מדוע לא הצליחו האוסטרלים להדביר את הארנבונים?

26/06/2006 ב- 08:14 | פורסם בסיפורים אקולוגיים | סגור לתגובות על מדוע לא הצליחו האוסטרלים להדביר את הארנבונים?

במקומות מסוימים על פני הגלובוס תתקשינה הבריות להעלות על הדעת שבני אדם כמותן, בכל הגילאים, שאך מתגוררים ביבשת אחרת, משקיעים מאמצים מפרכים ככל שנדרש בכדי לחסל את הארנבונים החמודים כל כך. אולם, באוסטרליה הפך יצור זה לנתעב ואף למכת מדינה, ובמלחמה כנגדו הוסרו זה מזמן כל המחסומים הרגשיים; וכשכל האמצעים כשרים, ואך ורק בסיטואציה שכזו, מגלה אז האדם לדאבונו את אפסות כוחו אל מול עקרונות הטבע.


ההתיישבות הבריטית באוסטרליה לא עקרה מליבם של המהגרים הרבים את הגעגועים לנופי המולדת, ולמרות ההשתהות המסוימת החליט בשנת 1859 מתיישב בשם תומאס אוסטין (Thomas Austin) לשחרר בכרי המרעה של חוותו שני תריסרי ארנבונים, במטרה שיתרבו וישמשו אותו כחיות ציד. בלכתו לישון בלילה ההוא הרהר אוסטין בתוצאות מעשהו. הוא פילל בליבו שמשאלתו תעלה יפה, וכי לארנבונים לא יאונה כל רע בשל פגעי הטבע. הוא כלל לא שיווה בנפשו שכעבור עשור שנים תגדל אוכלוסייתם למיליונים רבים, ובתחילת המאה ה-20 יימצאו הארנבונים בכל יבשת אוסטרליה, ומספרם ייאמד כבר במאות מיליונים.

מוצאו של הארנבון האירופי (Oryctolagus cuniculus) בחצי האי האיברי. מאז ומתמיד הוא שימש את האדם כחיית ציד בשל בשרו ופרוותו, אולם רק בדורות האחרונים החלו לבייתו ואף להפיצו באזורים אחרים בעולם. באוסטרליה מצא הארנבון תנאים אידיאליים להתרבותו: מיעוט טורפים, חוסר מתחרים, שטחי מחיה נרחבים ומזון בלתי נדלה. כמו כן, התפשטותו המהירה לא נבעה כתוצאה מהגירה טבעית; היה זה האדם שהעבירו ממקום למקום, עד כי לא נודע שטח בר אחד באוסטרליה שלא נצפו בו ארנבונים, מן הערבות הצחיחות ועד היערות הגשומים. הארנבון הפך בביתו החדש למזיק.

עד מהרה הגיעו מימדיה של אוכלוסיית המין למצב שהוגדר כמגפה. הארנבונים שוטטו בחופשיות מרובה על אדמות העשב הפוריות, כרסמו נצרים רכים, כססו את שורשיהם וקליפתם של עצים, וחשפו אזורים נרחבים מכסות הצומח שלהם. אגב כך גזלו את מזונם הטבעי של עופות המשק והחיות המבויתות. איכרים ומגדלי בקר וצאן עשו כל שביכולתם כדי לקטוע את ההתקדמות הבלתי נלאית של הארנבונים, אלא שכל מאמציהם היו לשווא. קטילתם במלכודות וביריות רובה לא יכלו לבלום את השיטפון הגואה. כשכלו כל הקיצין החליטו הרשויות האוסטרליות להכריז מלחמת חורמה על הארנבונים.

הרעיון שצץ במוחם של הממונים נתפש בעיניהם כמבריק. הם החליטו להביא שועלים לארצם, מתוך סברה כי טורפים אלה יספקו אפשרויות גם לחובבי הציד, מלבד התמודדותם הצפויה עם מגפת הארנבונים. אך השועלים שהגיעו זה מקרוב לא איחרו לגלות כי המרדף אחר הארנבונים הוא קשה הרבה יותר בהשוואה לחיות הכיס המקומיות, שחלקן מסורבלות ואיטיות, ואף לא יכלו להתמודד עם טורפים פיקחים שטרם נתקלו כמותם. האוכלוסייה המשגשגת של חיות הכיס הצטמצמה עד מהרה באורח מדאיג. עוד קודם לכן, כתוצאה מהתרבותם העצומה של הארנבונים, נפגעו עד מאד מיני חיות כיס, שלא היו מסוגלים להתחרות בהם על שטחי מזון ומקומות מחיה, ומספרם החל להתמעט.

כשהחלו הרשויות האוסטרליות לפזר רעלים, נתברר שוב שחיות הכיס המקומיות הן הנפגעות העיקריות. על כן פסק השימוש ברעלים, והוחל במתן תמריצים לציידים מקומיים לקטול ארנבונים ככל שידם משגת. אפילו עקרות הבית נרתמו למשימה ויצאו לשדות עם אלות בייסבול על מנת לחבוט בראשיהם של הארנבונים, אבל כל זאת לא הועיל, כפי שהחוואים כבר למדו לדעת.

לאוסטרלים לא נותרה כל ברירה. הם גידרו את חוותיהם בתקווה כי מחסום שכזה ימנע מן הארנבונים להגיע לשטחי המרעה שיועדו עבור צאנם. אולם, הארנבונים התגברו גם על המכשול הזה, בכך שטיפסו זה על גופו של זה כדי לדלג אל הצד האחר של הגדר. האוסטרלים המיואשים אף לא תיקנו את הגדרות שהתבלו ברבות הזמן. הם כמעט נכנעו למכת הארנבונים כשהתברר להם כי אפילו שימוש בגז רעיל שהוחדר למחילות הארנבונים לא קטל אותם בהמוניהם כפי שקיוו, וכי היצורים הללו אך המשיכו בהתרבותם.

בשנות השלושים של המאה ה-20 חל המפנה במאבק. בברזיל נתגלה נגיף בשם מיקסומה (Myxoma). נגיף זה, כך נתברר, הוא קטלני במיוחד לגבי ארנבון היער הברזילאי (Sylvilagus brasiliensis), אבל כמעט שאינו פוגע ביצורים אחרים. באוסטרליה החליטו, אם כן, להשתמש בו במלחמתם כנגד הארנבונים. המחלה עצמה, הקרויה מיקסומטוזיס (Myxomatosis), מועברת על ידי חרקים, ואילו הארנבונים עצמם אינם יכולים להדביק זה את זה. לפיכך, הפיצו הרשויות האוסטרליות מיני יתושים שהובאו מאירופה, כדי שלא ייוותר חלילה קילומטר מרובע אחד בכל יבשת אוסטרליה שלא ימצאו בו יתושים לרוב.

בשנה הראשונה להכנסתה המכוונת לאוסטרליה, עדיין לא יכלה המחלה להתפשט במהירות המצופה, מפני שתנאי מזג האוויר לא עודדו את התרבותם של היתושים נושאי הנגיף. ברם, בתום סדרה של שיטפונות עזים, נחלו האוסטרלים הצלחה רבה. 99 אחוזים מאוכלוסיית הארנבונים ביבשת הושמדה כליל עד ראשית שנות החמישים. מספר הנקטלים נאמד במיליארד פרטים. למעשה, מאז החל האדם להשתמש בפניצילין במאבקו כנגד החיידקים, לא נודע הישג משמעותי רב מזה בלוחמה כנגד מזיקים.

ההכחדה הכללית, כמעט, של אוכלוסיית הארנבונים באוסטרליה, הניבה תוצאות חיוביות ומיידיות: גידול מחודש ומרהיב של עשב ושאר צמחים, באזורים שנשמדו קודם לכן. כברות קרקע חרבות חזרו ועטו שטיח מוריק. נבטים רכים הבטיחו את התחדשותם של העצים, ואפילו מיני סחלבים שכבר נשתכחו כליל, שבו ולבלבו.

מדינות רבות התלהבו מפעולת הנגיף וביקשוהו גם אצלם, ובדרך זו הביאו לפגיעה קשה במארג המזון, מפני שהמערכת האקולוגית בתחומיהן היתה יציבה, והארנבונים היו חלק בלתי נפרד ממנה. כך הצטמצם מספרם של הטורפים הניזונים מהם או שעברו לצוד חיות אחרות. טפיליהם, כמו הפרעושים, אף הם החלו להיעלם. ואילו מתחריהם של הארנבונים החלו להתפשט ביתר שאת, והסבו נזקים כבדים לחקלאות ולצמחיה הטבעית. למרות זאת, בחלוף מספר שנים החלו שוב הארנבונים להתרבות. הנגיף הקטלני לא יכול להם עוד. את הסיבה לדבר ביקשו האוסטרלים לברר.

קל להתפתות ולסבור כי הארנבונים פיתחו עמידות כנגד הנגיף, בדומה לגזעים של חיידקים שנגזרות של פניצילין אינן פוגעות בהם עוד. אולם, פרזיטולוגים ניחשו נכונה את סיבת הדבר: לטפילים יש השפעה פחות חמורה על פונדקאיהם כאשר היחסים בין הטפיל והפונדקאי הם ותיקים ואינם חדשים. לארנבונים שנלכדו בשדה הם הזריקו נגיפים מן הזן המקורי, ומצאו כי שיעור התמותה אצלם היה גבוה מאד. לפיכך יכלו להסיק שהשינוי חל בנגיף עצמו ולא בארנבונים. כלומר, בנגיף הופיעה צורה פחות אלימה שגרמה למספר מקרי מוות נמוך בהרבה.

הנגיף שינה, אם כן, את אסטרטגיית ההדבקה שלו. הזן האלים גרם הן לתמותה מהירה והן לתמותה רבה, כך שרבים מן הארנבונים שנשאו אותו מתו בטרם הספיקו להתרבות, ולכן כמות הפונדקאים הנושאים אותו פחתה עד מאד. כשהארנבון מת אין הנגיף מסוגל להתקיים עוד, ולכן אלימותו הרבה מדי אינה פוגעת רק בארנבון אלא גם בעצמו. קרי, בהיעדר אוכלוסיית ארנבונים ייעלמו גם הנגיפים. לעומת זאת, ארנבונים שנשאו את הזן הפחות אלים שנוצר עקב מוטציה, לא רק שרדו אלא גם אפשרו בעקיפין להדביק פרטים נוספים, וכך גרמו להתרבותו של הזן הזה. התוצאה היתה היעלמות הזן האלים, עקב סלקציה חזקה לטובת זן פחות אלים של הנגיף.

האבולוציה של יחסי טפיל-פונדקאי יצרה במקרה דנן סוג של שיתוף פעולה: הנגיף זוכה להעברה רחבה יותר ואילו הארנבון סובל מתמותה נמוכה יותר. אין ספק כי אבולוציה של עמידות מעין זו מתרחשת ברמת הפרט. אולם, נראה כי בתנאים מסוימים תהיה אלימות הטפיל נמוכה יותר עקב ברירה קבוצתית (group selection) בין אוכלוסיות נגיפים בפונדקאים שונים.

ראו גם:

מעשה בפרעוש וארנבון שהחליטו לגור יחדיו

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.