מדוע לא מתאווה הסרטן המשויש לשחות?

06/09/2006 ב- 09:13 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על מדוע לא מתאווה הסרטן המשויש לשחות?

סרטן הסלעים המשויש פיתח לו מנהג משונה, שעל תועלתו הממשית אפשר שיהיו חילוקי דעות. בעת מצוקה מוחשית מבכר סרטן זה להסתתר בחריצי הסלע עד חלוף הסכנה, אולם משנחסמת דרכו ואין לפניו כל פתח הצלה אחר, הוא מפיל עצמו אל הים. חרף האסונות העשויים להתרגש עליו בתווך המימי, מצליחים פרטים רבים להינצל ולהנחיל תכונת הימלטות זו לצאצאיהם. אילו אלטרנטיבות יכל הטבע להעמיד בפניו?


הטבע גדוש סודות ואתגרים. אינסוף דברים נותרו לחקור בו. לפעמים נאלצים להרחיק עד מצפה רמון כדי לבחון אילו זני ירקות מחבבים היעלים לזלול בסופרמרקט המקומי; ולפעמים יש לשבת כשעתיים אל מול גדר האבן אשר סביב הבית ולשאול בסבלנות: החרדון הזה, לכשיזוז, לאן יפנה, ימינה או שמאלה? כל כך הרבה דברים משונים מבקשת המחשבה לברר, עד שלא פעם מתעלמת זו כליל ממקרים טריוויאליים, כמו, למשל, הדרך המרתקת שבה נעים סרטני סלעים במים.

שוברי הגלים אל מול חופי תל אביב הם פיסות טבע מופלאות, שאפשר לבלות בהן ימים רבים ועדיין לא תרווה הסקרנות. בין הסלעים מצויות תעלות מים זעירות המובילות לאגנים קטנים, ואלה מאוכלסים בשלל מיני דגים, בהם נועזים למדי שלא חשים בושה לנגוס במתרחצים, ואף לעוט אל עבר כל חפץ הנע לקראתם. הסלעים עטויי האצות זרועים גם חלזונות ממין צלחית מכחילה (Patella caerulea) הצמודים אליהם בכוח איתנים, וביניהם מתרוצצים הסרטנים ממקום למקום, ומהווים, ללא ספק, את גולת הכותרת בפני המתבונן המזדמן. רובם שייכים למין שישן דו-שן (Pachygrapsus transversus).

פרטים שגודלם אינו עולה על 20 מ"מ אפשר ללכוד באמצעות כפות הידיים. יד אחת אורבת להן מתחת מושבם ויד שניה דוחקת בהם אל עבר רעותה. כשהללו מצויים בין הכפות אין הם עושים דבר מלבד להרבות בדגדוגים. פרטים גדולים מאד הם נדירים לגילוי, כך שאם נתמזל מזלכם ללכוד פרטים בגודל 35-40 מ"מ תוכלו בהחלט להיות מרוצים. אותם תופסים בזריזות באמצעות האצבעות, ואוחזים בהם בהידוק משני צידי הגוף. ברוב הפעמים יצליחו הסרטנים להימלט מפניכם, בין אם ירוצו על הסלע לעבר צידו האחר או שיפנו מטה אל החלק השקוע במים. הטבע חנן אותם ברגליים זריזות המותאמות היטב למשטח הסלעי אשר עליו הם מתקיימים. אם אתם טרדנים כפייתיים, עשויים פה ושם הסרטנים לקפוץ אל תוך המים, ולנוע במעמקים למקום מבטחים.

כעת עולה השאלה כיצד מתבצעת לה דרך הימלטות שכזו בלא סיכונים, כי האדפטיביות לריצה אינה עולה בקנה אחד עם האדפטיביות לשחייה. אין לצפות כי תתפתחנה כנפיים לסרטנים, ובדרך האוויר יוכלו מעתה והלאה להימלט, אך האם לא מוטב היה לסרטן לפתח מיומנות בריחה יבשתית אחרת על פני המנוסה בתווך המימי. ואולי בכל זאת, הדברים נעלמו מעיניי עד כה, ובמים הכהים מצליח הסרטן לשוט כדג, או לפחות להסתתר מכל אויביו בחסות העכירות; כי בכל מקרה מבין השניים, תהא זו דרך נאותה למדי להיחלץ מן הצרה. ברם, משקפי הצלילה נותרו במגירה, וכששאלה זו עודנה מנקרת בראשי, נעשיתי עד למראה גוף הצף בקרבת מקום ומניע קלות את ידיו לאחור.

במבט נוסף יכולתי להבחין ברצועת ביקיני דקה על גבה. נשמתי לרווחה כי בנות מטבען ששות יותר לעזור. אני קרב אליה והיא מוציאה את ראשה מן המים כדי לנשום. האם את מוכנה לסייע לי? אני שואל אותה. ובכן, למי שתוהה אם חקירת סרטנים היא שיטה מועילה לחזר אחר בנות, מוטב לומר כי בינתיים מומלץ לגברתן הצעיר להשאיר את השעון בבית. כן, אין בעיה, מה אתה צריך? היא משיבה לי. אכן, לבנות יש אינטואיציה נהדרת כלפי בחורים תמימים.

לא תמיד הן אומרות את שמן המלא. לפני שנים אחדות, בשעה שתלשתי אצות בחוף דור ונזקקתי לזוג ידיים נוספות, שאלתי את הבחורה שנרתמה לעזרתי מהו שמה: סטפאני בלו, היא השיבה במבטא מוזר. בעוד אני תמה מאד, היא הסבירה בחיוך: שאלתי אצל חברים שלך, אמרו לי שלבטח תצטרך פה עזרה. חיש נתברר כי נולדה בארצם של בני הו. זה לא ילך, אמרתי לה, השיער שלך קצר מדי. עתה, מתחתי את צווארי והתבוננתי ביראה אל החוף. מנגד ניצבה בחורונת גבוהה שמשקפת צלילה מכסה את פניה. אליה (elya) קוראים לה.

שלבי העבודה היו תלויים זה בזה: מתפקידי היה ללכוד סרטנים, ואז בטרם השלכתים למים, ביקשתי את ערנותה של הצוללנית. היא נטלה שאיפה ארוכה ואז טבלה את ראשה במים בו זמנית עם הסרטן שהופל מידי. גופה השרוי במים היה אחוז תזזית, עקבה בקפדנות אחר שיוטו של כל סרטן, ולא נרתעה מן הסלעים המשוננים. ואז, הרימה את ראשה בסערה, התנצלה שהיא מצוננת קמעא וביקשה מעט מנוחה. שלב התשאול עודו התעכב. נו, תגידי, מה ראית שם? שאלתי בתחנונים.

שעה ארוכה לכדתי סרטנים מגדלים שונים והרפיתי מהם במרחקים הולכים ומתארכים מן הסלע הקרוב. כפי שיכולתי להבחין בתצפית שערכתי מאוחר יותר באקווריום גבוה של מים מלוחים, יש בכוחם של הסרטנים לכוון את הילוכם בתוך המים. הם אמנם לא שוחים ממש, אבל מסוגלים בהחלט להשהות את נפילתם עד לבחירת הכיוון הרצוי ולנווט אליו. אולם במי הים, כך סיפרה לי אליה, הם אינם עושים כמעט דבר מלבד לצנוח בעזרת כוח הכבידה. רק כשהם מגיעים מטה לקרקע החולית, מתחילים הם להלך על פניה בכדי לשוב ולטפס על הסלע. בדרך מטה, דיווחה לי בעיניים מתרגשות, תוקפים דגים קטנים את הסרטן השוקע. לפי תיאורה, מדובר ככל הנראה, במין טווסון ים תיכוני (Thalassoma pavo).

אם כן, לסרטנים הללו ישנה יכולת כלשהי להפנות את גופם במים, ואף לנוע באמצעות שחייה מסורבלת לעבר מקום מוגדר, אולם בסביבה העוינת הם מעדיפים להגיע אליו בצעידה על הקרקע, ולא להסתבך בשהות מיותרת בתווך. סברתי היא שלפנינו תוצא של אינסטינקט. קרוב לוודאי שמנגנוני האבולוציה בררו את הפרטים שירדו במהירות אל תחתית הים, ומשום כך לא נפגעו על ידי טורפיהם המימיים. סרטן הסלעים יעדיף להלך על קרקע בטוחה מאשר להתחרות בשחייה חופשית עם דגים נשכניים. לפיכך יתכן שאם תכונה זו, הצלילה אל עומק המים בשעת דחק, לא היתה מתקבעת במטענו התורשתי של הסלען, אפשר שהברירה הטבעית היתה מוליכה אצלו לפיתוח גפי שחייה משופרים יותר, ואז היתה נמנעת ממני השאלה המובנית מאליה: יהודה, האם אתה בטוח שדיברת שם על כדורגל, עם גבר?

הערה: סברה שעולה בדעתי מציעה כי השישנים נמנים על סל מזונותיו של השלדגון הגמדי (Alcedo atthis). ציפור זו, שלפי הספרות אינה אמורה להיות שכיחה בישראל בעונת הקיץ, מצויה בתל אביב בכל ימות השנה, על אפם וחמתם של האורניתולוגים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.