כלומניקים שעלו לגדולה ושאר בירבורים של איוולת

09/04/2006 בשעה 07:52 | פורסם בהמדור לשירות הציבור | סגור לתגובות על כלומניקים שעלו לגדולה ושאר בירבורים של איוולת

ברברה טוכמן, בספרה 'מצעד האיוולת', מעלה את רעיון העוועים להכשיר מנהיגים מלידה. כוונתה, אינה חלילה ליטול תינוקות מהוריהם ביום היוולדם ולשלחם למכללות למנהיגות ציבורית, אלא לבחור את הזיווגים הנכונים ביותר כדי ליצור ולטפח זן של מנהיגים על ידי ברירה מלאכותית. בעיניה הסומאות אינה מבחינה ההיסטוריונית במנהיגים שבאו משום מקום והובילו את עמם להישגים מזהירים.


לפעמים מרפה מהכרתי התובנה החמקמקה כי על קהל קוראיי נמנים מלבדי 2-3 זוגות עיניים נוספים, ודווקא אלה החליטו לעיין בקפידה במאמר "האיוולת של טוכמן ואהבת היופי אצל אנשי טרויה", ואז לחלוק עימי את אי הסכמתם במידה כזו שאולצתי להשיב להם בפומבי. כותב לי אביגדור (ללא פיסוק): למנהל צוות התוכנית "יהודה בלו שואו", אתה כלומניק וכדאי שתודה בכך, ועכשיו, אחרי שהגענו לכלל הבנה, אולי תואיל בטובך להסביר לצופים היקרים מה פסול בשיטה של ברברה טוכמן, שכידוע לך, יש לה חסידים רבים בעולם.

זוהי תשובתי המלומדת:

מתחת לבניינים מכוסי האבן בשכונת שרת בירושלים משתרעת מדשאה רחבה, שנהגנו לשחק בה כדורגל בימי שישי אחר הצהריים. באחת הפעמים פגע הכדור בשוגג בנערה אחת, סיוון קליין שמה, שישבה בקרבת מקום עם חברותיה. הנועזת שבהן מיאנה למסור לי את הכדור ורטנה: זה שוב פעם אתה. אם אתה לא יודע לבעוט, אל תשחק! – נטלתי ממנה את הכדור בחופזה והפטרתי: הסירי נא דאגה מליבך, גם בלעדי החבורה שספגה, מלכת יופי היא כבר לא תהיה. מאז למדתי שני דברים חיוניים: לבעוט עוד יותר גרוע, לדאבוני, ולחדול מלחזות את העתיד. אולם, בפרשנות העבר אני מוצא עניין רב, ומאחר שאין לי יומרות להיות כאחד ההיסטוריונים, אני מרשה לעצמי לתור אחר בירבוריהם, על אפם וחמתם של חסידי השיטה הברברית.

ברברה טוכמן פוסלת את כשירותם של מנהיגים לשלוט. בכל אחד מהם היא מוצאת מום מסוים. זה היה נוקשה מדי, ההוא רך לבב במידה רבה, האחר הוא טיפוס רופס וכן הלאה. כשנשאלה פעם מיהו מנהיג מושלם לדעתה, השיבה דבר מה מעין זה: זה שיש לו את מוחו של שלמה, עיניו של דוד, שערותיו של שמשון, גופו של הרקולס וליבו של ריצ'ארד… דבריה אלה מזכירים את המעשייה המספרת כיצד התגייר מלך הכוזרים (מילוראד פאביץ' עשה בה שימוש מסוים ברומן 'מילון הכוזרים'):

מלכי הכוזרים מלכו בצמדים. כשעלה מלך חדש לשלטון, הוא בחר באדם נוסף שימלוך לצידו. והנה, עלה למלוכה נסיך שהתקשה לעשות כן. לדידו, הוא היה מושלם ובעיניו סר חינם של כל המועמדים האחרים לשלוט לצידו, כי מצא בכל אחד מהם פגם. על כן פנה ליועצו והטיל עליו למצוא בארץ כולה אדם בדמותו ובצלמו. היועץ שהיה יהודי החליט להרכיב כמעשה לגו נסיך שכזה. הוא חיפש בקרב בני עמו אחד שהיו לו כפות רגליים כפי שישנם לנסיך ונטלם ממנו, אצל אדם נוסף מצא כתפיים זהות לאלה של הנסיך ונטלם ממנו, אצל אחר מצא חלציים זהים לאלה של הנסיך ונטלם ממנו. כך המשיך להטיל מום באחרים על מנת להרכיב נסיך מושלם נוסף. בסופו של דבר הציג את מעשה הטלאים בפני הנסיך המקורי, וזה אכן זיהה את עצמו באדם שניצב לפניו. על מנת לבחון אותו באופן סופי שלח את "נסיך הלגו" לחדר המיטות של רעייתו. למחרת בבוקר היא פונה לבעלה: מדוע שלחת אליי את בן דמותך הנימול? בלית ברירה נאלץ גם הנסיך המקורי לערוך ברית מילה כדי להידמות באופן מוחלט לנסיך האחר, וכך נעשה יהודי. אולם, עתה לא היה עוד מושלם כי נוסף לו מום.

לדידה של ברברה טוכמן אין מנהיגים מושלמים. היא סבורה כי הטיפשות או אטימות המוחין הן נטיות הטבועות בבני אדם. בכל ההיסטוריה היא מוצאת רק שליט אחד שפעל בחוכמה, הוא סולון איש אתונה. אלה הם קורותיו בגרסתה של טוכמן כפי שפלוטארך סיפר עליהם ב'חיי אישים': משנבחר לכהונת ארכון (ראש המנהל האזרחי), במאה ה-6 לפני הספירה, בתקופה של מחסור כלכלי ואי שקט חברתי, נתבקש סולון להציל את המדינה וליישב את המחלוקות שבתוכה. חוקי אשראי חמורים, שהתירו לבעלי חוב לתפוס אדמות ששימשו כמשכנתא לחובות, או אף בעל החוב עצמו ולשעבדו לעבדות, רוששו את פשוטי העם ועוררו את זעמם, וגרמו לתחושה גוברת של מרדנות. מכיוון שלא היתה לו יד במעשי הדיכוי של העשירים והוא גם לא תמך בתביעות העניים, נהנה סולון מהיכולת הנדירה להיות מקובל על אלה וגם על אלה.

לדברי פלוטארך, היה סולון מקובל על העשירים, מפני שהיה אדם בעל עושר ואמצעים, ועל העניים מפני שהיה הוגן. בקובץ החוקים שפרסם לא דאג סולון לטובתו של צד זה או אחר אלא לצדק, למשפט צודק בין חזק וחלש וליציבות השלטון. הוא ביטל את האפשרות לשעבד בעלי חוב, שחרר את מי ששועבדו בצורה זו, הרחיב את זכות הבחירה כדי שיכללו בה גם את פשוטי העם, הנהיג רפורמה במטבע על מנת לעודד את המסחר, קבע תקנים למידות ומשקלות, כונן חוקים בנוגע לירושות, לזכויות האזרח ולעונשים על עבירות ולבסוף, כדי שלא להסתכן, סחט ממועצת אתונה הבטחה בשבועה שלא לשנות מתיקוניו במשך עשר שנים.

ואז עשה דבר יוצא דופן, אולי יחיד במינו בקרב ראשי מדינות: הוא רכש אנייה, לכאורה על מנת לסייר בעולם, והפליג לגלות מרצון של עשר שנים. כאדם חכם ומדינאי הוגן וצודק, עשוי היה סולון לקיים בידיו שלטון עליון, להרחיב את סמכותו ולהנהיג שלטון עריצות, ואכן גינו אותו על שלא עשה כן, אבל בהכירו בכך שהזרם הבלתי פוסק של תביעות והצעות לשנות חוק זה או אחר רק יעורר עליו זעם אם לא ייענה, גמר בדעתו לצאת מעירו, כדי לקיים את חוקיו כמות שהם, מכיוון שהאתונאים לא יכלו לשנותם אלא בהסכמתו. (מצעד האיוולת, תרגם יוסף אשכול)

ברברה טוכמן מביעה את חרדתה לגורל האנושות בהצגת משאלת ליבה: על בני האדם לנקוט אמצעי זהירות ולהקים מחסומים שיבלמו את תופעת האיוולת אצל המנהיגים. לשם כך היא סומכת ידיה על הצעתו של אפלטון, הצעה שקארל פופר, בצדק או שלא בצדק, ראה בה מימוש העריצות וסכנה לחברה החופשית: אפלטון הציע לבחור מעמד של בני אדם שיאומנו להיות אנשי ממשל מקצועיים. לפי תוכניתו, צריכים בני המעמד השליט בחברה מתוקנת להיות אנשים שאומנו באמנות השלטון, ואשר נבחרו מבין אנשי ההיגיון והתבונה. ומכיוון שהכיר בכך שעל פי החלוקה הטבעית מדובר במתי מעט, האמין שיש לגדל ולטפח אותם על ידי ברירה של הורים מתאימים.

על האיוולת הזו של טוכמן יוצא קצפי. אני סבור שמנהיג טוב הוא זה שיודע לנצל מצבים על צידם הטוב ביותר. על מנת להצליח לא מוטלת עליו החובה ללמוד את אמנות השלטון, אלא לדעת לבחור נכונה את הנתיב המתאים ביותר בכל פעם שהוא נקלע לפרשת דרכים. לשם כך, אין צורך לטפח זן של מנהיגים על ידי ברירה מלאכותית, משום שחוכמת הרחוב של פשוטי העם מקנה להם יכולת לנצל נסיבות מקריות שלתוכן נקלעו, טוב יותר מאשר שיקול הדעת אצל בני אצולה. דוגמאות לכך ישנן רבות בהיסטוריה, אולם דווקא הנפלאה מכולן מצויה בספרות, אולי משום שאמנות זו משקפת את כל תולדותיו של האדם בצורה הממצה ביותר.

'הקריירה של ניקודם דיזמה' מאת טדיאוש דולנגה-מוסטוביץ' יצא לאור בשנת 1931. הספר מגולל את קורותיו של כלומניק בפולין, שהתחיל את חייו בחוסר כול עד שעלה לגדולה, סיגל לעצמו תכונות של המעמד הגבוה, ונעשה מועמד לראשות הממשלה, וזאת רק תודות לעורמת הרחוב שניחן בה. לעומתו, כל אלה שאומנו להנהיג את השלטון נכשלו בזה אחר זה, אולי משום שחסרו את המאפיינים של חוכמת רחוב כדי להצליח כמותו. המחבר עצמו נהרג במלחמת העולם השנייה כשנורה בטעות על ידי חיילי הצבא האדום. דומה כאילו קיצו בא כדי להתריס כנגד כל מה שברברה טוכמן מאמינה בו, כי מותו המוקדם והמקרי רק מאדיר את יצירתו.

המקריות פוגשת לראשונה בניקודם דיזמה בשעה שהוא במצב רוח ירוד ביותר. אין לו כסף לשלם שכר דירה, בשום מקום אינו מוצא עבודה, וכל שנותר לו הוא למשכן את בגדי החג שלו תמורת פרוטות שבהן ירכוש מעט מזון שישקיט את רעבונו. ואז, לאחר שבזבז את המטבע האחרון עבור כרטיס הגרלה, מבחין הוא במעטפה שנשמטת מתיקו של הדוור. זה כבר נעלם בחשמלית כשהרים ניקודם את המכתב והציץ בתוכו. היתה זו הזמנה הדורה להפליא, עשויה נייר מובחר, ועליה רשום כי ראש הממשלה מתכבד להזמין את היושב ראש ארתור ראקוביצקי להשתתף במסיבה, לכבוד ביקורו בפולין של הוד מעלתו קנצלר הרפובליקה האוסטרית.

ניקודם מבקש להשיב את האבדה לבעליו, אולם משנתברר לו כי האדון נעדר מן הארץ, הוא מחליט לדחות את משכון בגדי החג, ולהגיע במסווה אל הנשף במטרה לזלול מזון ככל שיוכל, בטרם יחשפו את ההתחזות ויסלקוהו משם. והוא אכן מעורר מהומה לא קטנה כשטרקובסקי, מנהל משרד ראש הממשלה, מתנגש בו ומפיל מידיו את הצלחת גדושת הסלט. ניקודם מביע את שאט נפשו על גורל הסלט האומלל, ודבריו מעוררים פרצי צחוק אדירים בקרב האורחים, וכל הגיחוכים הללו עומדים לזכותו. שר החקלאות מבקש את קרבתו וכך גם קציני צבא ושאר מכובדים, וכשרואה כל זאת, ליאון קוניצקי, בעל אחוזות עשיר מקובורובו, הוא מבקש להתיידד עם ניקודם על מנת לקדם את ענייניו אצל השר.

כך מוצא עצמו ניקודם במהרה כמנהל הכללי של המפעלים השייכים לקוניצקי, ונעשה גם מאהבה של אשתו, הרוזנת פונימירסקה. מאוחר יותר הוא מתמנה ליושב ראש בנק התבואה הממשלתי, ובא כוחה של אחוזת קובורובו, לאחר שהוא מסלק את קוניצקי הרמאי לארץ זרה ונושא את רעייתו לשעבר. התקדמותו במעלה הסולם החברתי נעצרת רק בשל רצונו לזכות בחיי שלווה בכפר, ובחירתו זו מעצימה עוד יותר את האהדה כלפיו.

ברברה טוכמן מסיימת את 'מצעד האיוולת' במילים: כל שביכולתנו לעשות הוא להמשיך ולהשתרך כפי שעשינו במשך אותן שלושת אלפי השנים האחרונות, דרך תקופות של זוהר ושקיעה, של מפעלים גדולים ושל צללים. דומני כי די בדברים הללו כדי לשכנעכם, שתחושת הפסימיות ואווירת הנכאים שטוכמן שקעה לתוכן, תוך בירבורים בים של איוולת, אינן אלא מראיתה של חצי הכוס המלאה.

מילות מפתח: ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, סולון איש אתונה, ניקודם דיזמה, כוזרים, כזריה

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.