האיוולת של טוכמן ואהבת היופי אצל אנשי טרויה

02/04/2006 בשעה 22:53 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על האיוולת של טוכמן ואהבת היופי אצל אנשי טרויה

ברברה טוכמן, בספרה 'מצעד האיוולת', סבורה שהיתה זו עיקשות עיוורת ואטימות מוחין מצד אנשי טרויה להכניס לעירם המבוצרת את סוס העץ, ובכך להביא למפלתה. לנגד עיניה ראתה מחד, את האינטרס העצמי של הטרויאנים, ומאידך, הבחינה כי נקטו בפעולה המנוגדת לאינטרס זה. האומנם צודקת טענתה?


שמע נפילתה של טרויה, אחת הערים החשובות והמפוארות בעולם העתיק, מהדהד עד ימינו. ערים רבות נחרבו במהלך אלפי השנים האחרונות ונשכחו מתודעת האנושות, אולם טרויה תיזכר לעד, ולו רק בגלל סגידת תושביה ליופי. תחבולת סוס העץ, הגם שהינה אחד התכסיסים הצבאיים המתוחכמים ביותר, אינה אלא חיזוק לסיפור המושתת כולו על הערצת הדברים היפים. בסופה של מלחמת טרויה ארוכת השנים, הלקח היחיד שנלמד הוא כי היופי משבש את דעתן של הבריות, והן אינן מסוגלות להילחם כנגד כך.

למרבה ההפתעה, נפלה ההיסטוריונית ברברה טוכמן בפח שטמנה לה המיתולוגיה. במקום שתתאפק ותהרהר שוב במשמעות הנשזרת בין המילים, פרצה היא אל מעבר לשולי התמחותה, בכך ששיתפה את כלל עמיתיה בהבזקיה המוטעים מיסודם. אמנם תהא זו איוולת אם הנהגה כלשהי תפעל בניגוד לאינטרס העצמי שלה ובכך לא שגתה טוכמן, אולם היא כשלה בזיהוי האינטרס הטרויאני, וביחד עימה כשלו רבים אחרים שהתקשו ללקט את הפרטים הקטנים, ולצרפם לכדי התמונה הכוללת של ראי ההיסטוריה.

סיפורה של מלחמת טרויה נפתח באגדה נפלאה: אריס, אלת המדון, אינה מוזמנת לחגיגת הכלולות שעורכים האלים. כנקמה גלגלה לתוך אולם הנשפים תפוח זהב המיועד "ליפה מכולן". די היה בכך כדי להתסיס את האלות. כל אחת מהן סבורה היתה שהשי יועד לה. לבסוף הצטמצם הויכוח בין שלוש מהן: אפרודיטה, הרה ואתנה. הן ביקשו את זאוס לשפוט מי היפה שבאלות, אולם הוא, בשכלו הרב, מיאן להתערב ושלח אותן אל הר אידה, הסמוך לטרויה. שם רעה הנסיך פאריס את צאן אביו. הוא הבטיחן שהנסיך המבין בהלכות היופי, יעניק להן את התשובה המיוחלת.

שלוש האלות הזדרזו והתוודעו אליו בשיא הדרן. הוא סיפר להן שבדידות שורה עליו מפני שנוכחותו בעיר לא היתה רצויה. אביו, פריאמוס, הוזהר כי בנו זה עתיד להביא אסון על ממלכתו. שלושתן, ודאי, נשאו חן בעיניו, אולם אפרודיטה הצליחה להשפיע עליו להכריע לטובתה, לאחר שהבטיחה לו את היפה בנשות תבל. זהו משפט פאריס המפורסם ששימש עילה למלחמת טרויה.

האשה היפה בעולם באותם ימים היתה לא אחרת מאשר הלנה, בתו המאומצת של המלך טינדארוס. שמע יופייה נודע בכל יוון ונסיכים מכל קצוות הארץ הגיעו כדי לבקש את ידה. על מנת שלא ידרדרו נישואיה של בתו לכלל מאבק עקוב מדם, הושבע כל אחד ממחזריה לעמוד לימין הבעל הנבחר בכל צרה. בתום טכסי ההיכרויות ניתנה הלנה למנאלוס שהיה גם למלך ספרטה. כשהגיע פאריס לבקרו הרעיף עליו מנלאוס מכל טוב ושיבח את אופיו. אך אויה, משיצא המלך לאי כרתים פיתה פאריס את הלנה, ונטלה עימו אל טרויה. על כך לא התכוון הבעל הנבגד למחול, וגייס את כל חילות הנסיכים לעזרתו כפי שנאמר בשבועה. אז יצא בראש צבא גדול לכיוון טרויה על מנת להשיב אליו את רעייתו.

אחד ממפקדי הצבא היה אודיסאוס, מלך האי איתאקה. הוא נחשב לאחד האנשים הערמומיים ביותר ביוון. כשנודע לו על חטיפת הלנה עשה עצמו חולה, וכשהדרישה לעזוב את משפחתו הכבידה עליו אף העמיד פני מטורף. הוא יצא לשדה ובמקום גרעינים החל לזרוע גרגרי מלח. אולם, החייל שנשלח להביאו היה פיקח לא פחות ממנו. הוא אחז בבנו של אודיסאוס והעמידו אל מול המחרשה. לאב המופתע לא נותרה ברירה אלא להטותה הצידה, ובכך לאשר כי דעתו נותרה צלולה. כך הצטרף אף הוא לצי האדיר שאמור היה להפליג לעבר טרויה.

על מנת לפייס את האלים הוקרבה איפגניה, בתו של אגממנון. כך האמינו, תוכלנה מאות הספינות הנושאות עימן רבבות לוחמים להגיע בשלום אל יעדן. אולם, לא די היה בכוח הרב כדי להבקיע את חומותיה של טרויה. תשע שנים נמשך המצור והעיר עמדה באיתנה. הסירוב לשחרר את הלנה החטופה נותר בעינו. באחד הימים קרבה היפהפיה אל המלך פריאמוס, שישב אותה שעה על חומות העיר ביחד עם זקני העם וצפה בקרבות. כשהביטו בה הסכימו איש עם רעהו כי אשה כמותה ראויה שגברים ילחמו עליה. אף שפאריס כבר נפל בקרב, והיוונים גם הצליחו לחלץ מתוך טרויה את הפאלאדיון, פסל המקודש לאלה אתנה, דבר מכל אלה לא קירב את קץ המלחמה.

אז נולדה במוחו הערמומי של אודיסאוס תוכנית גאונית: במקום שיסתערו על חומות טרויה ושוב ינחלו מפלה, שמא ינסו הפעם להיכנס אל תוך העיר בדרך סתר ויפרצו מבפנים את שעריה. חרשי העץ נצטוו, אם כן, לבנות סוס ענקי החלול מבפנים ואשר יכול להכיל בתוכו מספר רב של לוחמים חמושים. בשלב הבא היה על החיילים היוונים לנטוש את המחנה שלהם, כאילו הפליגו בספינותיהם אל לב ים, אך למעשה יסתתרו מאחורי האי טנדוס. בתוך המחנה הנטוש יושאר רק יווני אחד, שעליו יוטל לספר לטרויאנים את קורותיו, כך שסיפורו ינתב את מאווייהם להכניס את סוס העץ לתוך העיר. ואז, אם יתנהלו הדברים כשורה, יצאו הלוחמים מתוך הסוס בחשכת הלילה, יפתחו את שערי העיר עבור צבאם, שיספיק בינתיים לשוב מהפלגתו, ואשר יוכל בנקל לכבוש את העיר.

בעלות השחר של היום הגורלי גילו השומרים על חומות טרויה כי המצור הוסר והאויב נעלם. אף רחש לא עלה מן המחנה היווני הסואן כהרגלו וגם הספינות נעלמו ואינן. לא נותר להם אלא להסיק כי היוונים נתייאשו והפליגו בחזרה אל מולדתם. הם חזו בתימהון בסוס העץ המרהיב שניצב לפני השער הסכאי. אז נתברר כי היוונים השאירו מאחוריהם אחד מחייליהם, סינון שמו. הוא הובא בפני המלך פריאמוס כשהוא מיילל על שנאתו לבני עמו. הדיווח מפיו התקבל על דעתם: כשניגשו היוונים לשאול את פי האורקל, נודע להם שאתנה כועסת עליהם בגלל גניבת הפאלאדיון. על מנת לפייסה ובכדי שדרכם בים תצלח בשלום, הוחלט להקריב לה קורבן, וכי הוא, סינון, נבחר כדי לשמש כעולה. מששמע על כך, נמלט כל עוד נפשו בו.

סוס העץ הכביר עורר יראת כבוד בלב הטרויאנים. כששאלוהו על הסוס אמר כי נבנה לכבוד האלה אתנה, וכי מידותיו הענקיות לא באו אלא בכדי למנוע בעדם מלהכניסו לתוך העיר. סינון סיפר כי היוונים מקווים שהטרויאנים יחריבו את הסוס, ועל ידי כך יעוררו את חמתה של אתנה עליהם ועל עירם. אז החלו להתלחש ביניהם הטרואנים, שהבאת הסוס אל תוך העיר תרחיק את חסדה של האלה מעם היוונים, ואילו עליהם תחול הברכה.

קסנדרה, בתו של פריאמוס, חלקה מיד על דעתם וטענה כי הדבר ימיט אסון על ראשם. אפולון שאהב אותה, העניק לה כישרון לחזות עתידות. כשמיאנה להיענות לאהבתו החליט להענישה. מכיוון שלא יכול היה לקחת ממנה את מתנתו, כי אין לבטל חסד אלים שכבר ניתן, הוסיף אפולון הפגוע למתנתו גם קללה, לפיה לא יאמין עוד איש לנבואותיה. גם לאוקון, כהן במקדש אפולו, הביע בפני כול את דאגתו. הוא הזהיר אותם לבל יכניסו את הסוס אל העיר והפציר בהם להשמידו מיד.

דבריו של לאוקון חוללו מהפך בדעתם של הטרויאנים. אולם, אז אירע מקרה חסר פשר שרבים הוגיעו את מוחם בכדי להסבירו: לפתע פתאום הופיעו על פני הים שני נחשים ענקיים, ובהגיעם אל היבשה, זחלו ישר אל לאוקון ושני בניו, ונכרכו סביבם עד שלא נותרה בהם רוח חיה. אימה רבה נפלה על כולם ולא היה מקום יותר להיסוסים. הכול ראו כיצד נענש לאוקון על התנגדותו להכניס את הסוס לטרויה, ומובן שלא נמצאו עוד בקהל מתנגדים למעשה זה.

פריאמוס השתכנע כי אין מדובר בתחבולה, וציווה להסיר ממקומו את משקוף השער הסכאי בכדי להכניס את הסוס גדול המידות אל תוך העיר – בהתעלמו מן הנבואה המבשרת כי אם יוסר אי פעם המשקוף, אזי תיפול טרויה. לכאורה, זוהי נקיטת מדיניות הנוגדת לאינטרס העצמי, וכך סבורה ברברה טוכמן, אולם היא כושלת בהבנת מניעיו של מלך טרויה. אפשר שהוא, כמו בנו פאריס, מעריץ את היופי, ואפשר שכל התנהלותו נועדה להשיג דבר מה אחר שכבר עלה בדעתה של טוכמן.

בספרה על האפיפיורים של תקופת הרנסנס שחזרו לכונן את שלטונם ברומא, מציינת טוכמן כי הללו הפכו לפטרוני האמנים והעניקו להם את חסותם. באמצעות יופי והדר נראים לעין האמינו כי כך ירום כבודה של האפיפיורות, ותחזק אחיזתה של הכנסייה בקרב בני אדם. כמותם, גם פריאמוס ביקש לשמח את לב העם. לאחר עשר שנות מלחמה עקובים מדם וקשים מנשוא היה עליו לעשות מעשה. דווקא מדיניות של "שב ואל תעשה" היתה נוגדת כליל את האינטרס העצמי. אם היה מותיר את סוס העץ מחוץ לחומות העיר, כי אז היתה גוברת המחלוקת בקרב אנשיו והיה נגרם סיכון לשלטונו.

בימים ההם, קבלת שלטונו של המלך היה ההבדל בין עם לבין מקבץ אקראי של אנשים. על פריאמוס הוטל לרצות את תושבי עירו ואת כוהניה. אם בשעת מלחמה התלכדו הכול סביבו בדרך מובנת מאליה, הרי כשזו נסתיימה (לפי הבנתו) עלולות היו השורות להתפורר. באמצעות השלל בדמות סוס העץ שנפל לידיו, יכול היה המלך להוכיח לעמו עד כמה עצומה היא נדיבות לבו כלפיהם. היה זה מעין פיצוי על סבלם הרב והממושך. התנהגות אחרת יכולה היתה להביא לפילוג, לסכסוך מחריף ואף לנטישת העיר. לגבי טרויה, הכנסת הסוס לעיר היתה בבחינת "להיות או לחדול".

תושבי טרויה נלחמו למען היופי (החטופה) ולא נכנעו אלא לו בלבד (סוס העץ). רק לאחר שנוצחו נלקחה מהם הלנה היפה, ואת הכבוד שרחשו ליופייה ממשיכים לספר מדור לדור. דומה שרק טוכמן ממאנת להתיישב סביב המדורה ולהאזין לסיפור כמות שהוא. היא עומדת בפתח המערה ומתבוננת בנו מבלי שתבין דבר. אמנם היא כותבת כי "בהאמינם שתפארת הציור והפיסול, המוסיקה והספרות מעניקה לווית חן לחצרותיהם ומשקפת את נדיבות רוחם, הורישו האפיפיורים לעולם מורשות נצח בעבודות שהזמינו ומימנו". ברם, כבר לאחר מכן היא מסתייגת באומרה: "דרך ארוכה עשתה הכנסייה מפטרוס הדייג ועד בנייתה מחדש של כנסיית פטרוס הקדוש". אם היתה בקיאה בהטמעת הלכי רוחה במחשבותיה אולי לא היה מקום לחבר את המאמר שלפניכם.

הערות:

1. הארכיאולוגים חשפו תשע שכבות של יישוב קדום על חופו האסייתי של מיצר הדרדנלים. מיקומה של העיר, בצומת דרכי הסחר של תקופת הברונזה, עשוי היה להזמין מתקפות רבות עליה, ואולי אפשר לתלות בכך את הסיבות להריסתה ולבנייתה מחדש, כפי שאנו מוצאים להם עדות בשכבות. שכבה VIIa זוהתה כטרויה של פריאמוס ונפילתה מתוארכת לשנת 1200 לפנה"ס בקירוב. יתכן בהחלט שיומרותיהם המסחריות והימיות של היוונים התנגשו באלו של טרויה, וכי השליט העליון בערים השונות ביוון עשוי היה לאסוף בעלי ברית להתקפה מתואמת על העיר שמעבר למיצר. חטיפת הלנה עשויה להיות אמת, כפי שהציע רוברט גרייבס, כמעשה נקם על פשיטה יוונית כלשהי שקדמה לה. אם ברברה טוכמן היתה מדקדקת עוד זמן מה בממצאים שנתגלו בחורבות העיר, יתכן שהיתה לומדת דבר מה על הנטייה לאסתטיקה בקרב תושבי טרויה, הואיל ונמצאו בה חפצים מרהיבי עין ומיוחדים במינם.

2. ההיסטוריון הרודוטוס כלל אינו סבור שהלנה שהתה בזמן מלחמת טרויה בעיר. לדעתו, היא נותרה במצרים, לשם הגיעה עם פאריס בעת שספינתם נסחפה מנתיבה ברוח. אפשר שהמלך המקומי, שמעשהו השפל של פאריס עורר בו שאת נפש, ציווה עליו לצאת מארצו בלעדיה. אחרת, לדברי הרודוטוס, היה פריאמוס נמנע מן המלחמה הקשה ומוסר לידי היוונים את השבויה. סבורני שאם יכל הרודוטוס לנסוע בזמן, היה מוצא כי אין ההיגיון פועל מתוך ראשיהם של מנהיגים בשעת משבר, אולם לא להגדרת איוולת שכזו התכוונה ברברה טוכמן.

3. את בעיית הנחשים אפשר לפתור אם נטען כי גורלו של הכוהן לאוקון לא היה קשור בסוס העץ, וכי הוא נענש על חטא אחר שעשה. אם כך, כל הסתמכותה של ברברה טוכמן על פרשה זו היתה לשווא.

ראו גם: כלומניקים שעלו לגדולה ושאר בירבורים של איוולת (בתגובה לאחד מקוראיי)

מילות מפתח: מצעד האיוולת, ברברה טוכמן, מלחמת טרויה, סוס טרויאני, הסוס הטרויאני, אודיסיאוס, הומרוס, איליאדה, איניאידה, וירגיליוס.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.