בעדה בעדה תל אביב

16/08/2006 ב- 16:29 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על בעדה בעדה תל אביב

מלחמת "תיכף נגמור אותם" נפתחה בקונצנזוס שטען כי חובה עלינו להעניש את הלבנונים על מעשה החטיפה למען יראו וייראו אויבים אחרים; היא המשיכה בקונצנזוס שאל לו לצבא לפעול קרקעית אלא להסתפק רק בהפצצות חיל האוויר; התקדמה הלאה בקונצנזוס שיש להפעיל כוחות קטנים מעבר לגבול; נתקבעה בקונצנזוס שאין להפסיק את האש אחר המתקפה בכפר קאנא; התחדשה בקונצנזוס שיש להגיע לליטני ובמהרה כדי למגר את המחבלים, והסתיימה בקונצנזוס שצריך לערוך פעולה נרחבת בכל הגזרות דווקא לאחר שהושגה הפסקת האש על מנת לשמר את כוח ההרתעה. זו היתה מלחמת הקונצנזוס, אלא שהקונצנזוס שינה בכל שלב במלחמה את עמדותיו.


ביום שבו פרצה המלחמה האחרונה אפשר לומר שרתחתי מתוך תסכול. זמן רב לא זעמתי כל כך. כעסתי על אלוף פיקוד צפון, על מח"ט הגזרה, על המודיעין ועל החיילים הנפגעים, אלה שנחטפו ואלה שנהרגו. אחרי חטיפת החייל בגבול עזה ציפיתי שהכוחות המסיירים לאורך הגבול הצפוני יגלו זהירות רבה במשימתם. אני יודע זהירות מהי בתעסוקה מבצעית. בתפקיד שאני ממלא במילואים, אם אך לרגע אחד לא אהיה זהיר כי אז אפגע מיד על ידי האויב. אין פה מקום למזל. הדריכות הזו שמלווה אותי כחודש ימים בכל שנה יכולה להוציא מהדעת, אולם חיי חשובים יותר מאשר כמה רגעים של נחת. ואילו, בטנק שצפה אל עזה הרשה המפקד לחייליו לישון ושילם בחייו, ואחר סיבך את המדינה. ואז בא הנודניק הערבי התורן ופגע בנו במקום הכי כואב שאפשר להכאיב: בכך שלא למדנו את הלקח. כחרק שאינו מסוגל ללמוד מאומה היינו, במקום לפעול כנזר הבריאה. על זה יש לפתוח ועדת חקירה. רק על כך. יש לחקור מדוע לא השכלנו ללמוד את הלקח וסיבכנו עצמנו במלחמה.

כמו רובנו, רציתי שצה"ל ינחית מכה קשה ביותר על לבנון, אולם ידעתי את מגבלות הכוח. ידעתי בבטחה כי החטופים יישארו בארץ הארזים גם לאחר שישכך זעמה של המדינה. בהחלט התפלאתי כשהתגובה הישראלית הפכה למלחמה כוללת כנגד חזבאללה. אפילו נשמיד את מעוזי המחבלים, הרי הסורים והאיראנים, יחמשו אותם מחדש במהירות האפשרית. הדרך להכריע את נסראללה, היא לא לחסל אותו –  כי אחריו יקומו גרועים ממנו – אלא להשמיד את שולחיו, חרף המחיר הכבד שלבטח נשלם. לבנון תהא ארץ בטוחה רק כשהאיאתולות יהפכו לזיכרון ישן. בכך כשלה ההנהגה שלא הסיקה כי יש לעקור את שורש הרע, ובמקום זאת נטפלה לעלים היבשים. שליחת מטוס קרב על מנת לצוד קטיושה משולה בעיניי לאריה שמנסה בלא הצלחה לגרש מעל עיניו את הזבובים.

כבר נפלה בעבר קטיושה כמאתיים מטר ממני, דווקא במזבלה הסמוכה לפלחה. לא הרחק ממקום אותה נפילה נמצא בית העלמין של הקיבוץ. אין לי מושג כיצד עשיתי כן, ובכל זאת, בלילה שבו דיאנה ואני נקשרנו זה לזו, הלכתי עימה לשם. כשגרתי אצלה, מאוחר יותר, בקופנהאגן, נהגנו לסייר בבית הקברות העתיק ששכן בקרבת הדירה. כמובן, אינני בקיא בטיפוס בית הקברות האירופאי, אולם זה הדני, היה מרהיב יותר מכל חורשה שהנני מכיר בישראל. למעשה, מטיילות הבריות בין העצים בכל שעות היממה, וכלל אינן נותנות דעתן בצלבים הפזורים. כמה חודשים לאחר מכן, שוחחתי עם אחד מחברי הקיבוץ אודות מראה בתי הקברות במולדתו. הוא השיב בחיוך שהם דומים למתכונת הישראלית, כך שזה לא מפריע לו היכן להיקבר. היום, גופתו הטרייה טמונה בבית העלמין שבקיבוץ.

כל מלחמה היא מיותרת, אולם זאת מיותרת במיוחד לנוכח סיבות פריצתה. אפשר שרק גונבי המתכות ייהנו ממנה. אלפי רקטות שנורו לעבר ישראל השאירו פה טונות נכבדות של ברזל ונחושת שאפשר למחזר. כעבור זמן, תוקמנה אנדרטאות זיכרון שגם אותן יהא ניתן לפרק, ואחר ימצאו דרכם הטפילים אל מול המצבות ויסירו את אותיות המתכת הקבועות בהן. מפליא בעיניי שהאדם פועל במדויק לצו הטבע. גם אל הציפור המתה עטים אוכלי נבלות, חיפושיות מפרקות ושלל חיידקים, ולא משאירים ממנה זכר.

נולדתי בתל אביב ואני גר בה גם כיום. בין השאר התגוררתי בקיבוץ. אבי גר בצעירותו בקיבוץ, ובכלל, חלק נכבד ממשפחתי גר בעבר ובהווה בקיבוץ. יתכן כי זוהי הסיבה שאחת האמרות שאזכור מן המלחמה הזו היא התבטאותו של ראש אכ"א, על כך שבימי הלחימה לא נהרגו מספיק חיילים מתל אביב; מכל מקום, לא כמו בקיבוצים. אמנם נסראללה הבטיח שוב ושוב שהטילים שלו יפגעו במקום שאחרי-אחרי חיפה, אולם, דומה שנגזר על התל-אביבים להשלים בשלווה עם מראה ארובת רידינג עד אחרית יומם, אף שרבים מהם השתתפו בלחימה הפעילה, וסברו כי סבל המראה הבלתי-נעים הזה יחסך מהם בזכות טיל נ"ט מתוחכם. ברם, קצין חינוך ראשי בעבר, עודנו מיצר על כך שנבצר ממנו לבקר משפחות אבלות בעיר הגדולה של גוש דן. סליחה, כבוד האלוף, בפעם הבאה נשתדל יותר למענך.

משום שאני רציונאלי מדי, וחששתי שמא הנני טועה, שלחתי לאנשי שלומי בחו"ל את הטענה הבאה: במלחמת לבנון האחרונה לא נהרגו כמעט תל אביבים, מה אתם מסיקים מכך? אני מבטיח לכל אחד מכם, כי התשובה היחידה שקיבלתי היא: "נו, טוב, אולי הם יודעים להילחם טוב יותר מן האחרים". אכן, בסופו של דבר, זהו חוק טבע – הסתברותי אמנם – הגורס כי הלוחמים הטובים ביותר שורדים, כך זה אצל בני האדם וכך זה אצל עכבישים. ההבדל העיקרי ביניהם הוא, לעושר דעתי, שבשוך הקרבות ממשיך העכביש לסמוך על קורי העכביש שלו ופורש אותם מחדש. בני האדם, בעיקר היהודים, במקום לסמוך על רשת הביטחון שלהם, קרי צה"ל, מנסים לפרק אותה ולהרוס אותה בכל מיני תואנות שווא.

זו היתה הטעות של נסראללה. תיאוריית קורי העכביש לו גרסה שהעורף הישראלי הנהנתן יתפרק מיד לאחר מטח הקטיושות הראשון. הוא לא שיער בדעתו כי קורי עכביש חזקים יותר מכל פלדה קיימת, ובניגוד למתכות שאפשר למחזר, נבצר מן האדם לייצר לעצמו כמות מחומר מופלא זה. אולם, אם נסראללה היה מרחיק ראות, יכול היה לדעת שלא הרקטות תפרקנה אותנו, כי אם מלחמת האחים שתתחולל פה היא זו שתחליש אותנו. אפשר שלא לשווא קרא למלחמה הזו שר הביטחון "מלחמת בין המיצרים" – המלחמה הקודמת שאירעה בתקופה זו של השנה, הביאה להחרבת בית המקדש בשל שנאת חינם.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.