אם אין מים מתוקים – שישתו מרק

28/08/2006 ב- 18:14 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על אם אין מים מתוקים – שישתו מרק

כתבת אחת ביקשה לראיין אותי בנוגע לאתר זה. הסכמתי בחפץ לב ונדברנו לעשות זאת באמצעות המסנג'ר. הראיון – תוקפני במידת מה – היה לשביעות רצוני, אולם אז הודיעה לי הכתבת כי את חלקו הגדול יהא עליה לקצץ, והיא תגיש לי את הראיון הערוך לעיון בטרם פרסום, כדי שלא יצאו דברים מהקשרם. התנגדתי לכך בתוקף עוד בטרם שלחה את המייל לאישור. אם הכתבים חפצים להסתפק בכמה שאלות ותשובות בצידן, כי אז מראש מוטל עליהם להימנע מראיונות ארוכים. אין אלה דברים של מה בכך: ישנו קו מחשבה המחבר את תשובותיי לכדי מכלול שלם של תפישות ורעיונות. סילוקה של חוליה אחת בשרשרת מורכבת זו, עלול לפגום כליל ביכולת הזולת להבין את המסרים כפי שאני בונה אותם בדבריי. זו כבר הפעם השנייה שמראיינים אותי אודות הכתוב באתר, וגם בפעם הקודמת תשובותיי נתגלו כארכניות מדי.

הראיון הראשון שנערך לי היה לאחד מעיתוני הנוער, בנושא השבתת בית הספר היסודי מטעם ועד ההורים. הדבר נעשה משום שהרשויות ביקשו לשלוח אליו תלמידים משכונה אחרת בשנת הלימודים הבאה, והורי התלמידים בשכונה שבה התגוררתי לא הסכימו לכך. כמי שמייצג לרגע את כיתה ו' נשאלתי אם אינני מוצא את השביתה הזו מיותרת לדידי, לאור העובדה שבשנה הבאה לא אלמד כלל בבית הספר ההוא. התבוננתי בכתבת שניות ארוכות מתוך תדהמה, כי הרי מיהו הילד ששביתה תהא מיותרת בעיניו, ואז אמרתי לה: את כל כך צודקת. השביתה הזו בהחלט אינה מספקת. יש לאסור עלינו – תלמידי כתה ז' כבר בעתיד הקרוב – להופיע כליל גם לפתיחת השנה הבאה בחטיבת הביניים.

הראיון השני נערך עם האשה השנייה שידעתי בחיי. היא היתה אנגליה, בת 25 לדבריה, ולה שיער בצבע פלטינה וקעקוע על הזרוע. שמה היה פאולה, כך אמרה. היא ניסתה לראיין אותי לטלוויזיה הבריטית, כמדומני, עם שאלות על אודות זמרים שהנני מכיר, וסיפרה שכולם חברים שלה. אבל לא ניחנתי באנגלית משובחת, בלשון המעטה, ואני והיא צחקנו שוב ושוב. מתישהו קבעה שאני נער חמוד, ושאלה האם היא מושכת בעיניי. לא סברתי כך, אבל עניתי בחיוב. את הראיון המשכנו בחדרה. היתה טיפוס מטורלל. אמרה שתטלפן אליי מארצה, אולם לא היה לנו קו טלפון בבית. אמרה שתכתוב לי, אך שום מכתב לא הגיע ממנה. ואני חיכיתי לו מדי יום ביומו במשך שבועות אחדים. חלפו כשנתיים עד שנתתי אמון בבאה בתור.

הראיון הבא נערך בפסטיבל ערד 1987 בשעה שהקמנו את 'נוער העבודה'. הגדיל לעשות עיתון 'חדשות', אללה לא ירחמו, שהמשיך לעקוב אחר התפתחותי הפוליטית, ובשנה אחרי כן בישר לעולם שאני בעצם כסיל. הגעתי למערכת ואיימתי להגיש תביעה, אולם, הנהלת בית הספר התערבה כדי שאחדל מלחולל מהומות. כל שנותר לי לעשות היה להסיר מלוח המודעות בבית הספר את צילום הכתבה, יום אחר יום, עד שנכנעתי.

בשירותי הסדיר מצאתי עצמי עומד מול אשת תקשורת מהצבא שניצבה בשער הבסיס, ושאלה אותי בצרידות מבהילה האם אוכל לספר לה מה מתחולל בין כתלי היחידה. אהוד ברק, הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו, אסר עלינו לשוחח עם התקשורת בנוגע לאותה פרשה, כך שנאלצתי להשיב את פניה ריקם. והיא כבר לא שמה לב ופנתה לזה שצעד אחריי. ברם, אחד מצלמי העיתונות ניצל הזדמנות זו ותמונתי התפרסמה למחרת בעיתונו. תצלום מוצלח, אגב. מזל של שבריר שניה.

בעת שהתקיים דיון ציבורי בנוגע להמלחת מי התהום בשל שאיבת יתר, וכסטודנט להנדסה סביבתית נתבקשתי לומר כמה דברים בנידון. ומה כבר אמרתי: אם אין מים מתוקים – שישתו מרק מומלח. חתיכת כותרת, אה? מכל מקום, העיתון התעלם ממנה, ושלחתי אליו מכתב מחאה בצירוף תה מלוח.

גם בברזיל התראיינתי לא פעם בתור "אקולוג'יסטה" שהגיע מישראל, אבל הראיונות עצמם פחות עוררו בי התפעלות כמו התלהבותי הרבה מן המראיינות היפהפיות, לרוב אלו מהטלוויזיה. הנה מקרה שונה, חד-פעמי ממש: בתחנת הרדיו "נובנטה א אויטו" בריו דה ז'נירו, הצטרפתי אך פעם אחת לשני המגישים הליליים, לאחר שמכר משותף זימן אותי אליהם. נשאלתי על ידם כל מיני שאלות ערוץ שתיימיות בנוסח: האם זה נכון שבישראל יש יחס של שלוש בנות על כל בן? האם הבנות בישראל יפות יותר מברזיל? והאם…? לאחר שנאלצתי לשקר, הגיעה שעתי להשיב לשאלותיהן של המטלפנות. ושוב: האם כל הבנות בתל אביב הן יפות? אלוהים אדירים!

בכל זאת היה עליי להשיב: כן, כולן יפות. איך אפשר אחרת? – כן, גם בירושלים כולן יפות וגם אלה שגרות במדבר וליד הים, האין זה נורא? כן, גם אלה שגרות בהרים. פשוט איום ונורא! – לא, לא, הבנות לא תמיד מתלבשות. הרי טרה סנטה מאד קרובה לסהרה. חם שם כל כך. כן, לבית הספר הן מתלבשות. כן, כן, גם המורות. – בגד ים? מה זה בגד ים? אה, טנגה! כמו אצלכן? לא, לא, אצלנו אין כלום. פשוט אין כלום. – מה יותר טוב, שאלת? ובכן, אני חושב שיותר טוב טנגה. כן, כן, אני אשמח לראות אותך עם טנגה – כן, כן… לא, לא! אני לא אוכל לראות אותך בלי טנגה. לפחות לא בהתחלה – ודאי, ודאי שאני רגיל לזה משם, אבל אני כבר מספיק זמן בברזיל כדי לשכוח למה הייתי מורגל, הבנת? חוץ מזה, זהו רדיו, כולם שומעים אותנו, את זוכרת? – לא, לא, בישראל הבנות לא מדברות ככה ברדיו. למה, שאלת? כי שם זה מדבר, אין לנו רדיו כמו שיש פה אצלכם – לא, לא, אי אפשר לשמוע אותו בכל מקום. לי עצמי אין רדיו וזהו גם מכשיר יקר מאד. כן, בירושלים יש רדיו. כן, בירושלים הבנות מדברות גם ככה כמו פה, גם ברדיו וגם בלי רדיו – פאבלה ז'והיקים? שם את גרה? כן, כן, ודאי שאבוא לפאבלה ז'והיקים. כן, כן, בקרוב, בקרוב מאד… אני מבטיח.

שעתיים מאוחר יותר והבחורות מהפאבלות כבר נמו את שנתן. אחת המאזינות שדיברה עימי אמרה שהיא יהודיה ומעוניינת לפגוש אותי. אמרתי שאהיה מוכן לכך בתנאי שהיא עשירה ויפה. אני אכן יפה מאד ועשירה מאד, היא השיבה לי. לפגישה הראשונה היא כלל לא הופיעה. היא אפילו לא התקשרה אחרי כן כדי להסביר את היעדרותה. כשטלפנתי אליה, היא התנצלה וקבעה מועד חדש. לפגישה הזו היא באה, ועוד איך באה. לאחר שלוש נשיקות הלחי, הוזמנתי לארוחת ערב בביתה, ועוד בטרם אתאושש, מצאתי עצמי מול שתי יהודיות, זו יפה יותר, זו יפה פחות. המאזינה הנלהבת מצאה לנכון להביא עימה את חברתה הטובה. כשליבי עוד מתקומם ואני מטכס עצה ביני ולביני, בישרו לי השתיים שהן ארוסות. חמש נפשות נתקבצו, אם כן, לאותה סעודה. לכו תבינו יהודיות.

ראיון הרדיו האחרון שנערך עימי היה לאחת התחנות הדתיות, רק הקדוש ברוך הוא יודע איזו מהן. היה זה ראיון רחוב טיפוסי, בעל היגיון מסקרן: סליחה, אדוני, תוכל לבוא לכאן לרגע? אתה גר בירושלים? – כן, אני גר בירושלים. – אתה יודע מי זה אורי לופליאנסקי? – כן, אני יודע מי זה. – אתה יודע שהוא הקים את 'יד שרה'? – כן, אני יודע. – אתה יודע שהוא קיבל את פרס ישראל? – כן, אני יודע. – האם אתה מתכוון להצביע עבורו? – כן, אני מתכוון להצביע עבורו. – אפשר לשאול למה? – אצביע עבורו מפני שהוא הקים את 'יד שרה' וזכה בפרס ישראל – מה? נבהל המראיין, אתה מתכוון להצביע עבורו רק בגלל זה?

בסיכומו של דבר: אהיה מוכן להתראיין ל-'7 ימים' בחלוף החגים תחת הכותרת:" הראיון האחרון בחייו של יהודה בלו". לא, לא, אל חשש. אינני עומד לשים קץ לחיי, אלא שכבר קצה סבלנותי מכל אותן שאלות משמימות שמוגשות לפתחי. ריבונו של עולם, בקשתי האחרונה באמת היא להידרש לשאלה מעוררת עניין, סוגיה כזו שתצריך אותי לומר לשואל: תן לי שבעה ימים לחשוב עליה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.