האם המקוק היפני יתחיל בקרוב להלך על שתיים?

05/08/2006 בשעה 09:12 | פורסם בהספרייה המדעית, השוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האם המקוק היפני יתחיל בקרוב להלך על שתיים?

כמה קופים דוגמת הסיאמנג והבונובו מסוגלים להלך על שתי רגליהם כשהם נעזרים בשתי הידיים הפרושות לצדדים כדי לאזן את שיווי משקל גופם. עם זאת, מרכז הכובד בגופם של קופי האדם נמצא בחזה בעוד אצל האדם הוא נמצא באגן הירכיים. גם מקום המפרק של גולגולתם לעמוד השדרה שונה מן האדם. אולם, חשבו נא, מה יהא על קופים שמורגלים להלך על שתיים כמונו, בלא להיעזר בשתי ידיהם לשם כך.


מקוק יפני (Macaca fuscata), הצפוני מבין כל הפרימטים מלבד האדם, חי בתנאים קשים יותר משאר מיני הקופים. פרוותו הארוכה אמנם מגנה עליו מפני מזג האוויר הסוער בחורף הקר, אולם זה לא הסתפק באדפטציה הביולוגית לתנאי קיפאון, אלא החל לעשות שימוש במוחו הנבון כדי לשרוד בתנאים קיצוניים ולהיות נכון להתמודד עם כל אתגר. על כך למדו חוקרים שעקבו אחר להקה השוכנת בהרים הגבוהים של צפון יפן, אזור המכוסה בשלג עמוק במשך כל החורף.

בזמן התצפיות הבחינו החוקרים כי הקופים הרחיבו את תחום פעילותם לחלק זר בתוך היער. באזור החדש מצויים גם מספר מעיינות וולקניים שמשכו את תשומת ליבם של הקופים. הם ביקשו לבדוק אותם בדרכם וגילו במהרה כי בריכות חמות אלה לבטח תוכלנה להיות מקום נעים לשהות בו. קופים אחדים גילו תעוזת נפש ונכנסו פנימה אל המים. משלא אירע להם כל רע, התפשט הנוהג גם אצל יתר חברי הלהקה, כך שכולם זוכים בכל חורף ליהנות מאמבט חמים באופן סדיר.

הסקרנות שהוליכה אל תגלית המעיינות החמים, והסתגלנות שאפשרה להם לשבץ את הפעילות החדשה בתוך ההתנהגות הרגילה שלהם, מאפיינות את הגמישות והתושייה של כלל המקוקים. אלה הם פרימטים מצליחים ורבי פנים, המגלים קשיחות במצבים קשים אך גם בעלי יוזמה, והם גם מספקים לנו ראיות מרתקות על כושר הלמידה המרשים של יצורים בלתי אנושיים. להקה אחרת של מקוקים יפנים הציגה הדגמה דרמטית של הסגולות הללו.

להקה זו שוכנת באי קטן, קושימה שמו, מצפון לאי הונשו. בשנת 1952 החלו לערוך בחברי הקבוצה תצפיות בקביעות. הקופים היו בתחילה פראיים וביישנים, והחוקרים טיכסו עצה כיצד למשוך אותם ממעבה היער אל השטח הפתוח, שבו יהא אפשר לצפות בהם בקלות רבה. הם החליטו, אם כך, להניח בטטות על חוף הים. במשך השנה הראשונה אכלו הקופים את הבטטות כמו שהן, יחד עם החול שדבק אליהן, אולם בשנת 1953 התחולל המהפך.

באחד הימים נצפתה נקבה צעירה בת שלוש שנים שהחוקרים כינוה בשם אימו (Imo), והרימה בטטה מן הקרקע כפי שנהגה לעשות מאות פעמים לפני כן. הבטטה היתה מכוסה כרגיל בגרגירי חול, אבל דבר מה שנבצר מהחוקרים להבין, גרם לאימו לגשת אל המים ולטבול בהם את הבטטה. בעודה אוחזת בבטטה בתוך המים בכפה האחת, היא החלה לנקות ממנה את החול בכפה האחרת. מאז אותו יום המשיכה אימו לטפל באותה שיטה בכל בטטה שאספה לידיה.

כעבור חודש התחילה אחת מחברותיה של אימו להתנהג באותה דרך. ארבעה חודשים לאחר מכן אימצה גם אמה של אימו את הנוהג החדש. בסופו של דבר החלה שטיפת הבטטות להתפשט בקרב שאר חברי הלהקה. אימו היתה באותם ימים קופה נמוכת דרג מבחינת ההיררכיה החברתית. יתכן כי זוהי הסיבה לכך שבתחילה נצפה הנוהג החדש רק בקרב נקבות נמוכות דרג, וכמובן, מהן עבר זה אל גוריהן. רק לאחר מכן טיפס הנוהג גם במעלה הסולם החברתי. בתוך כעשר שנים רחצו רוב חברי הלהקה את הבטטות בטרם אכילתן. הקופים הזקנים לא למדו מעולם את השיטה החדשה, ודבקו בדרכם הקדומה לאכול את הבטטה עם גרגירי החול שדבקו בה.

לא היה זה החידוש היחיד של אימו. לאחר כשנתיים וחצי המציאה זו המצאה נוספת: בנוסף לבטטות נהגו החוקרים להשליך על פני החוף חופני אורז בלתי מקולף ולרמוס אותם בתוך החול, על מנת שיוכלו לצפות בקופים באין מפריע, במשך כל הזמן הרב שיידרש להם כדי ללקט את הגרגרים אחד לאחד מתוך החול ולאכול אותם כמות שהם. אלא שהחוקרים שכחו לקחת בחשבון את התושייה של אימו. באחת הפעמים נצפתה זו כשהיא אוספת מלוא החופן גרגרים מעורבים בחול וזורקת אותם אל המים. החול שקע אל הקרקעית ואילו הגרגרים צפו על פני המים וקל היה לאוספם. גם התנהגות זו התפשטה בקרב הלהקה, תחילה בקרב הקופים בעלי המעמד החברתי הדומה לזה של אימו, ולאחר מכן בקרב פרטים נוספים.

האכלת המקוקים של קושימה הוליכה להתפתחות נוספת. הקופים הללו הם תוקפניים מטבעם. בתחילה היו מהססים להתקרב אל בני האדם, אולם מעת שהתרגלו אליהם ואינם חשים עוד פחד, מנסים הם בכל מאודם לחטוף מידי החוקרים את שק הבטטות כדי לזכות בשלל. לפיכך, נאלצים המאכילים להטיל את כל השק על החוף ולסגת לאחור. חברי הלהקה אז עטים על הערימה, תופסים בטטה ביד אחת, דוחקים בטטה שנייה לתוך הפה, ונמלטים מן ההמולה בצליעה על שלוש הגפיים האחרות.

קופים ספורים מפגינים מיומנות רבה אף יותר. הם אוספים כמה בטטות, מצמידים אותן בשתי הזרועות אל החזה ומצליחים לרוץ כך על פני החוף, כשהם נעים רק באמצעות שתי רגליהם, עד הגיעם למקום מבטחים שבו יוכלו לאכול בהנאה. ניכר כי אם יספקו להם שק בטטות מדי יום ביומו, במשך כמה וכמה דורות, אזי ייפול רוב המזון בחלקם של אותם פרטים, אשר מטענם הגנטי העניק להם את שיווי המשקל הדרוש לביצוע התעלול המסובך. הקופים הללו ייהנו מתזונה טובה יותר וישתלטו על הלהקה. הם יעמידו יותר צאצאים מחבריהם החלושים ויפיצו את הגנים שלהם גם לדורות הבאים. וכך, בתוך כמה אלפי שנים יהיו המקוקים להולכי על-שתיים בדומה לאדם.

לעת עתה, מתקיים מנהג האכלת המקוקים בבטטות רק כמה פעמים בשנה, כך שבתנאים הנוכחיים אין לצפות שבני הדורות הבאים יתהלכו על שני רגליהם. למעשה, רב יותר הסיכוי שצאצאי המקוקים יהפכו להיות חיות ים, בדרך שנעשו כאלה הלווייתנים. כבר עתה לא ברור האם רחיצת הבטטות קשורה להמצאתה של אימו, או שנעשית היא בהיסח הדעת כתוצאה משהותם הרבה של מקוקי קושימה בסמיכות לקו המים.

אבות הלווייתנים היו יצורי יבשה שניזונו מצמחים ומחיות קטנות. כשהתחממה אטמוספרת כדור הארץ, נעשתה היבשה צחיחה למדי, ואותם יצורים קדומים נאלצו לחפש את מזונם בקרבת הים, שם מצאו דגים מתים מפעם לפעם. כשערב מזונם החדש לחיכם, היו כאלה שניסו לתפוס גם דגים חיים, ואלה שבילו בתוך המים זמן ניכר יותר, הצליחו לפיכך גם למצוא מזון רב יותר מאלה שנותרו מרבית הזמן על היבשה. בחלוף מיליוני שנים התפתחו מציידי הדגים הללו לווייתנים בסופו של דבר.

עד ראשית המחקר נמנעו מקוקי קושימה מלהתקרב אל הים. משלמדו לרחוץ את מזונם במים, כך הפך מנהג טבילתם בים להרגל קבוע, וכיום הם אוספים יצורים שונים מן הבריכות הזעירות שעל החוף. מקוקים יפניים לומדים לשחות במהרה בכל מקום שמזדמן להם הדבר, ולא מן הנמנע שחיה אינטליגנטית זאת תלמד בזמן כלשהו גם לצוד דגים השוחים במים הרדודים. אם תזונתם של הקופים השחיינים תהיה משופרת יותר, רבים מהם יתרבו והתנהגותם תעבור בתורשה לצאצאיהם, ומדור לדור תתפתח התאמה מיטבית יותר לחיים במים.

מילות מפתח: מקוק יפני, הליכה, שתי רגליים, יפן, אימו, קושימה

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.