבחור היה ממושקף. כמה עולה קילו ברזל? שאלתי אותו. אני לא מוכר את זה, הוא השיב לי, אני אוסף.

סליחה, תמהתי.
מה הבעיה, אני אוסף שלטי אוטובוס.
מה אתם עושה איתם?
שומר אותם או מחליף בשלטים נדירים.
החלפות? מה זה, כמו שאוספים בולים? אתה עובד עליי.

אז מה בדיוק אני עושה פה עם שלט אוטובוס? הוא שאל אותי בתקיפות.
לא יודע. אולי פירקת אותו כדי למכור לסוחרי מתכת.
אתה לא מאמין לי, הוא קבע.
לא, אישרתי. אינני מאמין לך.
אני גר קרוב לכאן, אמר, בוא וראה בעצמך.
בחלוף חמש דקות, מצאתי עצמי עולה במרוצה אל הקומה השלישית שבה מצויה דירתו. השותפה שלו היא עובדת זרה מרומניה. היא נראית כבת גילי, שלושים וחמש, פחות או יותר.

היא פנתה אליי ושאלה האם אני רוצה תה. בסדר, אמרתי לאחר שבחנתי אותה היטב. כפי הנראה, היא אינה עומדת להרעיל אותי.

בינתיים אספן שלטי האוטובוס פתח לרווחה את המרפסת הצמודה לחדרו. היה שם מערום של שלטי רחוב עשויים מתכת שצבעם כחול, וכן כמה שלטי אוטובוס צהובים.

אלוהים, אני מתפלא בקול רם, מה אתה עושה איתם? מה זה, היש לכם אגודת חובבי שלטים של אוטובוס?

הרומנייה הגישה לי את התה. העברית שלה בסדר גמור.

פעם ראשונה לי להכיר מישהו ששותה שבע כפיות סוכר. לא מתוק לך?

קוראים לה אריקה. אני אוהב לשתות תה מתוק, עניתי.

הוא פולני שחי בארץ. הוא אומר שהוא יהודי.
בכל זאת מדובר בגניבה, אני אומר לו.
אין לי ברירה, הוא משיב ברצינות גמורה, איפה כבר אני יכול להשיג שלטים?!

ניסיתי להבין ממנו למה לו לאסוף שלטים. פניו קרנו מאושר. אין אוסף טוב מזה, הוא ענה לי.

מה אתה עושה בארץ, שאלתי. הוא התעלם ממני.

הנר לפתע הכביד עליי. מה פתאום שאתן אותו למאיה? היא עשויה לספר שהענקתי לה נר במפתיע, ואז עלולות לצוץ שאלות מיותרות.

מסרתי לרומנייה את הנר.

אתה רוצה עוד תה? שאלה אותי.

לא, לא עוד תה.

מצטערת שאין קפה. הקפה נגמר. אני מיד יורדת לקנות.

אני גם אלך עכשיו. בואי נרד. נפרדתי מהפולני. הוא בקושי מלמל לשלום.

צעדנו יחדיו לעבר רחוק מרמורק. את יודעת, אני פונה לרומניה, כאן, במקום הזה, נפרדתי מארבע חברות שלי בעבר.

למה דווקא פה?

אין לי מושג, אבל זו אמת לאמיתה. מאז השתדלתי שלא לעבור כאן עם אף בחורה.

הרומנייה אינה יפה. העדינות שלה מהפנטת. נכנסתי עימה לבית קפה סמוך. התיישבנו בנחת. הדלקתי את הטלפון והודעתי למאיה שנבוא אליה אולי מחר. הבטחתי זאת. זה לא הגיוני, היא אומרת לי בגיחוך, להבטיח אולי לבוא.

אלוהים אדירים! הברנש מרחוב שינקין יושב ארבעה מטרים ממני. רק שלא יבחין בי. אני זע במקומי, ולא יודע איך לצאת משם. הוא חש שאני מתבונן בו, הסתכל אליי, אך לא אמר דבר. אפשר שלא זיהה אותי. הבטתי בו עכשיו ביתר חדות. לא, זה לא הוא. הוא מעט דומה. אוף, הראייה שלי הולכת ונעשית מטרידה.

בדרך חזרה סיפרתי לאריקה את הסיפור על המכונית למכירה. קשה לגרום לה לצחוק.

נפרדתי ממנה לשלום. מאיה גרה לא רחוק משם. החלטתי בכל זאת להגיע אליה.

היא כל כך צהלה לראותי. מתברר שזה בגלל הטלפון שלי. שכחתי אותו בבית הקפה. היא סיפרה לי שבחור אחד התקשר אליה, דרך רשימת השיחות, כדי להודיע ששכחתי שם את הטלפון, ובאותה הזדמנות ביקש שאביא את מפתחות המכונית.

לא, דיברתי לעצמי בקול, זה לא מציאותי.

נסענו מיד לבית הקפה. התכוונתי להתנצל בפני הבחור על מאורעות הצהריים ולקבל את הטלפון בחזרה.

כל הדרך לשם שתקתי. מה יכולתי לומר. למרות ששיטיתי בו, הוא שמר על פרטיותי. יכול היה לספר שאני מפלרטט עם הרומנייה. אני יצאתי הרע והוא הטוב. אין דבר מעצבן מזה – מישהו שמחזיר לך טובה תחת רעה.

כשהגענו לבית הקפה, התבקשתי לחטט בכיסיי. הפלא ופלא, נטלתי צרור מפתחות במקום את הטלפון. החזרתיו לבעליו בעודי המום.

עבר עליך לילה די סהרורי, אמרה לי מאיה.

כן, השבתי לה. אולי אכתוב על זה.

זה בסדר, אם אלי יפקפק בסיפור המוזר, כמו שעשה בפעם שעברה, אני אאשר הכול. מלבד הרומנייה, היא הודיעה לי. הבטתי בה בתימהון. הבחור ההוא אמר שישבת לבד, הסבירה. זה מה שהוא אמר, ישבת לבד. לא היתה אף אחת איתך.

כשהיא שבה מן האירוע המשפחתי סיפרתי לה את כל הסיפור, כולל הרומנייה. ואז פנתה אליי: אם ישנו משהו שאני מאמינה בסיפור המשונה הזה, הוא שהלכת עם רומנייה לבית קפה, כל השאר הוא סיפור כיסוי, ואז סטרה לי מרוב חימה.
ניסיתי להחזיר לה, אבל השמשונית הזו נעשתה חזקה ממני, אולי בגלל שיערה הארוך, אולי מפני שהיא בעצמה מין דלילה שכזו.
מזוג לי יין, היא ביקשה.
אמרי לי, מה דעתך שאתלה שלט של קו חמש במקום התמונה של "השדות"?

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.