השנה היא 1799

02/05/2006 בשעה 16:19 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על השנה היא 1799

אם ישנו מקום טוב יותר לחיות בו הוא הדמיון: אתם בוראים לכם אי קטן מול חופי תל אביב. חשקה נפשכם לחקור שם עטלפים, כי אז מיד מציידים אתם את האי במערה גדולה ומשכנים בה את היונקים המעופפים. ובכל זאת, ישנה תעלומה שאף הדמיון מתקשה להסבירה: לאן נעלמה הילדה הקטנה?


לפני מספר חודשים ביקרתי באחד מיערות קק"ל עם כמה מקורבים. התלווה אלינו היערן, ערבי במוצאו, שהפגין בחן את ידענותו המפליגה. מי שביקר בחורש הטבעי הסבוך בכרמל, מתקשה להסתגל לחדגוניות המאפיינת את היערות הנטועים בשפלת יהודה. עיני המתבונן מתרשמות מן העצמים הגדולים ופוסחות במתכוון על אובייקטים קטנים יותר. כך רואה המבקר עצי אורן וברוש ומדמה לעצמו יער מלאכותי שאינו יכול להתקיים בלעדי האדם. ברם, עיני הבריות מטעות אותן ומוחן שוגה בהסקת המסקנה הבלתי נכונה.

היערן הוליך אותנו, כשאחר כל פסיעה היה נעצר ומצביע על צמח זעיר שבלט מעט מן הקרקע. ללא הנחייתו אפשר שלא היינו מבחינים בצמחים הללו, או שהיינו תוהים לעצמנו כי מדובר באותו זן. אולם, לפליאת כולם יכולנו לזהות תריסר מיני צמחים שונים, בשיפולי מהמורותיו של קטע שביל קצרצר במיוחד. אחרי כן, ביקשתי את הקבוצה לשבת על הארץ, ולהביט על אורחות החיים המופלאים שנעלמים מעינינו מבלי משים. אפילו נתכופף, נטעה לחשוב כי רגבי העפר שוממים מיצורים, בשעה שהם מלאים בהם. לשם כך יש להתרווח על בליטת אדמה ולהסתכל תחתינו. או יתגלה לעינינו עולם קסום שבו חולפות חיפושיות נאות ועכבישים ממהרים לדרכם.

מאד הופתעתי בשבוע שעבר לקבל הודעה מן היערן. הוא שאל אותי אם אני מכיר מומחים לעטלפים. אני מכיר כמה. מתי מעט חוקרים את חיי היונקים הליליים. אפשר להכירם על פי הציוד הטכני שהם נושאים עימם. על מנת לזהות את מין העטלף המדובר, לא עוקבים אחר מעופו, אלא מקליטים את קולו ולפי תדירות הצליל ניתן לדעת מי חלף בין עצי התמרים. ביררתי אצל היערן מה הוא מבקש לדעת. סיפורו הותיר אותי משתומם.

באחד מסמטאותיה של יפו נכנסנו לחצר גדולה ומולנו עמד מבנה אבן הדור וישן. השכנים סיפרו לי שהבית שומם והם חושדים שעטלפים הקימו בתוכו מושבה, אבל כל ניסיונותיהם לחשוף אותה עלו בתוהו. היערן סבר שבעזרת הטכנולוגיה שבודקת את תדירות הקול אפשר יהא לזהות את מין העטלף, או לקבוע אם מדובר במין שעדיין בלתי ידוע בישראל. בדרך זו כבר נתגלו כמה מיני עטלפים בארץ שנושאים את שמות חוקריהם. לי אין את הכלים הנדרשים, אבל גם אין עדיין עטלף שקרוי על שמי, כך שמיהרתי לנצל את ההמולה.

נכנסתי לתוך הבית החרב. החדרים היו ריקים מהפרשותיהם של עטלפים וחשופים לעין הרואה. בין המרצפות גדל צמח שפרחיו מעוותים. שאלתי את היערן לשמו אבל הוא, חיוור כולו, לא הצליח להעלות את שמו מזיכרונו. כנראה, מוטציה כלשהי של סביון, הפטרתי כמו הייתי ידען גדול, והמשכתי להקיף את הבית. מכל עבריו לא מצאתי פתח אחד, ואף שטיפסתי על הגג עדיין נותרה התעלומה בעינה: היכן ממוקמת מושבת העטלפים שכל השכנים בטוחים בקיומה?

המבוגרים נדמו בעיניי לפתע כמי שזיכרונם הולך ונשחק, ולכן פניתי לילדה קטנה ושאלתיה מהיכן מגיעים העטלפים. היא סיפרה לי שהם באים מן הים. אחיה הגדול חייך ואז צחק. הוא הסביר לי שעל מנת שלא להבהיל את הזאטוטים ולומר כי עטלפים מתגוררים סמוך למעונם, הם מספרים להם שהם באים מן הים. לשם כך הם אפילו בדו אי קטן. בינתיים נעלמה לה הילדה כלא היתה, כך שלא יכולתי לברר עימה אם ברצונה לבקר באי באחד הימים.

בסופו של דבר, הבהרתי לכול הסובבים שישנו חדר פנימי וקטן במבנה שהינו אטום. העליתי בדעתי שהעטלפים מצאו פתח להיכנס לתוכו, ועתה ביקשתי לפרוץ את אחד מקירותיו. לאחר עמל קצר גיליתי מאורה מאורכת המטויחת בצדה האחד. לא היה כל סימן לנפש חיה. מישהו חרט על הטיח את המספר 1799. התחלחלתי שמא היה זה אסיר שכלאוהו במקום, אולם מיד נרגעה רוחי כי לא מצאתי שום דרך למלט משם את עצמותיו. היה זה מקום ללא מוצא. לאחר החשכה הופיעו העטלפים בין עצי הבוסתן. לא נזקקתי לכל מכשור מיוחד כדי לזהותם. הודעתי קבל עם ועדה כי אלה עטלפי פירות, ואם ירצו בכך, אז אפשר להבריח אותם באמצעות עשן.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.