עלייתו ונפילתו של עורב המזרע

10/07/2006 ב- 10:49 | פורסם בסיפורים אקולוגיים | סגור לתגובות על עלייתו ונפילתו של עורב המזרע

פגיעתם של מזיקי חקלאות והמאבק המתמשך בהם מצויים לרוב במצב של שיווי משקל, רחוק מהכרעה. כמעט תמיד יוצא המזיק מכלל שליטה בגין פעילות האדם, ובדרך כלל לא מצליחים האיכרים להשיב סדרי עולם לקדמותם. מקרהו של עורב המזרע חריג למדי. התפשטותו היא פועל יוצא של הרס היערות וכינון השדות במקומם. התמעטות אוכלוסייתו אינה אלא תוצר של נזק אחר אשר המיט האדם על הסביבה.


פעילותם וקריאותיהם של עורבי המזרע (Corvus frugilegus) מוכרים היטב באזורים כפריים באנגליה. הם תלויים כמעט לחלוטין בגידולים החקלאיים, ומספרם גדל מאד לאחר שיערות האלונים נכרתו בימי הביניים, והשטחים שנחשפו הפכו לקרקעות מעובדות. ברבות הזמן נעשו נפוצים למדי, ועתה הם נחשבים למזיקים בגלל הכמויות הרבות של גרעיני תבואה שמהווים חלק ממזונם. מאמצים רבים והון עתק הושקעו כדי לדלל את אוכלוסיותיהם, אך לשווא.

עורבי המזרע נוהגים לקנן במושבות על עצים גבוהים. כאשר הגוזלים גדולים דיים, הם עוזבים את הקן אך לא מתרחקים ממנו. במשך זמן מה הם עדיין מקבלים מזון מהוריהם הכולל תולעים, זחלי חרקים, וגרעינים מעטים שנותרו מיבול העונה האחרונה. זו העת שבה האיכרים מבלים את זמנם בציד העורבים. כל שנדרש מהם הוא להגיע עם רוביהם ולירות בגוזלים היושבים על הענפים. לפעמים הם קוטלים את כל הצעירים שבקעו במושבה. חרף זאת, מספרם של עורבי המזרע המשיך לעלות מדי שנה, על אף שניצודו בהמוניהם. מדוע כך הדבר?

התשובה לכך מעניינת: הצעירים שבגרו והצליחו להישאר בחיים חרף הציד המוגבר, ניצבים עתה בפני התקופה הקשה ביותר במחזור חייהם. עורבי המזרע מוצאים את מזונם בשדות שנחרשו או במקומות שבהם הצמחייה נמוכה, אך בתקופת הקיץ אתרים שכאלה הינם נדירים באנגליה. כמו כן, כאשר האדמה יבשה מתחפרות התולעים עמוק בתוכה ולא ניתן לשלוף אותן משם, ואילו הזחלים התגלמו ואינם עוד בנמצא. עורבי המזרע מוצאים עצמם, אם כן, בפני משבר מזון. לעיתים, יותר ממחציתם מתים בתקופה זו ברעב.

לנוכח עובדה זו יוצא שהשמדת המוני העורבים באביב על ידי החקלאים היא על חשבון המוות הצפוי לרבים מהם בקיץ. לולא היו ניצודים הצעירים, אפשר שעונת הקיץ היתה בעבורם גרועה אף יותר, שכן אז היתה מתקיימת תחרות עזה ביותר על משאבי המזון, ויתכן כי שיעור התמותה אצלם היה גבוה בהרבה. לפיכך, ניתן להסיק כי ציד הצעירים במושבות הקינון מאפשר לאוכלוסיית עורבי המזרע להתקיים ברמה גבוהה מן הרגיל. עם זאת, בשלושת העשורים האחרונים ישנה ירידה משמעותית באוכלוסיית עורבי המזרע בשל נסיבות טבעיות.

מתברר שהאזור הכפרי באנגליה השתנה בצורתו במחצית השנייה של המאה ה-20, מאחר שעצי האולמוס מתו ונפלו. האולמוס או עץ הבוקיצה (Ulmus) הוא אחד המאפיינים הבולטים במשוכות שהקיפו שדות וגנים באי הבריטי במשך מאות שנים. מחציתם של כשלושים מיליון עצים שהיו מצויים באנגליה לבדה, גוועו עד סוף המאה ה-20 כתוצאה מהמגפה ההולנדית של האולמוס (Dutch elm disease), שעדיין אינה מראה סימני התרסנות. מוצאה אמנם מאסיה אך מחולל המחלה נתגלה בהולנד. באנגליה היא פרצה לראשונה בשנת 1927.

המחלה נגרמת על ידי פטרייה מיקרוסקופית בשם Ophiostoma ulmi המצויה במוהל העצה. חומר רעלני המופרש על ידה גורם לדפנות צינורות ההובלה בעץ לפתח התעבויות החוסמות את זרימת חומרי ההזנה. כאשר הפטרייה מתפשטת בעץ מצהיבים עליו, ענפיו אט אט מתים ולבסוף הצמח כולו מתייבש. הפטרייה מועברת מעץ לעץ באמצעות שני מינים של חיפושית קטנה מן הסוג Scolytus. חיפושיות אלה ניזונות ממוהל העצים, וגם את ביציהן הן נוהגות להטיל בנקב הנעשה בקליפת העץ על ידי הנקבה. עצי האולמוס הם מקומות הקינון החביבים על עורבי המזרע, והירידה בכמות העצים קשורה, אם כן, להקטנת מספר העורבים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.