הבושם המרעיל שבוקע מן האדמה

05/02/2006 ב- 19:33 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על הבושם המרעיל שבוקע מן האדמה
תגים: ספרות

עלילתו של 'הבושם' מאת פטריק זיסקינד, מספרת על ילוד אשה שניחן בחוש ריח מופלא, עד כי היה יחיד ומיוחד בעולם. לרוע המזל, נולד הלה ללא ריח גוף משלו, ולכן התאווה להשיג את הניחוח שיפיל את כל מריחיו שדודים ארצה. כדי שיזכה להגשים את מטרתו נזקק זה למעשי פשעים מחרידים ונעשה לרוצח סדרתי. ואולם, אפשר שיכלו לעצור בעדו אם רק היה נתקל בדרך באנשים הגיוניים. למרבה הצרה, האדם שצייד אותו בתשורות והצילו מפני ציפורני אחרים, היה אחד מאותם מדענים מטורללים שציוו על האנושות סוג של מהפכה מדעית, שלא היה בה כלום ולא כלום.

---

מתמיד חיבבתי תיאוריות משונות למיניהן, שמסבירות תהליכים אבולוציוניים בצורה שאין הדעת תופשת אותה אלא לאחר שהתוודעה לה. למרקיז דה לה טאייד-אפינאס – דמות בספרו של פטריק זיסקינד – היתה היפותזה שכזו. לדעתו, אין יכולים החיים להתפתח אלא במרחק מסוים מן האדמה, מאחר שזו אינה חדלה מלהדיף גז משחית בשם 'פלואידום לתאלה' (fluidum letale), המשתק את כוח החיות, ובמוקדם או במאוחר מביא לכליה מוחלטת. לפיכך נוטים כל הדברים החיים להתרחק מן האדמה בצמיחתם, ולא צומחים למשל אל תוכה. זאת הסיבה שאת חלקיהם החשובים הם שולחים אל על. החיטה את שיבוליה, הצמח את הפרח שלו, האדם את ראשו. וכשהם מזדקנים ונובלים וגוום או גבעולם מתכופף, והם שבים ומשתוחחים אל האדמה, אין להם מנוס אלא ליפול שוב אל מעבה הגז הקטלני, ובהגיע השעה אף להיות לחלק ממנו, באמצעות תהליך הריקבון שלאחר המוות.

כשגונב לאוזנו של המרקיז כי מצאו אדם שבילה שבע שנים במערה, כלומר שהיה נתון כולו לחסדי היסוד המשחית של האדמה, יצא זה מכליו מרוב אושר והורה שיביאו אותו אליו בלא דיחוי. אותו אדם היה ז'אן-בטיסט גרנוי, שעשה שבע שנים במערה עמוקה בהר הגעש פלום דו קאנטאל, מתוך רצון להיות רחוק ככל האפשר מריח המין האנושי. כשהחליט לשוב אל התרבות כדי לקדם את ענייניו היה מראהו נורא. שערותיו הגיעו עד ברכיו, זקנו הדליל הגיע עד טבורו וציפורניו דמו לטפרי עופות. על מנת שלא לעורר חשד, פתח את פיו וסיפר כיצד הותקף על ידי שודדים שחטפו אותו והחזיקו בו שבע שנים תמימות שבוי במערה. כל אותו הזמן לא ראה אור שמש ולא בן אדם, יד לא נראית שלשלה אליו סלי אוכל בחשכה, ולבסוף נחלץ בעזרת סולם, מבלי שידע מה הסיבה לעזרה ומבלי שיראה אפילו פעם אחת את חוטפיו או את מצילו.

כשהובא גרנוי למעבדתו של המרקיז, בדק אותו הלה בדיקה יסודית ומצא בו חיזוק משמעותי מאין כמותו לתיאוריה שלו. בגופו בן העשרים וחמש ניכרה התנוונות של זקנה. לפי ראות המרקיז היו עליו צלקות שגרמה הקורוזיה של הגז, ואף עדות ברורה של עיוות שלד מחמת זיהום הגז. ודאי היה מת אלמלא ניזון בתקופת מאסרו בצמחים הרחוקים מן האדמה, דהיינו פירות הנקטפים מעצים גבוהים. כך הרהר בינו לבין עצמו המרקיז, והבטיח לגרנוי לרפא אותו באמצעות מכשיר אוורור באנרגיה של האוויר. אותו מכשיר היה כמין כלוב של לוחות אורן צפופים, ובתקרתו ארובה גבוהה המכניסה אליו זרם אוויר גבהים נטול גז קטלני. אחר כך האוויר נפלט ויוצא משם דרך שסתום עור שנקבע ברצפה.

חמישה ימים נמשך הריפוי שכלל מלבד אוויר מטוהר גם מזון שמקורותיו רחוקים מן הקרקע, כמו מרק יונים שניצודו מלהק מגביה עוף, צלי אווזי בר ששוכנים דרך קבע מעל העננים, לחם מזן חיטה שגבעוליו גבוהים במיוחד, ויין עשוי גפנים הגדלים על פסגות ההרים. לאחר מכן נלקח גרנוי לחדר הרחצה, עורו נוקה היטב ומלבושים נקיים הידרו את מראהו החדש. כדי להשלים את המלאכה הזליף עליו המרקיז גם מי סיגליות. להזדמנות זו שיווע גרנוי והחל לחרחר. מסתבר, כך אמר, שהבושם של המרקיז מכיל כמות רבה של תמצית פקעת הסיגלית, ומפני שמוצא הפקעת מתחת לאדמה, יש לה השפעה קטלנית על מי שסובל כמוהו מן הגז.

מובן שהמרקיז שעה לכל בקשותיו של הבשם הצעיר ובלבד שיוכל להמשיך עליו את הניסויים. על מנת שגרנוי יתרצה, שלח אותו אל אחד ממקורביו, כדי שאצלו יוכל להכין בושם משלו כאוות נפשו. אפשר שאילולא התיאוריה המחניקה של המרקיז היתה נמנעת מגרנוי האפשרות להתקדם בתוכניותיו, ואולי היו גם ניצלות נפשן של עשרים וחמש נערות תמות בשיא לבלובן. ברם, למרות שהמרקיז השקיע מחשבה יתרה, לא הצליח זה לתפוש כי הצמחים מטפסים מעלה כדי לזכות באור, וכי ראש האדם הגביה אל על בכדי לצפות טוב יותר בסביבתו הנפרשת מתחת רגליו.

'הבושם' מאת פטריק זיסקינד עשוי לתעתע בקוראיו. לכאורה, הראייה והשמיעה נעשו במאה ה-21 לחושים הדומיננטיים של האדם, ואילו חוש הריח הפך לדבר מה שיותר ויותר מתעלמים ממנו; לא מבחינים בו ולא מעריכים אותו. ברם, האינסטינקטים שלנו שהתפתחו במהלך האבולוציה, לא השתנו בשל הקדמה והמודרניזציה. הם עדיין משמשים אותנו כדי לקלוט אותות ריח נסתרים מבני הזוג. מתברר כי בני הזוג המתאימים ביותר לזיווג הם אלה שמערכות החיסון שלהם שונות זו מזו בתכלית. השוני הגנטי יעניק לצאצאים העתידיים את מירב הסיכויים לגבור על מחוללי המחלות. לכן, בן זוג בעל מערכת חיסון דומה יחשב באפנו לבעל ריח דוחה, ואלו זה שריחו מושך אותנו מהווה בן זוג מתאים יותר מבחינה ביולוגית. אולי זו הסיבה לנדירותה של אותה נערה אשר ז'אן-בטיסט גרנוי כה נמשך אליה, הואיל ואפיוניו הגנטיים היו נדירים גם כן. הוא השתמש בבושם על מנת ליצור לו ריח משלו בשל מומו. לכל יתר הבריות יש ריח טבעי משלהן, ומרביתן בוחרות להשתמש בבושם שיוכל להגביר אותו. מעטים הם אלה שמבקשים להסתיר את ריחם, ואם הללו עושים כן, עלולים הם להשתדך לבני זוג שאינם מתאימים לרבייה.