האם קיים קשר אבולוציוני בין שימפנזה לאדם?

20/09/2006 ב- 07:53 | פורסם בדברים מעניינים יש בעולם | סגור לתגובות על האם קיים קשר אבולוציוני בין שימפנזה לאדם?
תגים: ,

לא מעט אנשים בימינו ממאנים להאמין כי הם ואבותיהם השתלשלו מן השימפנזים. גם התיאוריה הביולוגית שוללת, כמובן, מכל וכל את ההנחה שמוצא האדם מן השימפנזה, ולכן טיעוני אותן בריות זהים למעשה לסברה השלטת במדע. ברם, דעת החוקרים היא שהאדם והשימפנזה הם שני סוגים שונים שחלקו אב קדמון משותף לפני מיליוני שנים, ואילו אותם אנשים מנמקים את דבריהם בשלל טענות אנטי-מדעיות, זאת משום תמיכתם הבלתי מסויגת בבריאתנות. אלא, שלאחרונה שוב צצה ועולה היפותזה ישנה-חדשה שאנו בכל זאת שימפנזים.


בימינו כבר קלה היא מלאכת ההסברה של האבולוציוניסט, ורק קושי מנטאלי יחיד ניצב בפניו: ההיתקלות הבלתי נמנעת בהדיוטות שממאנים להאמין כי הם ואבותיהם השתלשלו מן השימפנזות. ואמנם, מסיבה בלתי ברורה נצרבה בתודעה האנושית הידיעה המופרכת, כי זוהי סברת המדע שהאדם אינו אלא שימפנזה מתוחכמת, כזו שהשילה מעל עצמה את השיער הצפוף והתייפתה למען דמותה המשתקפת בראי.

הטענות שישמיע הטקסונום האומלל כי האדם והשימפנזה הם שני סוגים שונים, אשר הקשר היחידי ביניהם הוא רק אב קדמון משותף, כל אלה עולות בתוהו ולא בכדי; אין בנמצא איש מדע המסוגל לתאר במהימנות יצור כזה אפילו בימינו. לדאבוננו, מאובני עצמותיו טרם אותרו. לכן, כל עוד ידבר המדען אודות קוף קדמון ערטילאי, תמשיך לקנן בהכרה דמותו של קוף דמוי שימפנזה כמוצא לתוצר המודרני שלו לכאורה – האדם.

אפשר לתלות את האשמה בחוקר הגרמני ארנסט הקל (Ernst Haeckel), שכה התרשם מתורתו החדשה של צ'ארלס דרו'ין עד שקבע שם ליצור שמעולם לא נמצא: פיתקאנתרופוס אלאוס (Pithecanthropus alalus) – מין שאמור להוות את החוליה החסרה שבין האדם לקופי האדם. דרו'ין עצמו עקף את הסוגיה כמעט לחלוטין ב"מוצא המינים" (1859) והסתפק רק במילים: הרבה אור יופץ על מוצא אדם ותולדותיו. כעבור ארבע שנים פרסם תומאס הקסלי (Thomas Huxley) מסה על "ראיות למקומו של האדם בטבע", שמדגימה באמצעות עקרון הברירה הטבעית את קרבתנו הגדולה לקופי האדם האפריקניים על ידי אב קדמון משותף.

תורתו של דרו'ין עוררה פולמוס רב, אך משום הטענה כי חוקי האבולוציה חלים על האדם בדיוק כפי שהם חלים על כל המינים האחרים. אבל דרו'ין עצמו מעולם לא טען כי מוצאו של האדם מן השימפנזה. בספרו "מוצא האדם" (1871) הוא כתב: בכל האזורים הגדולים של העולם קיימת קרבה הדוקה בין היונקים החיים לבין המינים הנכחדים של אזור זה עצמו. לפיכך סביר להניח, שאפריקה היתה מיושבת לפנים בקופי אדם נכחדים, שארי בשר קרובים של הגורילה והשימפנזה. ומאחר ששני המינים הללו הם כיום שארי הבשר הקרובים ביותר של האדם, סביר אף יותר להניח שאבותינו הקדמונים חיו ביבשת האפריקנית ולא בשום מקום אחר.

אז'ן דיבואה (Eugène Dubois) הבין שלא כהלכה את כתביהם של הקסלי ודרו'ין. הוא סבר לתומו כי מוצא האדם הינו מקוף אדם קיים, כגון שימפנזה או אורנגאוטן. עלה בדעתו לחפש את קיומו של סוג ביניים באיי הודו המזרחית, ולשוב משם עם ההוכחה שדרשו הבריאתנים כדי לסתור את טענתם. בניגוד לכל חוקי המזל שהיו ידועים עד אז, הצליח דיבואה לגלות מאובנים של הומיניד בלתי נודע, הוא 'האדם הזקוף' (Homo erectus). אולם, לא רק הבריאתנים זלזלו בממצאיו, אלא שעשו זאת גם המדענים בני זמנו. לגרסתם, מצא דיבואה תערובת עצמות של קוף אסייתי ובן אדם. איש מהם לא האמין שאפשר לשייך גולגולת פרימיטיבית לעצמות גפיים מודרניות למראה.

מכל מקום, עולם המדע נתפש ברובו לרעיון שמקור האדם דווקא באירואסיה ולא באפריקה. לאחר גילויה של גולגולת פילטדאון באנגליה נטוותה גם התיאוריה למוצא זה. עתה הוברר לחסידי דרו'ין וגם לבריאתנים, שהאדם הקדמון היה יצור אינטליגנטי ובעל מוח מפותח, וכי אין לו כל קשר אבולוציוני לשימפנזה, ולבטח שלא למעשה ידי אלוהים. אלא שהגלגל נתהפך עם חשיפת הזיוף של הגולגולת. מחד, שוב קיבלו המדענים את פסיקתו של דרו'ין שמוצא האדם הוא באפריקה, ומאידך נתחזקה דעתם של הבריאתנים כי אנשי המדע אינם אלא נוכלים, שיבצעו כל תרמית על מנת לטשטש את עקבות הבריאה.

פריצת הדרך במיון הפרימטים התחילה בעופות. טקסונומיה של בעלי כנף היא תחום בעייתי, בשל האילוצים האנטומיים הקשים שמציבה התעופה. למשל, יש מספר דרכים מוגבל לעצב ציפור המסוגלת ללכוד חרקים במעופה. לכן, למיני עופות בעלי הרגלים חופפים יש מבנה אנטומי דומה מאד, אף שמוצאם אינו משותף, וזאת כתוצאה מאבולוציה מקבילה. לדוגמא, קונדורים מן העולם החדש נראים ומתנהגים כמו נשרים אפריקניים, אבל ביולוגים נכחו לדעת כי הראשונים משתייכים לחסידות בעוד האחרונים אינם אלא נציים. הדמיון ביניהם נובע מאורח החיים הזהה למדי שלהם.

בשנת 1953 נתגלה הרכב הדנ"א והחל להתפתח ענף חדש במדע: ביולוגיה מולקולרית. צ'ארלס סיבלי (Charles Sibley), ועמיתו, ג'ון אלקיסט (Jon Ahlquist), שנואשו ממגבלותיהן של השיטות המסורתיות לפענוח יחסי הקרבה בין העופות, מצאו בכך הזדמנות חדשה, והחליטו לבדוק יחסים אלה על ידי מדידת שינויים במבנה הדנ"א. כיצד עשו זאת? בשיטה הקרויה הכלאת דנ"א: הם ערבבו דנ"א של שני מינים, ומדדו בכמה מעלות יורדת טמפרטורת ההתכה של הדנ"א המעורבב, בהשוואה לנקודת ההתכה של דנ"א טהור השייך לכל אחד מן השניים.

בשנת 1984 הם פרסמו את מסקנותיהם מיישום אותן שיטות גם לגבי מוצא האדם. מחקרם התבסס על דנ"א של האדם ושל פרימטים אחרים: בונובו, שימפנזה מצוי, גורילה, אורנגאוטן, שני מינים של גיבונים ושבעה מינים של קופי העולם הישן. שיעור ההבדל שנמצא בין האדם לבין שני מיני השימפנזים היה 1.6 אחוזים. תוצאה זו הפתיעה את החוקרים; בין שני מיני עופות הנכללים בסוג ויראו (Cyclarhis), נמצא הבדל של 2.9 אחוז – בין ויראו אדום-גבה לויראו לבן-גבה, ואילו בין האדם לשימפנזה ההבדל קטן יותר, אף שהאדם משתייך לסוג Homo ולא לסוג שימפנזה (Pan). לנוכח תוצאות אלה, היו מי שהציעו לראות באדם הנבון מין בסוג שימפנזה, דהיינו, השימפנזה הנבון (Pan sapiens). הצעה זו עדיין לא נתקבלה.

ואז עלתה הצעה אחרת, מדהימה עוד יותר: אנו אבותיו של השימפנזה. גם היא הסתמכה על אותו הבדל של אחוז ומחצה בינינו לבין השימפנזים, אך גם על ניאוטניה. כבר בשנת 1926 הצהיר לואיס בולק (Louis Bolk) שהמין האנושי הוא צורה ניאוטנית קיצונית של קוף אדם. קרי, האדם הוא פרימט שהגיע לבגרות מינית מוקדמת בשל לחצים בררניים, בטרם השלים את התפתחותו הגופנית. אין הכוונה כי אם יחיה כל אדם כמתושלח, ידמה לבסוף לשימפנזה, אלא שעד גיל ינקות דומים מאד המאפיינים האנטומיים, הן אצל תינוק אנושי והן אצל עובר שימפנזה. למשל, ראש האדם וראש של שימפנזה עוברי מתנוססים על הצוואר באותה זווית. רק אחר כך משתנה המיקום הראשוני של ראש השימפנזה למבנה הטיפוסי של הולך על ארבע.

על סמך השערה זו הוצע כי אביהם המשותף והאחרון של קופי האדם והאדם, היה כבר כמעט אנושי ובשלב ניאוטני מתקדם. הוא השיל את שיערו הצפוף, הילך על שתיים והיה מותאם היטב לחיים הקשים על פני הסוואנה. או אז השתפר האקלים וכמה שבטים ניצלו זאת כדי לשוב לנוחות ביער עם מזון בשפע וללא מאמץ. בעת הזו התרחש כביכול הפיצול. אם שינוי של 1.6 אחוז בלבד בגנום הוא המבדיל בין שוכן עצים שעיר לאדם חסר שיער וזקוף, הנה שינויים קטנים מעטים באותם גנים יכולים במידה שווה של סבירות לשוב ולהפוך אדם כזה לקוף שעיר ושוכן עצים. במילים אחרות, אם היצור האנושי הוא קוף האדם הניאוטני, והניאוטניה יכולה ככלות הכול להיחשב כהאטה מלאכותית של התפתחות, אזי אם יסולק המעצור ויינתן לטבע להשלים את מהלכו, התוצאה תהיה התפתחות נורמלית, וההתפתחות הנורמלית המלאה של האדם תהיה משהו דומה לשימפנזה.

אפשר שהשערה זו היתה נבדקת ביתר רצינות, אם באגן הירכיים של השימפנזה היה סימן כלשהו להיותו לפנים מין הולך על שתיים. אולם, זאת לא נמצא והסברה שהשימפנזה היה בעבר סוג של אדם נדחתה מכל וכל. עתה, הלכו החוקרים והסתמכו יותר ויותר על ממצאיו של השעון המולקולרי בחקר שושלת הפרימטים. החישובים הללו נשענים על ההנחה כי חלבונים מסוימים משתנים תוך כדי מוטציות ניטראליות בקצב קבוע. היו אלה וינסנט סאריץ' (Vincent Sarich) ועמיתו, אלן ו'ילסון (Allan Wilson), שטענו בשנת 1967 כי מחקרם מצא קרבה ביוכימית רבה בין חלבונים זהים אצל האדם והשימפנזה, ולפי חישוביהם התפצלו השניים מאב קדום לפני כ-5.1 מיליון שנה.

אלא שכמו השעון המולקולרי, גם העולם אינו עוצר מלכת, ובשנת 1974 נמצאה לוסי, נקבה מאובנת של אוסטרלופיתקוס אפארנזיס (Australopithecus afarensis). היא תוארכה לגיל בן 3.4 מיליון שנה. אז קמה ביקורת גדולה מצד האנטומים על השעון המולקולרי. לפי חסידי המולקולות, כדי להיות לוסי – יצור דמוי אדם – נדרשה מאותו אב קופי קדום, תקופה בת 1.7 מיליון שנה, ובזמן קצר זה היה גם המעבר הדרמטי להליכה זקופה. ואילו כדי שלוסי תהיה אדם כמונו, שדי דומה לה יחסית, נדרשה תקופה כפולה במשכה, הכיצד? ברם, חוקרי הביולוגיה המולקולרית לא משו מעמדתם. מבחינתם, נפלאות הן דרכי האבולוציה ואפשר שכך באמת קרה. אדרבא, הם עוד ביקשו הוכחה למאובני הומינין בני יותר מ-5 מיליון שנה, ואת זאת, כמובן, לא יכלו לספק להם אותה השעה.

המאה ה-21 נפתחה בשורת תגליות פליאונטולוגיות מופלאות מאין כמותן. כבר בראשיתה, נמצאו שרידי גולגולתו של מין בלתי ידוע. מאוחר יותר נקבע שמו המדעי, סהלנתרופוס צ'אדנזיס (Sahelanthropus tchadensis). תיארוך הגולגולת המאובנת מצא כי הינה בת 7 מיליון שנה. החוקרים קבעו כי מדובר בהומינין (Hominina), ולפיכך סברו הפליאואנתרופולוגים כי יש להרחיק את פיצול האדם והשימפנזה מאב קדמון משותף, לאירוע שהתרחש לפני כ-8 מיליון שנה. היתה זו מכה קשה לביולוגים המולקולריים. התברר כי השעון שלהם אינו מתקתק בדייקנות הראויה.

ברם, במקום לבדוק עצמם, הפריחו חוקרי הדנ"א טענה בדבר תיארוך שגוי של גיל המאובן. גולגולת 1470 של Homo habilis סיפקה להם את האמתלה. ריצ'ארד ליקי (Richard Leakey) התעקש זמן רב כי היא בת 3 מיליון שנה, עד שלבסוף נתברר כי התיארוך שגוי, והיא אינה אלא בת פחות מ-2 מיליון שנה. אלא שלא די היה רק בכך; הערעור על הביולוגיה המולקולרית היה כה עצום, עד שנדרשה דרך מסובכת ביותר כדי לחלץ את המדע החדש ממצוקתו.

דיוויד רייך (David Reich) ועמיתו, ניק פטרסון (Nick Patterson), ישבו להם בקיימברידג', מסצ'וסטס, וטכסו עצה ביניהם כיצד להתיר את הסבך: מחד, גולגולת בת כ-7 מיליון שנה, ומאידך, שעון מולקולרי המורה כי הפיצול בין האדם לשימפנזה התרחש לפני 5.1 מיליון שנה. אז עלה בראשם רעיון שאיש לא שמע כדוגמתו עד אותו היום: האדם הנבון (Homo sapiens) אינו אלא בן כלאיים שנוצר מזיווג של שימפנזה זכר עם הומינינית קדומה. הווה אומר, השימפנזה הוא אביו האמיתי של בן האדם (או בן שימפנזה מעתה ואילך), ואילו האמא של אותו יצור אנושי מפוקפק היא בכל זאת חווה, ככתוב במקרא. הרי לכם החטא הקדמון.

מה טענו השניים במאי 2006? לדבריהם, השוואת גנום האדם עם זה של השימפנזה, אכן מצביעה על פיצול שהתרחש בין שתי השושלות בעבר הרחוק, אפילו לפני כ-10 מיליון שנה, אלא שזה לא היה הפיצול האחרון. כמה מיליוני שנים אחרי כן, נפגשו באקראי מספר נקבות קדם-אדם עם זכרים רבי-און מקרב השימפנזים, ומן המשיכה ההדדית העזה נולדו צאצאים מוזרים למראה. הם אמנם הילכו על שתיים, אך הגולגולת שלהם נעשתה קופית. אם תווי פניו של סהלנתרופוס כבר היו די אנושיים לפני 7 מיליון שנה, הנה, בזיווג חסר אחריות זה, שב האדם לאחור, ונעשה אוסטרלופיתקוס, זה שגולגולתו פרימיטיבית למדי. יחלפו עוד 4 מיליון שנה ועוד כמה יחסי מין אסורים, עד שלדברי שני החוקרים נופיע אנחנו, השימפנזה האנושי.

מעשה לולייניות כזה כדי להמשיך ולהחזיק בפרדיגמה לא נרשם מאז טען כומר בן המאה ה-17, כי רק לאחרונה התהפכו היוצרות, והארץ איבדה את מקומה במרכז היקום, והחלה להקיף את השמש כעונש על חטאי האדם. מי יודע אילו מעללים מחכים לנו לכשיתגלה האב הקדמון המקורי שלנו, זה שלפני "הפיצול הראשון", ועם אילו זרים התרועעו הנקבות באותם ימים. לנוכח אופנת הכיסים הפושה על חולצותינו בעת האחרונה, אולי עוד יתברר שאנו צאצאיו הבלתי חוקיים של קנגורו אנדרוגיני קדום.

ראו גם:

האם פנדה ענק הוא דוב, דביבון או שייך למשפחת הפנדות?
היום שבו ירדו אבותינו הקדמונים מן העצים
על משמעות הגילוי של שרידי הומינידים
הגולגולת של איש פילטדאון
האם אנשי מערת האייל האדמוני משתייכים למין האנושי?
האם האגדה על מערת בראשית מתממשת?
השעון המולקולרי ממשיך לזייף
על דינוזאורים מעופפים ודרקונים שחיים בינינו
על גילוי מינים חדשים והקושי בהגדרתם

מילות מפתח: שימפנזה, בונובו, אדם קדמון, אבולוציה, רבייה, דנ"א, הכלאה, חוליה חסרה, החוליה החסרה, מוצא האדם, פרימט, פרימטים, היבריד, היברידיזציה, מאובן, תארוך מאובנים, פיצול מינים, שעון מולקולרי, שעון מולקולארי, נאוטניה,  קרבה גנטית, גנטיקה, אנטומיה, בן כלאיים, הומינין, הומינינים

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.