כך ביליתי יום שלם עם סלבריטאית

19/04/2006 בשעה 17:21 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על כך ביליתי יום שלם עם סלבריטאית

נחל מערות המצוי בהר הכרמל ידוע כמקום שבו נחשפו מאובנים של האדם הקדמון. המבקר המשתהה בפתח המערה ושולח מבט קצרצר אל עבר המתלול העצום שמשתרע מולו, לא מעלה בדעתו כי חלה טעות. המערות ריקות הינן ואילו המאובנים נמצאים, למען האמת, בשונית הסמוכה.


הרשימה הקודמת: כך ביליתי לילה שלם עם סלבריטאית

חג הפסח או חג האביב הוא הזמן האידיאלי לטייל בארץ.
נפגשנו אם כך, בתל אביב ונסענו צפונה.
"אמרת אתמול שאנו עולים לרגל לראות את הכותל", תמהה.
"לא בדיוק, אמרתי שאנו עולים ברגל כדי לראות את אבני הכותל"
"אז לא נוסעים לירושלים?"
הנדתי ראשי לשלילה.
"ואתה באמת מתכוון לכתוב על כל זה?"
"ודאי, ומדוע לא?"
"ואיך תקרא לכתבה?"
"אולי 'כך ביליתי יום שלם עם סלבריטאית', מה את אומרת?"

חיוך ממיס, מאלה שסייעו לה בהצלחתה, נשלח אליי.
"אפשר לחשוב שאתה לא מכיר סלבריטאיות. אני זוכרת את ההיא שהבאת למסיבה, האמריקאית הערבייה…"
"היא אמריקאית", אני משיב, "בגיל שנתיים היא עזבה את אבו דאבי".
"מי שנולדה באבו דאבי היא ערביה", היא עונה לי כמנצחת.
זוהי הפעם הרביעית שאנו נפגשים מאז התראינו באותה מסיבה לפני שנים. אני כבר לא הולך למסיבות. היא כנראה הולכת, אבל לא ביררתי זאת עימה. כשהודעתי לה הבוקר שניסע לכרמל, היא שאלה מדוע, ולאחר שהשתהיתי מעט היא כבר הבינה. בגללה החמצתי פעם טיול בכרמל, ועתה ביקשתיה לפרוע את חובה. למרבה הפתעתי היא הסכימה. לכשנגיע ליעדנו היא כבר תתחרט.
"זהו נחל מערות", אני אומר לה והיא מחפשת מים.
"לא זורמים בו מים", ניסיתי להבין לליבה.
"וזה נחל?"
"כן, זהו נחל", אני קובע חד-משמעית.
"ולאן אנו הולכים?" היא שואלת.
אני מצביע אל הפסגה שמשמאלנו ואומר: "נטפס לשם".
מבט של בעתה מחליף את חיוכה התמידי.
"מדוע לא מכסחים פה את כל העשבים?" היא רוטנת.
"זוהי שמורת טבע", אני מנסה לומר ואז היא צווחת: "הענף הדוקרני שורט אותי".
"איזה יום מחכה לי", אני ממלמל.
,זהו, אני חוזרת. תכתוב מה שאתה רוצה. אני לא נשארת כאן. בן אדם נורמלי היה לוקח אותי לבית קפה. אני לא מאמינה שהבאת אותי לתוך השדה הזה, ואתה עוד רוצה שנטפס על ההר שם".
"זה לא הר", אני מסביר לה, "זוהי שונית".
"איזו שונית? שונית של ים, כמו שיש באילת?"
"זוהי שונית ים מאובנת".
"אתה עובד עליי. זה באמת נכון?"
"אמרתי לך במהלך הנסיעה שאנו הולכים לראות מאובנים בנחל מערות"
"ואני חשבתי שאתה לוקח אותי לראות מאובנים של האדם הקדמון במערות. כדי לראות שונית היית צריך לקחת אותי לאילת".
"ממשיכים?" אני שואל בקול מתחנן.
"מה הקטע שלך עם כל המאובנים? אתה לא מצליח להיגמל מזה?"
קולה המיוסר השיב לי את התקווה.
"אולי בכל זאת נלך למערות כמו שנוהגים כולם?"
"אם אני מביט בעצמי פעמיים ביום במראה, אני כבר חש כי נעשה צפוף בבית", אני משיב לה בקול חנוק.
בינתיים שתיתי לימונדה. היא עומדת להיכנע.
"נו טוב, שונית מאובנת יכולה להיות באמת מסקרנת. חייבים לטפס למעלה?"

שונית נחל מערות, כמו שוניות אחרות הנפוצות בכרמל, לא נבנתה מאלמוגים, אלא על ידי רודיסטים (Rudistacea). זוהי קבוצה של צדפות שהופיעה בשלהי היורא ונכחדה לפתע בסוף הקרטיקון, באותה הכחדה המונית שבה נעלמו גם הדינוזאורים מן העולם. גופן הפגיע של הצדפות מוגן על ידי קשוות. אצל הרודיסטים אין הקשוות סימטריות אלא שונות זו מזו. הקשווה העליונה והשטוחה שימשה רק כמכסה בעוד התחתונה, הארוכה יותר, היתה דמוית גביע ובה שכן היצור. אל סלע התשתית היו מחוברות הקשוות התחתונות. לרוות נוספות התיישבו עליהן, ומעת שהחלו להפריש את הקשווה הגירית לא יכלו עוד לנוע. הקשווה העבה של הרודיסטים הגנה עליהם מפני פגיעתם של יצורים קודחים כגון חלזונות, וכן משבירה ומשחיקה על ידי גלים חזקים. זהו יתרון יחסי ממנו לא נהנים האלמוגים.

בישראל קיימים מאובני רודיסטים מן הקרטיקון התחתון ועד סוף הטורון. באותם ימים היו חבלי הארץ מצויים מתחת לפני הים. היה זה ים טתיס הקדום ותפוצת הרודיסטים היתה מוגבלת בעיקר לתחומיו. אפשר שהיטיבו להתפתח בטמפרטורות החמות ששררו במימיו, אם כי יכלו לחיות גם בטמפרטורה נמוכה מזו הנדרשת לאלמוגים. אלמוגים הרמטיפיים שחיו בתור היורא ואכלסו את הרכסים שהיו מכוסים בים רדוד או את שולי החוף, נעלמו בקרטיקון מאזורנו ואת מקומם כבוני השוניות העיקריים תפסו הרודיסטים. יתכן שקצב ההשקעה המהיר או חוסר היציבות במליחות ובטמפרטורת המים ששררו באותה עת באזורנו, הם שמנעו מן האלמוגים להתיישב בצד הרודיסטים, בעוד שצירוף זה מוכר מאזורים אחרים של ים טתיס באותה תקופה. נראה כי הקשוות המכסות את הגוף הרך הן הסיבה לרגישות הפחותה לשינויים זמניים במליחות וביובש. בתקופות מאוחרות יותר, כשהרודיסטים כלו מן העולם, נפוצו שוב האלמוגים באזורנו.

הימצאותם של רודיסטים במים רדודים, בתחום חדירתן המירבית של קרני השמש, מעלה את ההשערה, כי בדומה לאלמוגים, גם הם שיתפו פעולה עם אצות מטמיעות. אולם, בניגוד לאלמוגים, אין הרודיסטים קשורים זה לזה בחיי מושבה, אלא היו פרטים בודדים שנטו לחיות בקהילות צפופות. משום כך, יש המסתייגים מלכנות את ריכוזיהם בשם שונית וקוראים לכך ביוהרם. הרודיסטים גדלו כשדרה יציבה שהתפתחה במהירות כלפי מעלה, בעוד ששוליה היו נתונים להרס חלקי ולעיכוב בגידול בשל פעילות הגלים. כך נוצר המבנה של ביוהרם אשר לו צורת עדשה, והוא בנוי לאורך רכס תת-ימי. מבנה כזה מזכיר שונית מחסום של אלמוגים, כלומר כזו המקבילה לקו החוף, במרחק מה ממנו.

לאחר שעה ארוכה העפלנו לפסגת השונית. ממולנו נפרש הים התיכון במלוא תפארתו, היכן שים טתיס שכן בעבר, ומשמאלנו, בכיוון דרום, נראו מערות האדם הקדמון.
"יש לצדפות האלה מיקום עם נוף נהדר, רק חבל שהן מתות", חייכה בפנים למודות סבל בתולי. הסכמתי עימה.
"נו, אז איפה הכותל? רימית אותי".
"משברי שלדיהם של רודיסטים נוצרו סלעי גיר גסי גביש ששימשו לבניית הכותל המערבי. כפי שאמרתי, היה עלינו לעלות ברגל עד לכאן כדי לראות את האבנים הללו".
"אם תמשיך לחצוב פה, לא יהיה עוד מעט לאן לעלות ומה לראות".
"אל חשש", הרגעתי אותה, "אני רק מנמיך את הפסגה על מנת שאחרים פחות יסבלו".
היא שוב חייכה אליי: "אמרת שזוהי שמורת טבע, אתה בטוח שמותר לך להוציא את הצדפות מתוך הסלע?"
"אם לא תספרי לאיש, אף אחד לא ידע", השבתי בלא היסוס.

תוספת קטנה אך חשובה: בהיותי ילד, היינו משחקים על גבעה קטנה, אולי עשרה מטר גובהה, וקראנו לה "הר". היא, כמובן, כבר אינה קיימת. אבל, אני עדיין מכבד את כינוייה. כשאני חושב על הר, אני מהרהר מיד עליה, אפילו שטיפסתי כבר על הרים נישאים מאד, שמירון הוא גבעה קטנה לעומתם. לילדות יש כוח שאי אפשר לתאר, אולם מי שחווה אותה כהוגן אינו זקוק לתיאור. הוא מבין אותה כהרף עין.

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.