תרגיל לפקידת שלישות מתחילה

10/06/2006 ב- 16:15 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על תרגיל לפקידת שלישות מתחילה
תגים:

שירות המילואים מספק חוויות לרוב, אף כי ברצון רב הייתי שש להמיר את הימים המפרכים בכל משימה אחרת שתועיד לי המציאות כאזרח. ואולם, אין כמחנה הצבאי כדי לשמש כר נרחב לניסויים מעניינים בחקר התגובות האנושיות, ובעבורי משמשים חיילי הבסיס כיצורי מעבדה לכל דבר. כל זאת מתאפשר מעצם העובדה שרובם אינם מכירים אותי ואני בבחינת דף חלק בעבורם, ולכן עשוי אני ללבוש כל צורה שאבחר, אך ורק כדי לבחון את התנהגותם כלפי כסות זו.


אחת הפריבילגיות שיש לאנשים חכמים היא יכולתם להתחזות לשוטים כאוות נפשם, מבלי שהטיפשים יעמדו על כך; וסלחו לי על התנערותי מן הצניעות המזויפת, אולם אין דרך אחרת להלל את מעשיי הבזויים. הכול החל כשזומנתי לשמונה ימי מילואים מיום ב' ועד זה שלאחריו. כהרגלי, הגעתי לבסיס כרבע שעה לפני כולם, דהיינו כשעתיים לאחר המועד שנקבע בצו הקריאה. השעה היתה 9:45 בבוקר כשנפרדתי משלושה שקלים ומחצה לטובת כוס קפה שהכינה לי המכונה. בעודי אוחז במשקה הלוהט, מגיעות אליי מילים מוכרות במהירות הקול: "בלו, זרוק את הקפה הזה. בוא תשתה אצלי".

נכנסתי למשרד רחב הידיים, בוחן תחילה את מצבם העגום של דגי הזהב באקווריום הצה"לי, ואז ניגשתי ללחוץ את ידו של הסמב"ס, רב סרן ע' בשבילכם. תרמיל הגב שלי הסגיר אותי לעיניו, כשהשקה את שתילי הנענע על אדן החלון. "אז מה, בלו, אילו מעללים אתה מתכנן לעשות הפעם?". למען האמת, עדיין לא זממתי דבר. "הגעתי רק לשמונה ימים, אין טעם לעשות ברדק", השבתי. ע' ואני כבר מכירים שנים אחדות. אפשר לומר שאנו מיודדים למדי.

בשעה עשר הגיעה קצינת הקישור, ובעקבותיה חמישה מילואימניקים נוספים. כדרך השגרה, נדרשנו למלא פרטים בדויים, שוב נשמעו התלונות על כך שאי אפשר להשיגנו בטלפון בשעות היום, ולאחריה  הגיעה התשובה המוכרת: למה באמת את לא מתקשרת בלילה? לאחר מכן, קיבלנו טופס טיולים ועימו נדדנו לעבר האפסנאות, הנשקייה והשקמייה הסגורה. השק"ם בבסיס הזה אף פעם לא נפתח בזמן. לידי נמצאה קצינת הקישור: "בלו, הבקשה שלך לעבור ליחידה הזואולוגית לא התקבלה, כי עדיין אין כזו. אתה תצטרך להמשיך לעשות מילואים עם בני אדם. אני יודעת שזה קשה בשבילך, אבל חוששני שכך בנוי כל צבא".

המטווח המאומץ החל בתרגיל פרט יבש בנוסח: תחילת תנועה במגמת סריקה – "נתקלת" – סריקה לאחור עם וידוא הריגה (עודד, מותר לוודא הריגה או שזה כבר בוטל? בגדוד הזה עוד לא בוטל, נעניתי בגיחוך). לאחר מכן, קיבל כל אחד מאיתנו 58 כדורים כדי לדחוס אותן לשתי מחסניות, והתבקשנו לאסוף את התרמילים לאחר הירי. אז פנה אלינו עודד עם ההסבר הנפוץ אודות "חדל אש", ומה יש לעשות במקרה של מעצור. הוא נטל מידינו את דפי "המבחן" ומסר לנו גבולות הגזרה.

"בלו, אתה ממש 'צלף אולימפי'. אתה מתאמן פה כל יום?" לעג לי אחד משני הסרנים שעמדו לעשות איתי את הימים הבאים. לא הכרתי אותם וגם לא את שני הקצינים הנוספים שאמורים היו להחליפם ביום שני הבא. את זה שאמור להחליפני דווקא הכרתי, וכלל לא שמחתי לראותו. ביום שני הבא עתיד הייתי להגיע לפגישה חשובה בשעה אחת עשרה בבוקר. אין שום סיכוי שבעולם שאשתחרר מן המילואים לפני כן; הברנש המעצבן הזה הוא מאחר כרוני. הוא לחץ את ידי בחיבה מזויפת ועזב הביתה ביחד עם שני האחרים לאחר המטווח.

נותרנו, אם כן, שלושה, והתחלנו לתכנן יחדיו את המשמרות. אחד מאיתנו אמור היה להיות בחופשה, בשעה שמוטל על השניים הנותרים להיות במשמרת בת תריסר שעות. כמו כן, שניים יזכו לחופשה בת שלושה ימים, ואילו אחד מאיתנו יצא לחופשה בת יומיים בסוף השבוע. מיד ויתרתי על שישי-שבת, והתחלתי לעשות חושבים. אז הודעתי כי במהלך יום ראשון עליי להיות בבית בשל סידורים מסוימים, וכי אשוב למחרת כדי להחליף אחד מהם בתפקיד ואחר כך אשתחרר. כולנו הגענו להסכמה מלאה בתוך דקות מספר, מלבד לגבי יום א'. השניים דרשו שאשוב בערב היום ההוא במקום ביום ב' בבוקר.

את המילואים התחלתי ביום רביעי, לאחר ששבתי מחופשה בת יומיים. בארוחת הצהריים פניתי לחייל שהגיש לי את מנת הבשר ושאלתי אותו מי מבין החיילות היא מש"קית השלישות. הוא הצביע על אחת מהן. צרבתי את דמותה בזיכרוני, ויצאתי החוצה כדי לאכול מזון שהבאתי עימי מביתי. כעבור דקות אחדות הופיע הנשק בדרכו לחדר האוכל. התלוננתי בפניו כי הכוונת ברובה שקיבלתי אינה מאופסת דיה, ושאלתיו מה עליי לעשות בנידון.

למחרת זיהיתי את החיילת מהשלישות, כשהיא יושבת עם חברותיה על ספסל מחוץ למשרדה. מיד לבשתי פרצוף זעוף. שאלתי אותה אם כבר הגיעו העיתונים, ושנמאס לי מהבסיס הזה ומהסמב"ס המעצבן. היא אישרה בפניי שהוא עשוי להיות נודניק לפעמים. באותו יום הצלחתי להטריד הן את הנשק והן את האפסנאים. בינתיים התגליתי בפני סרן א' כאדם לא חכם במיוחד. ביום המחר, אמור היה לצאת לחופשת השבת, ודומה כי כבר שנים רבות הוא לא מילא תפקיד עם אדם נבער כל כך כמותי. הגדלתי לעשות כשביקשתי ממנו לסייע לי בניסוח מכתב מסוים. הוא הצליח לתקן את מרבית שגיאות הכתיב, אולם מאוחר יותר שמתי לב שלא על כולן הוא עלה.

בערב ההוא, בהתקרבי לשק"ם פגשתי את מש"קית השלישות. היא שאלה אותי בחיוך מה שלומי ומה מצב העניינים עם הסמב"ס. השבתי לה שאני לא מדבר איתו, וכי רבנו כבר פעמיים במהלך היום. למרבה המזל, היא הסתלקה רגעים אחדים לפני שרב סרן ע' פסע לעברי כדי לטפוח לי על השכם. שבתי לחדר עם בקבוק משקה קל מוגז, שניערתי היטב לפני כן. במיטה הסמוכה שכב סרן א' וקרא ספר. דקה מאוחר יותר הוא יצא היישר למקלחת, כשעל כל בגדיו רסס המשקה, והוא פולט: איזה בן אדם מטומטם הוא זה!

כה שמחתי לראות את מש"קית השלישות ביום שישי בבוקר. היא הודיעה לי בשמחה שהסמב"ס יצא לחמשו"ש בלילה הקודם. טוב לדעת שמישהי חיננית כמותה דואגת לי. הודיתי לה על הבשורות הטובות. גם באפסנאות כבר שמעו על מריבותיי הקשות עם הסמב"ס. שעתיים מאוחר יותר הופיע סרן ל'. אותו הייתי אמור להחליף ביום ב' בבוקר בתפקיד. כדי להשתחרר לחלוטין מן המילואים הוא נזקק, כמובן, שיחליף אותו אחד הקצינים שיתגייסו בשבוע הבא. בינתיים הוא החליף את סרן א' בתפקיד, אשר יצא בשמחה הביתה לחופשת השבת.

ביום ראשון בבוקר יצאתי הביתה. לפני כן שמעתי את הדו-שיח הבא:
"ומה אם הוא לא יבוא מחר בבוקר, אלא רק מאוחר יותר בצהריים? הוא צריך הרי להחליף אותי בתפקיד מוקדם ככל האפשר".
"אין שום סיכוי כזה", ענה לו סרן א', "המוח שלו אפילו לא מסוגל לחשוב על כך".
הגענו, אם כן, להסכמה שאשוב למחרת בבוקר במקום בערב ההוא.
ואמנם, כך היה. למחרת בשעה 7:45 הייתי בבסיס.

כשאני נושא טופס טיולים, רובה וקיטבג נעמדתי אל מול הנשקייה. לאחר כמה דקות של איחור הופיע הנשק. מסרתי לו את הרובה המצוחצח ואת המחסניות והחתמתי אותו בטופס. עתה נותר להיפטר מהקיטבג. האפסנאית הציצה בטופס הטיולים: "מצטערת. אתה חייב להחתים את הסמב"ס לפני שאני חותמת לך".
הזכרתי לה שאני מסוכסך עם הסמב"ס, ובמקומו אחתים את המב"ס, מיד לכשיגיע. היא ניאותה בספקנות רבה, אולם הצלחתי להדיר מעימה את חששותיה.

על הטופס נותרו שני מקומות פנויים עבור חתימות: זו של השלישות וזו של מפקדת הבסיס. הסתכלתי ימינה ושמאלה, שמא יגיחו לפתע סרן א' או סרן ל' בקרבת מקום, ומשלא ראיתי אותם, אצתי מיד אל המשרד המבודד. המש"קית ישבה שם וטיפלה בניירת לפניה. היא הרימה ראשה וחייכה אליי. "הצמה מוסיפה לך מסתורין", אמרתי לה. "איזה מסתורין?" שאלה היא, מעט מוטרדת. בעודה מהרהרת בדבריי, הצגתי בפניה את טופס הטיולים. "אז אתה משתחרר היום?" אמרה בחיבה. ואז הוסיפה: "אבל אני חייבת חתימה של הסמב"ס, אתה יודע זאת". הסתכלתי עליה בפנים חמוצות: "את יודעת שאני לא מדבר איתו כבר שבוע. באתי כעת מהבית ואני ממש לא רוצה להשלים איתו. אנא ממך". פניה נכמרו אט אט. "בסדר", פסקה לבסוף, ומסרה לי את טופס השחרור הצהוב.

בערב ההוא של יום שני, לאחר שתמו כל פגישותיי בהצלחה רבה, מטלפנת אליי קצינת הקישור: "בלו, אני ממש מופתעת שענית לי. זו הפעם הראשונה שלא עונה לי המשיבון שלך. איפה היית היום? אל תשאל, המחליף שלך הגיע רק בארבע אחר הצהריים. כן, שניהם היו מרוגזים מאד. הם לא יכלו להשתחרר עד שהוא התגייס, כמובן. הם התקשרו אליי עשרות פעמים. הסברתי להם שלא אוכל לעשות דבר, כי השתחררת כדין מן המילואים.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.