האם מוצדק הזלזול האנושי בכישוריהן של חיות אחרות?

11/09/2006 ב- 10:46 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם מוצדק הזלזול האנושי בכישוריהן של חיות אחרות?

לפני תקופת מה פקדתי את חנות החיות. בעודי ממתין לאחד העובדים הפנויים, התחלתי לגלות עניין בשיחה שהתקיימה לידי. אב שהובל על ידי שני בניו לרכוש זוג אוגרים, ניסה בכל מאודו להבין מדוע יזדקקו ה"עכברים" כלשונו, לגלגל הצעצוע. המוכר נטל לעצמו את רשות הדיבור והקפיד להסביר לאב המוטרד מה מטרתם של המשחקים בכלוב המכרסמים. אז הרים האב הטרחן גליל פלסטיק שקוף בעל צינורית מתכת בקצהו, ושאל: ומה זה?

מדובר, כמובן, במתקן השתייה, אך אותו אב שבחן באצבעותיו שוב ושוב את הכלי, התקשה להאמין שהאוגרים מסוגלים לשתות דרכו. הוא התעקש לצפות במחזה בכלוב סמוך כדי לבדוק אם אכן יזדקק לו. לרגע קט נדמה היה שהמוכר ייאלץ לשלם לקונה על מנת שייטול עימו, בכל זאת, את מתקן השתייה. משהבחין הטרדן כי אכן זוכים ה"עכברים" לקבל מים ישירות מן הצינורית, הפטיר בהשתאות: איך זה שהפצפון הזה יודע לשתות משם? מה, אתם מאלפים אותם?

מיד כששילמתי לקופאית ונמלטתי מן החוויה המביכה שנחתה עליי, שבו הרהוריי אחורה בזמן, לאותם ימים שבהם החלו להתקין במלונות המפוארים "ברזים אוטומטיים". על מנת לשטוף את ידיו נדרש המשתמש להעביר את כפתו תחת הברז ולהפעיל את מנגנון ההשהיה. אז יורדים המים לפרק זמן מסוים והברז נסגר עד תנועת כף היד הבאה. אורחים רבים שפקדו את חדר השירותים לא הכירו את ההמצאה. בביקורי בבית המלון ראיתי אנשים שמתכופפים מתחת לכיור בחפשם פותחן נסתר, או מגששים בקיר פן טמון בו כפתור סמוי. איש לא העלה בדעתו למשש את הברז, שמא בו נעוץ הפיתרון. היתה לי זו עוד הוכחה שדבר המובן לכל "עכבר" נעדר לחלוטין אצל בני אדם. לך תדע, אמרתי אז לעצמי, אם יכלאו מישהו בחדר כזה, עוד הוא עלול להתייבש מצמא.

שנים אחרי כן נתקלתי בקן שבנתה צופית ואשר הגוזלים פרחו ממנו זה מכבר. הסרתי אותו מן הענף ולא התאפקתי מלהראותו לכמה ילדים ששיחקו בקרבת מקום. כהרף עין הצטופפו הזאטוטים סביבי, אוחזים בקן בידיהם הרכות ומתלחשים ביניהם. בעודי ממלמל דברים אחדים על אודות ציפור זעירה זו, קטעה אותי סבתו של אחד הדרדקים: איך אתה יכול להסביר כיצד ציפור עם מוח כל כך קטנטן מוכשרת לבנות כזה קן מסובך. אמנם זו עובדה, המשיכה, אבל על פניו זה נשמע בלתי הגיוני.

בשומעי זאת חייכתי במבוכה. הרי אין זו הפעם הראשונה שבה אני נתקל בטיעון הזה. מתמיד משתומם האדם לנוכח סגולותיהם של יצורים אחרים, כי לכאורה, מוכשר הוא מכל בעלי החיים עלי אדמות, ובכוחו ליצור כל שמחשבתו משגת, מחרוזי פלסטיק צבעוניים ועד תחנת חלל מחוץ לאטמוספרה. לפיכך, החלטתי לבדוק אם כישוריי עולים על זו של הצופית, ואולי להבין מדוע אנו כה מתפעמים מיצור עלוב כציפור המסוגלת לבנות לה בית.

על כן, פירקתי את הקן לגורמים והפרדתי את כל מרכיביו לפרטים: זרדים, פיסות עלים ופלומות של נוצות. שעות רבות הקדשתי למלאכה, אולם העליתי חרס בידי. אפילו את המבנה הפשוט ביותר של קן לא הצלחתי להקים תחת ידיי. כל שהצליחו להניב אצבעותיו ומוחו של אדם נבון כמותי, היה ערבוביה בלתי ברורה של חומרי קינון ותו לא. כשהראיתי זאת לחברי, הוא שאל אותי אם מצאתי דרך חדשה לייבש קן, שמא הנחתי אותו בין שני ספרים כבדים כדרך שמייבשים צמחים.

דוגמה נוספת לבורות האנושית, הרואה עצמה כמי שתצלח לכל מלאכה שמורגלת לעשות חיה אחרת, היא הפגישה השנתית אל מול כלוב השימפנזים. אחת מדרכיו של גן החיות להעסיק את קרובי משפחתנו לבל ישתעממו יתר על המידה, היא להניח במכלאה מיכלים מלאי מטעמים אשר אליהם קיימת רק גישה אחת: נקב הקבוע בכלי. השימפנזים הנבונים נוטלים מקל דק ומשחילים אותו פנימה כדי להשיג את המעדן. לרוב תסביר המדריכה כי בדרך זו משיגים השימפנזים טרמיטים בטבע, וזוהי גם אחת הראיות הנחרצות לבינתם; קרי, השימוש שהם עושים בכלים, מקל במקרה דנן.

משום שהנני עתיר ניסיון במקרים אלו, אוכל להבטיחכם כי תמיד יצוץ טיפוס הנראה מיושב דעת ובקול צלול יקרא: לא הבנתי מה החוכמה הגדולה! איך בכלל משווים קוף שימפנזה לבן אדם? בזמן שאנו בונים כורים אטומיים, הוא רק יודע להכניס חתיכת מקל לתוך חבית. אפשר לחשוב שמדובר פה בגילוי חדש של תורת היחסות. או אז, אם אחד המבקרים היה נכון להתפעל מכך שהשימפנזה מסוגל ליטול מקל בידו כדרך האדם, מיד משתררת דממה. אחריו מישהו עוד יוסיף: השימפנזה הזה נראה לי בן ארבעים שנה וזה כל מה שהוא יודע לעשות. הבן שלי, והוא מצביע בגאווה על ילד קטן ומנומש, כבר ידע לתקוע מקלות בכרית בגיל שנה. בגיל ארבע, אגב, הוא ידע לקרוא את כל האותיות. נכון, יאיר? דבר! למה אתה שותק?

היתה זו ג'ין גודול (Jane Goodall) שגילתה כי השימפנזים משתמשים בענף דק כדי לצוד את טרפם. עונת ליקוט הטרמיטים נמשכת רק חודשיים בשנה: אוקטובר-נובמבר. השימפנזים, מסיבות השמורות להם, יודעים זאת היטב, ולא מבזבזים את זמנם לריק בשאר חודשי השנה. ראשית הם בוחרים בקפידה ענף ראוי למלאכה, ויש שירחיקו מאות מטרים עד שישיגו את מבוקשם. בשלב הבא עליהם למצוא על פני תל הטרמיטים את אחד הפתחים החתומים למושבה. לשם כך, מגרד השימפנזה את הפתח הבלתי גלוי באצבעותיו, ואחר חשיפתו נועץ לתוכו את הענף. אז הוא מסובב אותו זמן מה ואחרי כן מוציאו החוצה, כשזה מכוסה בטרמיטים ערבים לחיך, וכל שנותר הוא להסיר את השלל בשפתיו. הפעולה עצמה נראית, כביכול, קלה למדי.

גזה טלקי (Geza Teleki) החליט לנסות זאת במו ידיו. הוא ביקש לדעת אם יראה שכר למאמציו כאשר יהפוך את היוצרות לרגע. תחילה נתברר שנבצר ממנו אפילו למצוא את הפתחים החתומים. השימפנזים גירדו תמיד את המקום הנכון, אך טלקי לא היה מסוגל לכך אלא לאחר יגיעה רבה. מממצא זה הסיק טלקי כי השימפנזים נוצרים בזיכרונם את המיקום המדויק של כל הפתחים הנסתרים למושבה. הבעיה הבאה שעמדה בפניו היתה התקנת המקל. לכאורה עניין פשוט: דרוש ענף. ברם, על ענף זה להיות גמיש דיו כדי להתפתל בכל הסיבובים של תעלות התל. השימפנזים בחרו תמיד רק ענפים מתאימים, ואילו טלקי מצא לא פעם כי ענף שנראה לו מתאים לגמרי, לא עמד כלל במשימה.

השלב הבא הוא, כאמור, נעיצת הענף והוצאתו כשהוא עמוס בחיילי טרמיטים. טלקי חשב שעיסוק זה יהא קל שבקלים. על מידת הקושי תעיד העובדה שבמשך שבועות לא השיג כל תמורה לעמלו, ובמקום זאת הוגיע מוחו כדי להבין את הבעיות הכרוכות בדבר. לטלקי הסתבר לבסוף שהשימפנזים נועצים את הענף בזריזות מיומנת ומניעים אותה בעדינות, והדבר מגרה את החיילים הטרמיטים לנשוך את הענף. אחר כך שולף השימפנזה את הענף בצורה חלקה וחיננית לבל יפריד את הטרמיטים מלסתותיהם. טלקי נחל, אם כן, כישלון גמור.

מילות מפתח: שימפנזה, טרמיטים, צופית, אוגר, קן ציפורים

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: