נוסטלגיה הצפונה בתוך בקבוק ישן

01/05/2006 בשעה 19:44 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על נוסטלגיה הצפונה בתוך בקבוק ישן
תגים:

איש לא הודיעני כשנולדתי כי נגזר עליי במרומים להיות חוקר שלוליות. פעם, כשהעיר ריקה היתה מבניינים צמודים, ולא על כל שעל הופיעה גינה ציבורית, כי אז לא היה מראה שכיח יותר בחורף מאשר כמה ילדים קטנים, נעולים במגפיים גבוהים, המנסים בהצלחה רבה לאסוף ראשנים אל תוך בקבוקים ריקים. היום צריך להרחיק עד אזור השרון לשם כך.


את ההרצאה על חסרי חוליות של מים מתוקים אני מעביר כבר מזה חמש-עשרה שנה. הפעם הראשונה היתה בצבא. שעות הבוקר של אחד מימות השבוע הוקדשו בכל פעם להדרכה בנושא מסוים, כשאחד מאנשי הסגל נאלץ בתורו להכין. בחירת הנושא היתה לרוב חופשית, אולם אני לא נהניתי מן ההפקר. כמי שהקים פינת חי בחצר מגורי הסגל – בניגוד לתקנות הצבאיות שאוסרות הכנסת בעלי חיים לתוך בסיס צבאי – לא נהניתי מפריבילגיות רבות למעט אחת.

לראש אכ"א אמרתי בעת ביקורת פתע, כי האווזים שהוא רואה לנגד עיניו נדדו אלינו מאירופה, הבחינו בבריכה הזעירה מן המרומים, והחליטו לרחוץ בה דווקא ביום שהוא הגיע (הבריכה שימשה אותנו עד אז לטבילה בימי קיץ לוהטים). על כך הוא השיב בשאלה: נניח גם שהתרנגולות ברחו מהמקרר שבמטבח, מצאו נוצות בדרך והסתתרו כאן, ונניח שהעז הזו דילגה מעל הגדר רק כדי ללעוס את הדשא שכאן הוא ירוק יותר, אבל איך תוכל להסביר לי את הימצאות הצפרדעים האלה בתוך אקווריום סגור? האם הברבור שבפינה הכניסן לשם, במקום שיבלע אותן כדרך שהוא נוהג בטבע?

במקום להשיב לשאלת האלוף, הסברתי שברבורים הם בכלל צמחוניים ואולי הגיעו הנה בגלל הדשא, כי אם ישים נא לב, ייווכח שפה ושם הוא כבר נעלם. על כך אמר הנגד הכעוס שבכל מקום שאני דורך הדשא אינו צומח יותר. הוא שב על אלה דבריו עוד מספר פעמים בהקשר של פינת החי. בשיחת הפרידה לפני השחרור השבתי לשאלת מפקדי כי אני מתעתד להיות מדביר עשבים. בסופו של דבר, מבלי שידעתי זאת אז אכן התמחיתי בהדברה ביולוגית. אבל, בינתיים נאלץ מפקדי להבהיר שיהודה הביא את הצפרדעים מהשלולית שהוא חוקר. האלוף התבונן בי בשימת לב רבה ואז טפח לי על השכם ואמר: אתה ברדקיסט לא קטן, אה? מאוחר יותר התברר לו שאני מרצה בה בעת עונש של ריתוק על גניבת כוסות מיחידה שכנה.

ברם, הריתוקים למיניהם מעולם לא הפריעו לחקר השלולית. כל חיילי היחידה ידעו על השלולית וחלקם אף ביקרו בה במחיצתי. בדרך כלל, יומיים-שלושה בחודש הוענקו לי כחופשה יומית על מנת לנסוע לשלולית כדי להתחקות על השינויים שחלו בה. השלם המשונה סירב לאשר לי את ההוצאה החריגה, ולכן, על מנת שהחירור בכרטיסייתי יתאים למאווייו, נאלצתי לנסוע בטרמפים לא פעם בדרך הביתה, וכך הכרתי את שולמית מחדרה. היא היתה מורה, בת שלושים ומשהו, ומול כיתתה נשאתי את הרצאתי השנייה על חסרי חוליות של מים מתוקים. יום בהיר אחד היא גם התלוותה אליי לסיור מעמיק מסביב לשלולית. אחרי כן, פסענו לעבר הצוק כדי להשקיף אל הים.

אתמול ביקרתי בשלולית. אני שב אליה כעשרים פעמים בשנה, אם מתוך רצון לנוח קמעא או כדי לחקור את צפונותיה. השלולית – אחת משמורות הטבע הקטנטנות בישראל – היא גדולה למדי. לא תמיד אני מקפיד לבקר בכל גבולותיה. בצד המזרחי לא סיירתי למעלה מחודש ימים. החלטתי להסיר משם כמה מוטות מן הקרקע ולהעבירם למקום אחר. בבואי אליו מצאתי שמישהו השחית את האבן הלבנה שעליה אני נוהג לשבת. כל מיני קשקושים חדשים הופיעו עליה. הלכתי בעקבות העקבות. הללו רמסו את הקרקע בעדינות רבה. המשכתי כך ללכת עוד מספר דקות. הנעל האלמונית דרכה על בקבוק בדרכה. הוצאתי אותו מן האדמה. ניקיון האזור חשוב לי ביותר.

בתוך הבקבוק הישן והמלוכלך נראה נייר מגולל. פתחתי אותו לאחר מאבק קצר. זה היה הבקבוק ששולמית ואני השלכנו למי השלולית לפני חמש עשרה שנה, ומאז הוא נסחף כמאתיים מטר ממנה. כתבנו בו את שמותינו ואת התאריך. מדוע? אינני זוכר. אולי מסר לארכיאולוג מן האלף הרביעי? הבעיה הינה בכך ששולמית רשמה רק את שמה הפרטי. אין לי מושג מהו שם משפחתה. מאד הייתי רוצה לפגוש אותה, אך אינני מכיר דרך קלה לאתר אותה. האם להתחיל לרחרח בבתי הספר שבשרון ולשאול על המורה שולמית? אולי כבר אינה זוכרת אותי. האם בלי משים אני נעשה נוסטלגי מדי?

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.