2 ימי החסד של ערוץ 2

25/04/2006 ב- 22:35 | פורסם בענייני דיומא | סגור לתגובות על 2 ימי החסד של ערוץ 2

בשידורי הערוץ השני נראית ארצנו המדברית למחצה כאילו נטועה היא בסקנדינביה. לרוב תככבנה בפרסומות בלונדיניות תכולות עיניים, ובטלנובלות יופיעו שרירנים חובבים בנוסח נורדי. לאלה עם המראה המזרח-תיכוני, שמשום מה מתקראים גם כן בני אדם, אין מקום בטלוויזיה המסחרית, לפחות כל עוד הם חיים.


כן. אני לא מתבייש לומר. אני מאלה שצופים בשידורי הערוץ הראשון באופן קבוע. מדי פעם אני צופה גם בערוץ 10. הסטנדרטים של ערוץ 2, לעומת זאת, הם מחוץ לתחום צפייתי. יש גבול לנומך שמוחי יכול לרדת אליו ממעלה 184 הסנטימטרים שלי. לא. אינני מתנשא מעל האוכלוסייה. אני נמצא על הקרקע, אבל מגיל קטן מחשבותיי משייטות בגבהים כאלה, שמלמטה בני אדם אחרים אינם יכולים לעקוב אחריהן בקלות רבה. משום שאינני אדם רב-פרצופי לא מזיז לי כהוא זה מה חושבים עליי זרים. אולי זו הסיבה שיש לי כה הרבה חברים טובים, גם בערוץ 2.

אני סבור שהעיתונות בישראל כה רדודה, עד שנדרשת חללית כדי להכין כתבה על מגדל אייפל. אולם למרבה ההפתעה, דווקא בערוץ הליליפוטי מרובים האנשים הנבונים. מה מושך אותם אליו? כסף? תהילה? אינני יודע. אני גם לא שואל אותם. אנו נפגשים לפרקים ומשוחחים על כל דבר אפשרי מלבד תקשורת. קשה להם עם זה. העיתונאים הם טיפוסים רכלנים. די שכתבה בידיעות אחרונות לא תמצא חן בעיניהם, וכבר תשמע אינפורמציה על כל השושלת המשפחתית של הכתב, ודיונים ארוכים על עומק הבור שאליו צריך להשליך אותו. נראה שבלי יצר החטטנות הם לא היו הופכים לעיתונאים. הם מכנים זאת סקרנות בלתי נלאית. בינינו, הם הרי מומחים לכיבוס מילים.

היום נפגשתי עם שלושה מהם. בדיעבד שוחחנו על הצלחה. גם ארוכת השיער הצטרפה. הרי אי אפשר לסלקה מן הבית רק בשל נסיבות ההתכנסות. בכניסה הם הפקידו את הסיגריות והתיישבו לראות ערוץ 10. זה מה שאתם רואים? התפלא הקול הנשי. כרגיל במחוזותינו שוב נשמעו המשפטים האלמותיים שהסנדלר הולך יחף והגמל לא רואה את הדבשת שלו, עד שהציפורניים שלה התחילו לרקוד מרוב זעם. לכל הרוחות, אם הם יודעים שהשידורים בערוץ שלהם אינם טובים, אז מדוע הם לא משפרים אותם. נעניתי בעוד תשובה נצחית: עם הצלחה לא מתווכחים.

עיניה יקדו. משלב זה ואילך שתקתי. הקשבתי לדבריה. היא היתה כעוסה. לפעמים כל החיים הארוכים האלה שווים משהו, אם רק מזדמן לנו לשהות שעה אחת במחיצתה של בחורה כועסת במיוחד. אני חושב שהם ברחו בדקה ה-59. אז הצלחה לפי אנשי הערוץ השני היא ספירת מרשרשים, כפי שיכולתם לנחש. השאלה שנשאלה היתה זו: באיזה בחור תבחר בחורה כלשהי, האם בבחור שמן, קירח ונמוך אבל מלא במזומנים, או במשורר יפה תואר אך דל בנכסים. בסופו של דבר, הסכימו ארבעתם שבחורה מעיירת פיתוח תעדיף את ערוץ 2. ההצלחה מדברת אליה בכסף. מה רע? שברתי את שתיקתי. הבחירה שלה בהחלט ראויה. גבר עשיר יחלץ אותה מהמצוקה. או אז באה שורת המחץ מפיה: אין כל בעיה לבחור בשמן, קירח ונמוך. יכולתי להתאהב בהם בעצמי אם לא היתה להם בעיה אחת בלתי נסבלת. ומהי? הם לעולם אינם שלמים עם עצמם. הם תמיד משוועים למראה אחר, ועם גברים כאלה בת אינה יכולה להיות מאושרת.

מפליא עד כמה שצדקה. כולנו הסכמנו עימה. השלושה העידו כי אינם שלמים עם עבודתם. בנות זוגם סובלות מחוסר השלמתם, והם סובלים כתוצאה מסבלן. מסתבר אם כך, שהכסף של ההצלחה גורם להם לסבל. לכן אני צופה בערוץ 1. אינני שמן, אינני קירח ואינני נמוך, אבל בניגוד לקברניטי ערוץ 2 אינני סבור שהם מכוערים. בעולם הזוהר של הטלוויזיה המסחרית כל המשתתפים הם דוגמנים. אם אינך כזה, אז ככל הנראה אתה יצור מכוכב אחר. בפרסומות תמיד תככבנה בלונדיניות תכולות עיניים, כאילו אנו חוצים רחוב בדנמרק, ובטלנובלות יופיעו בנים שנראים כאילו הם בכלל משקולני צמרת, כשאינם אלא ידוענים במשקל נמוך. לאנשים בעלי המראה הרגיל אין מקום אצלם, ולכן, מי שצופה בקביעות בערוץ 2 נעשה בהכרח אומלל. אם ערוץ 2 נחשב למהות ההצלחה, והם הרי לא יכולים להיות שם, אזי הם חשים בלתי מוצלחים. משום שרובנו קרחים או שמנים או נמוכים, אנחנו, כך מתברר, שייכים למקום אחר, מקום נחשל, נכשל.

מאוחר יותר פסענו יד ביד ברחוב כדי לקנות יין. אני לא שותה. זה בשבילה. שנינו נראים איך שאנחנו נראים. ביחד אנחנו משתדרגים. מין תקופה כזו שצריך לתעד אותה, רגע לפני שהיא נגמרת. אנו לא מאלה שאומרים: היא הסתכלה עליך, הוא הסתכל עליי. לא אכפת לנו מי ולמה מסתכל, מה חושבים או מה אומרים אחרים. אם כולם היו נוהגים כמותנו, אזי כולם היו שלמים עם עצמם. אכן, כפי שישנם אנשים יפים, ישנם גם אנשים לא יפים, והם אינם צריכים לשנוא את עצמם בשל כך. גם להם יש מקום בתוכניות הטלוויזיה, כמו בכל תפקיד אחר בחיים. די לנו אם נזכור כי היופי אינו נצחי. כשאנו מזדקנים אנחנו בהכרח גם מתכערים. הסוגיה הזו בלתי פתורה: אם אנו לא מסוגלים לראות את עצמנו או אנשים כמותנו בטלוויזיה, ובמקום זאת חפצים לראות כוכבים יפים, אז אולי אנו באמת לא מאותו הכוכב שמשדרת הטלוויזיה. האם זו התכלית האנושית? האם תמיד ירצו בני האדם את כל מה שבלתי ניתן להשיג? האם אנו לא יכולים להיות שלמים עם המראה המזופת שלנו?

שבנו כעבור חמש דקות. לא הדלקנו את הטלוויזיה. היתה לי מין תחושה מקדימה שהיא תביא את האלבום. התבוננו עשר דקות על התמונות שצילם אדריאנו, שבהן אני נראה מחלץ ילדה בוליביאנית קטנה שנסחפה בשיטפון פתאומי, כשכולי מרוח בבוץ ורק השרשרת שעל צווארי מאפשרת לזהות אותי. ושוב הריטואל שבו אני צריך לומר שזה באמת היה לא כלום כי אני שחיין מצוין, ושוב היא אומרת: גיבור שלי. מוזר הדבר שכל הערכתה כלפיי מתבססת על מקרה יחיד שלא היתה עדה לו כלל, וכל מה שהיא יודעת עליו נובע מן ההגזמות שאדריאנו נוהג לספר. היא מאד אוהבת את כתיבתי, ודאי שיותר ממני, אולם היא חסרת כל הערכה כלפי כישורי הכתיבה, משום שהיא אומרת שיש דברים שהם מתנה מלידה, ויש דברים שהאדם יודע להעניק לעצמו באמצע החיים.

התיישבתי מול המחשב. היא רואה את הכותרת של הדף. למה הכוונה 'שני ימי החסד', היא שואלת. ובכן, יומיים בשנה בלבד מתאפשר לי לצפות בשידורי הערוץ השני: ביום השואה והגבורה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יומיים נטולי פרסומות אבל מלאי חיים. שני ימי האבל העצובים שעוסקים במתים הם הימים היחידים בשנה, שבני אדם מכל הסוגים יכולים לראות את השידור שלהם ולהרגיש מאד בנוח. כמה מוזר העולם הזה.

בעוד כמה ימים נצטרך לא מעט מאיתנו ללכת לבית הקברות. בין החברים שלנו ישנם גם כמה בעלי יופי נצחי, שכבר עובדים שנים רבות בערוץ הטלוויזיה של גן עדן, ואת השידורים שלהם אנו רואים בחלומות, לפעמים כל לילה בתקופה זו של השנה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.