הטרילוגיה האנטי אמריקנית

12/01/2006 ב- 23:53 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על הטרילוגיה האנטי אמריקנית

התפאורה המצומצמת שעליה ציווה לארס פון טרייר צורמת לעיניי. משום כך, הכרחתי עצמי שלא לצפות באלו סרטיו. אולם, הגורל היתל בי שוב ואני מצאתי עצמי באולם הקולנוע, מנסה לברר כיצד מחיקת סיפור על נברניות יכול כל כך לעצבן.


הדרך ממועדון החברים אל חדרי לא היתה ארוכה. בגלל הפסקת החשמל לא צריך הייתי להיות טרוד באמירות "בואנוס נויצ'ס" רבות מדי. בעלטה ששררה לא יצליח אף ישיש עקשן להבחין בי ולברכני לשלום. גם הלך רוחי לא התאים אותה שעה לפטפוטים מיותרים. אמנם החמצתי את תחילתו של הסרט, אך העלילה רבת הייסורים שנקלעתי אליה, הלמה בי בשני מוקדים: נשימה בלתי סדירה וקצב לב מואץ. ואז כבתה הטלוויזיה היחידה בקיבוץ. לעולם לא אדע אם הלקו למוות את העבד הכושי שנאלץ לגנוב חלב לבתו החולה.

בשביל הצר שמעתי דיבורים. הקשבתי בדומיה כדי לבחון אם זו שיחה בקסטליאנית. לא, שתי בנות דיברו דנית. הן אמרו זו לזו "גונט", ואני מיד קיפצתי על הגבוהה שביניהן. "יש יותר מדי הפסקות חשמל בישראל", אמרה. "בגלל החורף", השבתי לה. אז הבינותי שזה אינו תירוץ טוב דיו עבור מי שנולדה בסקנדינביה. היא בכלל לא חייכה. "סופר שגנרל בצבא שלכם נהרג בתאונת מסוק", אמרה. "איפה שמעת את זה"? שאלתי. "מון פייס (פני ירח) שמעה זאת בחדר האוכל", ענתה.

נכנסנו לחדר. מיד הוצאתי את הסוללות מן הפנס והרכבתי אותם ברדיו. האם הרמטכ"ל נהרג? עדיין לא אמרו דבר. בשל החשכה נזקקנו לסוללות עבור הפנס, וכך נודע לי רק למחרת שתמרי נהרג. שנים אחרי כן, כשצפינו יחדיו בסרט "אמיסטד" סיפרתי לה על הלילה ההוא בקיבוץ, כשהלכתי לישון מבלי לדעת אם העבד הכושי הולקה למוות, ומי היה הגנרל שנהרג. ואז, בוקר אחד כששנינו צופים ביעלים העולים מן המכתש, היא סיפרה לי שניסתה לברר באיזה סרט מדובר. היא שאלה את ידיד המשפחה, מבקר קולנוע, אם ביכולתו להשיג לי את כתובתו של לארס פון טרייר, כחלק מניסיוני לגייס אמנים למען יערות הגשם. הוא לא יכל. אז גם התעניינה לדעת אם הוא מכיר את הסרט. לא, הוא לא הכיר את הסרט ועד היום לא ידוע לי מה קרה בסוף. כל שנותר לי הוא לקוות שהילדה הקטנה החלימה ממחלתה ולאביה שלום.

אחרי 'לשבור את הגלים' כולם כבר הכירו בארץ את לארס פון טרייר, כי בעצם אי אפשר אחרת. בין תמונות הנוף מרהיבות העין והצלילים הנעימים שהתנגנו להם, הופיעו סצנות בלתי נשכחות על חיים בדויים כה מציאותיים. לא פלא שהסרט הצליח להעמיס את הסינמטק בתל אביב בקהל צופים בלתי נגמר. אז נכון ש'הממלכה', סדרת הטלוויזיה הטובה ביותר שנעשתה מעולם לפי טעמי, היא פאר יצירתו של הבמאי הדני, אבל דמותה של האשה שגילמה אמילי ו'וטסון עדיין צרובה בתודעת כולנו. יותר מכל דמות אחרת שהשתתפה בסרטיו של פון טרייר, נותרה האשה המוזרה והאומללה מ'לשבור את הגלים' כמסתורין בלתי פתור.

ועכשיו עלה למסכים 'מנדרליי', הסרט השני בטרילוגיה האנטי-אמריקנית של פון טרייר. הקודם נקרא 'דוגוויל' ובו ניקול קידמן גילמה את דמותה של הגיבורה הראשית. מי שהחמיץ את הסרט, לא יוכל להבין מדוע החלטתי אז לוותר על הצפייה בפרק הבא בטרילוגיה מעוררת המחלוקת. אוכל לומר שנהניתי במידה זו אחרת מכל הסרטים שביים הדני למעט 'דוגוויל'. אמנם הכרחתי את עצמי לצפות בו עד תומו, אבל אחרי כן ידעתי שדי, שתם פרק מסוים בחיי.

התברר לי שבלתי אפשרי לכפות עליי סדרי עולם שונים; שלא אסכים לראות הצגה מחוץ לתיאטרון, ולא אסכים לראותה כסרט באולם קולנוע. עם כל הכבוד וההערכה הרבה שאני רוחש לדיאלוגים ב'דוגוויל', התבנית הפשטנית לכאורה לא מצאה חן בעיניי. למעשה היא גרמה לי לקוצר רוח ולהלמות לב חזקות במיוחד. דימיתי את עצמי למאכל המתבשל בסיר לחץ, וכל שרציתי היה לנוס מן האולם מיד לכשהסרט יסתיים. מאז השתחררה אצלי המועקה. כיום אני מקציב רבע שעה של חסד לכל הקרנה. הודות ללארס פון טרייר למדתי לקבל את עצמי. אינני מוכן עוד לסבול בדממה את ייסורי הצפייה.

הודות ללארס פון טרייר למדתי הערב כי לכל כלל יש יוצא מן הכלל. לא סתם קשקשו לי במוח את המשפט הזה בכל הקורסים של פיסיקה וכימיה. מבחינתי שיהא זה הסרט הכי משעמם בעולם, ו'מנדרליי' הוא אכן כזה, אבל לא היה שום סיכוי שאחמיץ סרט על עבדים כושים. פון טרייר שוב הוכיח לי עד כמה אינני מסוגל להתנתק מיצירתו, כאשר בחר בתסריט סנטימנטלי כדי להתל ביכולת ההחלטה שלי. וכך, בלעדי זנב הסוס שהעדיפה להישאר בבית במקום לפזר את שיערה, שקדתי על תוכנית היחלצותי עוד בטרם הגיעי לקולנוע, מבלי לקחת בחשבון שנתפשר על קוקו בלוף והיא תאספני משם. מה עוד הפקתי מן הסרט מלבד שיא פיהוקים חדש? למדתי שיום חמישי מבלי כדורסל זה אכן נורא אם כי המשחק הוקלט, וגם התחלתי לטוות סיפור שנראה בעיניי הנעצמות כאילו כתבתיו מחדש.

בסוף הכול מתנקז אליהן, והרי זה היה ברור מאליו. כמה זמן חלף מאז? נולדתי עם בעיה קשה ביותר בכפות הרגליים שכבר אינה קיימת, ואולי התקשיתי ללכת בתחילה. אינני מסוגל לזכור את חיי עד גיל שלוש, אבל נוהגים לספר לי שכבר שיחקתי עימן. מתמיד הסתכלתי על הליכתן. מה בדיוק הביא אותי לחפש את חברתן? יתכן שכאב הרגליים שמלווה אותי עד עצם היום הזה. הרי כבר שלושים ושתיים שנה זכור לי שאני מתאונן על כך בפניהן. הן היו חברות הילדות הראשונות שלי, ואני נותרתי להן ידיד נאמן. אף אחד לא הבין זאת מעולם. מוזר עד כמה סיבוך בלידה יכול להכריע כיצד יתנהלו חייו של הוולד. לסיפור שאכתוב עליהן אין כל ערך ספרותי, אולם אחבר אותו. אני צריך לפצות את העיניים המתבוננות בי.

היא כל כך כעסה כשמחקתי את הסיפור האחרון שמקריאתו כה נהנתה. מחרידה המחשבה כי לבסוף תדברנה הבריות על סיפורים שחיברתי במקום על מחקריי. אין לי מושג כמה מחקתי בימי חיי; אני הרי כותב בבולמוס מבהיל וללא שליטה. והנה, בגלל איום בנוגע לקוקו, אני עומד להיכנע אך פעם אחת. וכי מה נותר לו לאדם, מלבד הרצון להתבונן בהברשת השיער. אני מספר לה על החלטתי והיא אומרת: והרי זה היה ברור מאליו. ידעתי שאת הסיפור היחיד שלא תוכל למחוק, תהא חייב לכתוב על הדמויות שהכי יקרות בעיניך. אינני משיב. אכתוב אותו כי אני חייב לדעת מה היה הסוף ואז אולי אמחק. אומרים שאפשר להתרגל לכול. אולי אתרגל לקוקו.

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.