למות על פסגת העולם: דילמה מוסרית שהשלכותיה הרות גורל

03/06/2006 בשעה 14:44 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על למות על פסגת העולם: דילמה מוסרית שהשלכותיה הרות גורל

זהו סיפור אמיתי על בחור אוסטרלי ששפר עליו גורלו ועל בחור בריטי שאיתרע מזלו. שניהם ביקשו להעפיל אל פסגת האוורסט ולא יכלו. האחד שב הביתה. השני נותר על ההר. מדוע? האם אפשר היה לחלצו? מסתבר שכן.


כבר עם הגיעי לקוצ'במבה נתערערו תוכניותיי. האם לא כדאי לוותר על ביקור בפסגות האנדים של בוליביה לטובת פסגות גבוהות יותר באקוודור? אף שעד הרגע בו עצר האוטובוס מנסיעתו, לא הרהרתי בסוגיה מעודי, הנה לפתע חדרה לתודעתי מחשבה המוכרת לכל מטפסי ההרים: הרצון לכבוש את הפסגה הגבוהה ביותר. העפלה לרום של 5700 מטר אינה מרגשת כמו העפלה לרום של 6300 מטר, ולכן מוטב לשמור כוחות לקראתה.

הכללים משתנים כשמדובר בפסגות הרמות של ההימלאיה. גובהן הרב דורש התנסות מרחיקת לכת בהעפלות לפסגות נמוכות מהן. אל מעלה הר קילימנג'רו (5895 מ') יכולים להעפיל חובבים רבים בהתנסותם הראשונה. אל פסגות מושלגות בגבהים דומים נחוץ ציוד אלפיני והידע להשתמש בו, ואילו ברום של שבעה ק"מ כה דלילה האטמוספרה עד שנדרשת מסכת חמצן. מלבד זאת, מרום של שלושה ק"מ נדרש הגוף לזמן התאקלמות על מנת שלא לסבול ממחלת גבהים, העלולה לגרום למוות. משך זמן ההתאקלמות תלוי במצבו הפיזיולוגי של המטפס, ובתקופה זו הוא נדרש לנוח בגובה מסוים עד שגופו יוכשר למאמצי המשך הטיפוס. לשם כך קיימים מחנות מטפסים בגבהים שונים, שבהם שוהים בני לאומים רבים בחברותא. מלבד זאת, ככל שהפסגה גבוהה יותר כך תלוי המטפס במצבי הרוח, תרתי משמע, של הטבע. סופה עזה תמנע ממנו את ההגעה אל היעד, ולא כל עונה הינה מתאימה לטיפוס.

השאיפה לדרוך במקום גבוה ככל האפשר הינה משותפת לכלל מטפסי ההרים. זכורה תשובתו של ג'ורג' מלורי לשואלים מה יש באוורסט שמושך אותו כל כך. "כי הוא שם", אמר מלורי ולא יסף. שנה אחרי כן מצא מלורי את מותו על פסגת ההר (?), ובכך פתח רשימה ארוכה של קורבנות החלום האנושי: לגעת בקצה גבול היכולת ולהיות מסוגלים לו; אולי אף להכניעו פעם נוספת ועוד פעם. זוהי אכן התמכרות לסיכונים בלתי מבוטלים, בדומה לזו של לוחמים הששים אלי קרב וחפצים להיתקל באש, כדברי גורודיש: "הישרתי את עיניי אל המוות והוא השפיל את מבטו".

רק אלפים בודדים הצליחו להעפיל אל פסגת האוורסט, מאז הגיעו לשם בצוותא אדמונד הילרי וטנזינג נורגיי בשנת 1953. כעשירית מן המטפסים קיפחו את חייהם על ההר, חלקם בדרך אל גג העולם, אחרים בירידה ממנו. כדי לכבוש את האוורסט ולרדת ממנו בשלום נדרשים הדברים הבאים: מימון רב, הצטרפות למשלחת, כושר גופני מצוין, מצב בריאותי שפיר, ניסיון עצום, יכולת קבלת החלטות מהירה, מזל אמיתי. אולם, לאחרונה מתברר כי לא רק זאת- דרושה גם אחוות לוחמים מזו הידועה בקרב: אין מפקירים פצועים בשטח בשום תנאי.

עונת הטיפוס על האוורסט גבתה השנה את חייהם של חמישה-עשר מטפסים. אף אחד מהם לא הגשים את חלום חייו. כולם מתו בדרך אליו. טוב למות בעד חלום, שכנעתי את עצמי כבר פעם אחת. רבים רואים בכך לא פחות מאשר ניסיון התאבדות מזן חדש. מטיבם של חלומות מן הסוג הזה, גם המוות אינו שגרתי: עץ עלול ליפול על המאהל באמצע הליל ולמחוץ את יושביו כבר בשלב מוקדם, מפולת שלגים עלולה ליטול עימה את כל מי שנקרה בדרכה, אפיסת כוחות עלולה להתיש את כוח הרצון ולאבד את רוח החיות, כוויות קור עלולות לגרום לנמק ההולך ומתרחב.

לא כולם זוכים לכך שגופתם תוטס הביתה. ישנם כאלה שהפכו לחלק בלתי נפרד מן ההר. זהו גם גורלו המצער של דיוויד שארפ (David Sharp), בחור בריטי שראה במו עיניו את החלום המתקרב-מתרחק אט אט. שארפ נפגע בדרך אל פסגת האוורסט ונבצר ממנו להתקדם מעלה. הוא גם לא מסוגל היה לרדת מטה ללא עזרה. ארבעים מטפסים חלפו על פניו, הביטו בו והמשיכו הלאה. אף אחד מהם לא עצר כדי להגיש לו סיוע. זה אחר זה הקשיחו את ליבם ומיאנו להיעתר לתחנוניו. לבסוף, מת שארפ לדיראון עולם. על הדרמה האנושית הזו לבטח יעשו עוד סרט.

יש בינינו המעריצים את מטפסי ההרים הקשוחים על אומץ ליבם, אולם מתקשים לאמץ אל ליבנו את חוסר המעש המזוויע. הצלת חיים, כך סבורים כולנו, קודמת לכל מטרה, גם זו המקדשת את האמצעים בדרך אליה. היהדות אף מתירה את חילול השבת למען פיקוח נפש. פסקי הלכה קבעו זה מכבר כי קדושת החיים עדיפה על פני קדושת האדמה. אז במה שונה הקוד האתי של בני תרבות מזה של מטפסי הרים? מדוע, אם כך, אנו כה מזועזעים לשמע הידיעה הנוראה?

אפשר שמשלחתו של שארפ אמנם חרדה לשלומו, אולם לא ראתה לנגד עיניה את הצלת חייו כמטרה ראשונית. חבריה הפקירו אותו בעד המטרה האחרת: כיבוש ההר. איש מהם לא הרהר על חייו של שארפ, או על חייו שלו אם היה הופך במקומו לחסר ישע. כולם היו מרוכזים רק בהגשמת חלומם עד שהפכו לבלתי אנושיים, יען כיבוש הרים הוא לחם חוקם של בני אדם. יש שיחושו תיעוב, מיאוס וסלידה, ואולי אף קדרות לנוכח אפסותם, אך כלום אפשר לשפוט את התנהגותם? וכי מצווים הם להיות בעלי שאר רוח ולהפגין גדולת נפש לנוכח חבר במצוקה?

אני שם עצמי במקומם: מחד, אם הייתי מסייע לשארפ, היה עליי לוותר על הגשמת החלום לזמן מה, ולשוב אל ההר רק בהזדמנות אחרת, אם בכלל. אפשר שלקראת הניסיון הבא לא אשיג מימון, אולי אף לא אהיה כשיר עוד מבחינה גופנית. המטפסים הללו עשו שנים ארוכות על משעולי ההרים, ולו כדי להגיע לרגע הנכסף שבו יכבשו את פסגת העולם, והנה רגע זה עשוי לחמוק מהם לעד. לכאורה, גם כל אחד מביניהם מודע מלכתחילה כי מדובר בסיכון חיים ובמה כרוך המחיר. מאידך, איך אפשר לשוב לנורמליות, ביודעי שחרצתי את גורלו של אדם למוות בלא סיבה שפויה? לפיכך, אין כל ספק בליבי שהייתי נרתם לעזרתו, תוך ויתור על אזכורי כבוד ברשימות המטפסים, למען תהילת עולם אצל אדם יחיד: הניצול.

ישנם מטפסי הרים שיאמרו כי אי אפשר לשפוט במקרה דנן את התנהגותם של חברי המשלחת. בגבהים שכאלה פועל המוח בצורה מוגבלת, הגוף תשוש, המחשבה אינה פועלת. לא פעם, יסבירו, שאין די בכוחותיהם שלהם כדי לשרוד או להתאושש, ולכן הם חסרי יכולת להציל חיים של מישהו אחר מבלי לסכן את חייהם שלהם. ברם, כל דבריהם בטלים לנוכח הצלתו המרשימה של בחור אוסטרלי בשם לינקולן הול (Lincoln Hall). הול נמצא במצב דומה לזה של דייוויד שארפ, אולם, למזלו הרב, נתקל בו מטפס שחש נקיפות מצפון להשאירו שם לבד. הול כבר גסס, אך מחלצו, אשר התחנך על מוסר צבאי, לא אמר נואש, ועשה ככל יכולתו להובילו למקום מרפא. ואולי זוהי ההוכחה שגם על פסגת האוורסט הקפואה והאכזרית, ישנה פינה קטנה לטוב לב וחמלה.

עדכון: לאחר שקראתי את "אוורסט 2006", ספרו של ניק הייל הסוקר בהרחבה את הפרשה, שיניתי את דעתי. על כך תוכלו לקראו ברשימתי: דילמה בגובה פני הים.

מילות מפתח: טיפוס הרים, אוורסט, אברסט, הרי ההימאליה, הימאליה, מוסר, אתיקה.

מודעות פרסומת

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.