חוש השלג של תולעת הקוטב

04/03/2006 בשעה 13:33 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על חוש השלג של תולעת הקוטב
תגים:

לב הישימון של גרנלנד הוא אזור סלעי וסחוף רוחות. אמיצי נפש שביקשו לחקור אותו חרף השלג, הערפל והקור, מצאו בין נקיקי הקרח והמצוקים התלולים עולם פרהיסטורי שקפא על שמריו. תרבות אנושית מתקופת האבן שימרה את אגדותיה העתיקות, גם כשהכובשים הדנים גררו אותה בחוסר רגישות אל הקדמה. אחת מהן סיפרה על גוש אבן גדול שהמים סביבו אינם קופאים לעולם. כל מי שביקש לאמת את הדברים האלה מצא את מותו על ידי התולעת.


דרכונכולוס בוריאליס הוא טפיל גדול שאורכו שלושים-ארבעים סנטימטרים, והוא מופיע אצל לווייתנים, כלבי ים ודולפינים. הזכר והנקבה מזדווגים במערכת השרירים, אחרי כן מת הזכר והנקבה עוברת לרקמה התת-עורית. כשהתולעת חשה כי במים שסביבה מצויים סרטני מים מלוחים ממין ציקלופס מרינוס, היא מחוררת את העור ופולטת מיליוני זחלים קטנים אל מי ים. הזחלים נאכלים על ידי הסרטנים אשר מהווים מאכסן ביניים, מקום שבו עוברות התולעים התפתחות במשך כמה שבועות. לאחר מכן, כשהסרטן נכנס עם מי הים לחלל הפה או למעיו של יונק גדול, הוא מתפרק לגורמים, והזחלים פורצים החוצה וחודרים לתוך המאכסן החדש והגדול יותר. בתוך המעיים הם מתבגרים ואז עוברים למערכת השרירים ומשלימים את מחזור החיים.

את הטפיל הזה אפשר לפגוש רק בספר 'חוש השלג של העלמה סמילה'. אולם, תולעים טפילות ניתן למצוא אצל כל מיני היונקים ובכללם האדם, ולכן פטר הוג, מחבר הספר, מפנה את תשומת לב הקוראים למטאור נדיר שאותר באי ארקטי בשם גלה אלטה, לא הרחק מגרנלנד. המים סביב המטאור נגועים בזחלי התולעת הארקטית. עבור סמילה, אינואיטית מצד אימה הדברים נשמעים משונים. על כן היא אומרת: כשמטאור נכנס לאטמוספרה, בגובה של מאה וחמישים ק"מ, עובר דרכו גל הדף, כאילו התנגש בחומת בטון. משום כך שכבתו החיצונית נמסה, אך גם יורדת מהירותו וכתוצאה מכך פוחת החום שהוא מפיק. בדרך כלל, אם הוא מגיע לקרקע בלי שהתנפץ לרסיסים, תהיה הטמפרטורה שלו זהה לחומו הממוצע של כדור הארץ, כחמש מעלות צלזיוס. לכן המטאור לא ממיס את דרכו לתוך הקרקע, אבל אין זאת אומרת שיישאר במקומו, כי כוח המשיכה דוחף אותו מטה כל הזמן. בסופו של דבר, יסחף עם הר הקרח אל הים וינחת על קרקעיתו. במידה שיכלא בבקיע תת-קרקעי מתחת לקרחון, ייכתש שם המטאור עד דק.

אז כיצד ניתן להסביר את הישארותו של המטאור במקומו ואת הימצאות המים סביבו? סמילה טוענת כי ככל שיורדים עמוק יותר לתוך הקרחון כך נעשה חם יותר, בגלל הלחץ שיוצר כובד הקרח ממעל. מכיוון שהנקודה שבה הקרח נמס תלויה בלחץ, מתאפשרת הימצאותם של מים בטמפרטורה שמתחת לנקודת הקיפאון. בהרי האלפים ישנם קרחונים ממוזגים שבהם ניתן למצוא מים מומסים גם בעומק של שלושים מטרים. אולם, הקרחון של גלה אלטה אינו דומה לאלה שמצויים באלפים כי הוא קר יותר ואף קטן. לפיכך, לא יכולה להיווצר בו טיפה אחת של מים בצורת נוזל. בגלה אלטה אין שום פעילות וולקנית ולכן אין באי מעיינות חמים. משמע, המטאור מפיק חום מתוך עצמו. הוא ממיס את קירות הקרח שסביבו במהירות המקבילה לתנועות הקרחון ולכן לא נסחף עם הקרח. האם המטאור מכיל חומרים רדיואקטיביים? לא ולא. הוא יצור חי העשוי חומרים אנאורגניים. כך בכל אופן טוענים המדענים הדנים בספר.

בשנת 1997 הופק סרט לפי הספר שיצא לאור חמש שנים לפני כן. בסוף אותה שנה, ב-9 בדצמבר, סמוך לשעה חמש בבוקר, חלף כדור אש ענקי בשמי החורף החשוכים של גרנלנד והתרסק בזוהר מסמא. עד ראייה שצפו במאורע דיווחו שהאור היה בהיר יותר אף מהשמש. המדענים הדנים הגיעו למסקנה שהיה זה מטאור גדול, שחדר לאטמוספרה והתפוצץ לרסיסים בגובה של עשרים וארבעה ק"מ. תנאי מזג האוויר הגרועים והחשיכה המתמדת מנעו כל אפשרות להגיע לאזור, ולחפש את האבק שהותיר המטאור על כיפת קרח העד. וכך לעולם לא נדע אם המטאור הזה היה חי או דומם.

אמה של סמילה היתה ציידת. ממנה ירשה הבת את חוש השלג. גם לצמד ציידי הבונים, אלפרד דניאלס  ואלמר קוטס, היה חוש שלג לא פחות טוב מן האסקימואים. הם הסתמכו על עקבות החיות כדי להשיג את פרוותן. למזלם של הבונים ביום ההוא באמצע אפריל, נתקלו שני הציידים בשלג שחור. שבועיים לפני כן, ב-31 במרץ 1965 התפוצץ מטאור כשלושים ק"מ מעל רבלסטוק. הדי הפיצוץ נשמעו עד מרחק של מאתיים ק"מ מן העיירה הקנדית, אבל החיפושים אחר רסיסי המטאור לא העלו דבר, עד שהשניים נקלעו לאגם מקפרסון הקפוא. אילולא הגיעו למקום, קרוב לוודאי שלא היתה נותרת כל עדות לפיצוץ האדיר. שלג טרי היה נערם על השרידים ומותיר אותם קבורים עד שהיו נסחפים הלאה עם הפשרת הקרח בבוא האביב. משאריות המטאור הוברר מעל כל ספק, שהוא היה דומם.

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.

%d בלוגרים אהבו את זה: