רגלי העץ של העפרונות

20/04/2006 ב- 22:42 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על רגלי העץ של העפרונות

עמי בן בסט מציע לבחון את כוחם של הבלוגים לספק תמורה חומרית לבעליהם. אני סבור שכל עוד הכתיבה בבלוגים היא חינמית, כך תימשך הזילות בתכניהם באופן גורף. בסופו של דבר, הכול תלוי במחיר הגרפיט.


לפני כמה חודשים פנה אליי תחקירן מאחד מערוצי הטלוויזיה, ללא קשר לפעילותי ב'רשימות'. הוא עסק בהכנת כתבה ונזקק לרקע מדעי. שוחחנו גם על האינטרנט. הרי דרך הרשת הוא הכיר אותי. סיפרתי לו מה חשבתי על עתיד האינטרנט בימיו הראשונים. רבים אחרים שמעו אותו הדבר, אם בגרסה המקוצרת ואם בגרסה הארוכה. על מנת שלא לקפח גם אתכם אספר גרסה אחת שווה לכולם.

טענתי כי לכל מקום שאליו מגיע האדם, מתחיל להצטבר עוד ועוד זבל. העולם הווירטואלי אינו שונה מן העולם הרגיל בעניין זה. וכמו שאפשר למצוא טבעת יהלום בערמת זבל, אם כי בקושי רב, כך אפשר יהיה למצוא מעט דברים טובים באינטרנט, אולם ככל שהשימוש בו יגבר, כך יצטבר עוד ועוד זבל בערמה, עד שיהיה כמעט בלתי אפשרי למצוא את היהלומים.

כידוע לכם, בעקבות הזבל מגיעים הג'וקים. אם ישנם וירוסי מחשבים שמציקים למשתמש, אין סיבה שלא יהיו גם ג'וקי אינטרנט שאי אפשר להיפטר מהם. את אלה נמצא יותר ויותר בסביבה המקוונת. קשה לעת עתה להגדיר מיהם, אם כי אני יודע שהם קיימים שם. ג'וקים מטבעם מסתתרים מפנינו, אבל כשאנו עוזבים לרגע את המסך, האמינו לי, כי כולם יוצאים מחוריהם ומטפסים על ערמות הזבל. הם עדיין מעטים, לכן לא הכול פגשו אותם, אולם במקום לתת להם להתרבות עד שיהפכו לנגע ממשי בכל מקום שנגיע אליו, אני מציע לפתוח בפעולת מנע הדברתית. קרי, להתחיל לסלק את הזבל, אחרת יהיה מאוחר מדי.

מאז כמה תחקירנים באותו ערוץ, בשעה שהם נתקלים בבעיה, הם מתחבטים ביניהם אם לא הגיעה העת לשאול את "היהלום".

מאידך, כשסיפרתי אותו הסיפור גם לבלוגרית ידועה, מן הזן שמספר רק על קורות חייו, היא כעסה עליי, וכינתה אותי ג'וק. מאחר שיש לה אוריינטציה אומנותית, אמרתי לה שישנם אתרים דוגמת שלה, שיש למחוק אותם על כל תכולתם. אין אפילו להשאיר דף למזכרת על כנו. בכל זאת, גם למוזיאון לא מכניסים כל דבר.

מאז, רבים ממכותביי זוכים לשמוע את שני צדדי הסיפור של "דוקטור יהלום ומיסטר גו'ק". ככה זה היה  כל חיי. ישנם כאלה שמעריכים אותי וישנם כאלה שמתעבים אותי. אולי זו הסיבה שאני רואה את הדברים בשחור ובלבן, ויכול לקבל החלטות בהרף עין, ואולי זה רק בגלל עיוורון צבעים בלתי ידוע.

והנה מר עמי בן בסט, מבלי שידע, העמיד את הנחתי למבחן: האם אני צודק או טועה? הוא מציע לנסות את כוחו של הבלוג. אם חברה מאמצת תשלח אותו בעלות של 2500 דולר כדי לסקר כנס טכנולוגי שיתקיים בחודש יוני, הוא יפרסם אותה בתמורה למשך שלושה חודשים בבלוג שלו. אכן, מתקיים כבר זמן רב ויכוח נוקב באשר ליכולתו של הבלוג לספק תמורה חומרית לבעליו, ובן בסט, שכבר סיפר לנו איך פיקסלים הופכים למיליון דולר ואטבים פשוטים נעשים לדירות, רוצה גם לנסות את כוחו. האם ייענה מישהו לאתגר שהציב בן בסט?

לכאורה, מדוע שלא? עמי בן בסט הוא עיתונאי ותיק, וסיכוייו לזכות באימוץ כלכלי טובים לאין שיעור מבלוגר אנונימי. אולם, אני סבור שהוא לא יצליח לגייס את הסכום הנדרש בתוך חודש ימים, משום שהבלוג נתפש בישראל כדבר מה חסר ערך ממשי, ודברים חסרי ערך אינם מגלגלים כסף. כדי שעמי בן בסט יצליח במשימתו, אני מציע לפרסם את הגורמים שישלחו אותו גם כן באתר האישי שלי למשך שלושה חודשים.

ומדוע אני כה ספקן בעניין זה?

אני סבור שהבלוגים במתכונתם הנוכחית ייכחדו כולם. אלו שיישארו עימנו יהיו רק הבלוגים שמוסרים מידע שאותו אי אפשר יהיה למצוא בשום מקום אחר. רוב הבלוגים שעוסקים בנושאים כמו: מה בישלתי לארוחת ערב, או מה עשיתי שלשום בצהריים כשאבד המוצץ ליואבי החמודי שלי, ייעלמו בסופו של דבר. חוקי הטבע פועלים על כולם, גם על מרחב האינטרנט. הבעיה היא שבטבע, כשמתים החלשים יש מי שינקה את שאריותיהם. אבל תוצרי האדם דוגמת הפלסטיק אינם נעלמים מאליהם. מישהו הרי יצטרך לנקות את כל הזבל שהשאירו הבלוגרים בראשית המאה ה-21.

גם סוג הבלוגרים שמשקיפים עלינו מלמעלה ייכחד מאליו. להם אין אפילו את הרצון לכתוב איך נשרפה העוגה בתנור, אז כל מה שהם כותבים הם שני הגיגים מדי יממה, על ידיעה חדשותית שהם קראו בעיתון, לרוב הכי פחות מעניינת שאפשר היה למצוא. אם מתי מעט עושים זאת, אולי זה נחמד, אולם כשזו הפכה כבר למגפה, הם מתחילים לאבד מתוקפם. אני מכנה את התופעה ההמונית בשם "בלוגי הטוקבקים". במקום לכתוב טוקבק לידיעה עצמה באתר המקורי, הם בוחרים לטקבק אותה בבלוג שלהם.

והנה פונה אליי שוב התחקירן ואמר לי. נהניתי לקרוא על התיאוריה שלך על רגלי העיפרון והבלונדיניות. סתם בשביל לדעת, איך באמת מייצרים עפרונות?

בדקתי. סברתי בתחילה שאולי מקדחה אוטומטית יוצרת מחילה ארוכה, שאליה משחילים את הגרפיט. מתברר שלא. מדובר בשני חצאים שמדביקים אותם זה לזה. את העפרונות מוכרים אחרי כן בשני שקל בקיוסק, ואם כותבים הרבה אז הם נגמרים במהירות. כלומר, בלוגר ממוצע, אם היה משתמש בעיפרון, היה נאלץ לבזבז כעשרה שקלים בשבוע על כלי כתיבה. אבל, בעידן האינטרנט כשהכתיבה היא חינמית, אז אפשר לכתוב כמה שרוצים ללא דאגה. זה בדיוק כמו במקרה של הספר על אהוד ברק שיצא לאור באותן בחירות. כשרכשו אותו בחנות היתה כלפיו הערכה רבה. כשחילקו אותו ברחוב במתנה לכל עובר אורח, אפשר היה למצוא את מצבוריו בערמת הזבל הקרובה כעבור רגע, כי כולם השליכו אותו מידם. עכשיו לכו חפשו את טבעת היהלום מתחת לכל ההר הזה.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.