טפילות כגורם התאבדות בעולם החי

28/12/2005 בשעה 11:09 | פורסם בהספרייה המדעית, השוליים המתרחבים של קו אינסופי | סגור לתגובות על טפילות כגורם התאבדות בעולם החי

המראה האכזרי של החפת לווייתנים קשה לצפייה וגם אינו מובן דיו. בעבר סברו שמדובר בהתאבדות יזומה של פרטים קשישים או חולים, אולם כיום משערים שהתופעה מתרחשת מחמת שיבוש במנגנון הניווט. יש מי שמאשימים את הטכנולוגיה האנושית בהטעיה בלתי מכוונת של הלווייתנים, ויש המטילים את האשמה על רעידות האדמה. משום מה, הכול מתעלמים מן העובדה שבטבע מאבדים היצורים עצמם לדעת בגלל גורמים טפיליים.


בשנת 1976 הגיעו אל חופיו של אי קטן, סמוך לפלורידה, 30 לווייתני עבשן קטלני (Pseudorca crassidens) ומיאנו לשוב אל המים. למרות המאמצים הרבים להחזירם אל הים, גמרו אומר היצורים הנבונים להישאר בקרבת היבשה (Odell et al. 1980). איש מן המחלצים לא הבין אז מדוע הם מבקשים למות. אנו נוהגים לקבל את ההתאבדות אצל בני אדם כעובדה מוגמרת, אבל כשזו נוגעת לבעליי חיים אנחנו מתחילים לשאול שאלות.

גורמי ההתאבדות אצל בני אנוש ידועים, אם כי נמצאים מעבר לתפישתו של אדם חפץ-חיים. אחת הסיבות שאנו מייחסים לה משמעות רבה ביותר היא העצבות. האדם הוא כפי הנראה, היצור היחיד שמסוגל לצחוק, ופרטים באוכלוסיה, אשר במשך תקופה ארוכה אינם יכולים להעלות חיוך על פניהם, מאבדים את הרצון לחיות. כשמספרים לנו כי פלוני שם קץ לחייו בשל הרגשת תוגה ממושכת, חלקנו מקבלים את מעשהו בהבנה.

רגשות, כידוע, הם תיאור נושן של תוצרי הפעילות הביוכימית המתקיימת בגופנו. בבעלי חיים עילאיים דוגמת היונקים, מצויה מערכת עצבית מורכבת למדי, ולכן פונים המדענים לחקור יצורים פשוטים יותר, שאצלם השפעתם של חומרים ספורים מתבטאת בשינוי התנהגות טוטאלי. אחד השינויים הללו מביא להתנהגות אובדנית. יצורים רבים – מחד-תאיים ועד לווייתנים – מתאבדים, והרצון לפענח את השינוי הקיצוני שחל במנגנון העצבי שלהם או האנלוגי לו, מאתגר חוקרי טבע רבים. בין היצורים שעלולים להתאבד מוצאים אנו גם פרוקי רגליים. הואיל ומדובר ביצורים פשוטים יחסית, הצליחו המדענים לאתר את הגורמים שמביאים להתאבדותם, אם כי לא פעם נתגלו אלה שלא במתכוון.

מניפולציה על פונדקאים המובילה להתאבדותם

ביערות העד, בשכבת הרקבובית הנערמת על הארץ, שוכנות נמלים אינספור. בזמן שתרה הנמלה אחר מזונה, עלולה זו להיתקל בנבג של פטרייה מן הסוג Cordyceps. הנבג חודר דרך פיה ומתיישב בתוך ראשה, שם הוא מתחיל לצמוח ולגדול. או אז קורה דבר משונה. בפעם הראשונה בחייה ובניגוד מוחלט להרגליה, עוזבת הנמלה את הקרקע הבטוחה ומתחילה לטפס. היא עולה במעלה העץ ואז משום סיבה נראית לעין, נועצת את צבתותיה בקליפת הגזע עמוק כל כך, עד שאינה יכולה עוד לחלץ את גופה. במילים אחרות, היא מאבדת את עצמה לדעת. כל מי שיחלוף על פניה, לא יבין את התנהגותה אלא אם ימתין ימים מספר. בינתיים, בתוך ראשה של הנמלה המתה מתחוללים שינויים רבים; הפטרייה הזעירה שניזונה מתאי העצב ממשיכה לגדול ולהתפתח. כעבור שבועיים היא פורצת משלד הנמלה ומגיחה אל העולם. הפטרייה השלימה את התפתחותה (Samson et al. 1988).

הפטרייה הנטפלת לנמלה גורמת לה לשנות את התנהגותה הטבעית ולהתאבד. הנמלה, כיתר פרוקי הרגליים, פועלת מתוך אינסטינקטים. גם כושר למידתה כמו התמצאות במבוך הקן מותנה בכישוריה התורשתיים, ולא מושפע יתר על המידה מן הסביבה. הפטרייה מנצלת את תכונותיה הירודות של הנמלה ומשתלטת עליה. היא עושה זאת על ידי פיזור נבגיה בדרך האוויר והחדרתם אל גוף הנמלה. מעת שתאי הפטרייה מתפתחים בראש הנמלה, הם הופכים הלכה למעשה למוחה החלופי ומכוונים את תנועותיה. ברגע המתאים הם גורמים לה לטפס על אחד העצים לגובה קבוע, ואז לנעוץ עצמה לתמיד. הפטרייה שהגיחה מתוך גופה המת מפיצה את נבגיה וחוזר חלילה. היא מבכרת לעשות זאת מגובה רב כדי שהנבגים יתפזרו ברוח, ויגיעו גם לנמלים המצויות הרחק משם. סרטון המציג את התאבדותה של הנמלה:

חגבים, מעצם טבעם, אינם נוהגים לטבול במים וחיים רק ביבשה, אולם נמצא כי לעיתים רחוקות הם מנתרים אל תוך האגם הקרוב. בתחילה סברו שמדובר בתאונת תעופה, שמא רוח חזקה הסיטה אותם לכיוון הלא רצוי. משנאספו עוד ועוד נתונים, נתברר שהם אינם תואמים את המודל הסטטיסטי. תצפיות מאוחרות יותר בחגב ממין Meconema thalassinum הראו כי תולעת יוצאת מתוך גופו הטובע במים. מתברר שהיא זקוקה לסביבה מימית כדי להתרבות.

התולעת ממין Spinochordodes tellinii נטפלת לחגבים בשלב מוקדם של חייה. היא ממשיכה להתפתח בגופו עד הפיכתה לבוגרת. בדרגה זו מפרישה התולעת חלבונים ייעודיים שנקלטים על ידי מערכת העצבים של החגב. בתאי העצב מצויים קולטנים המיועדים עבור החלבונים שמייצר החגב עצמו, אולם החלבונים שמקורם בתולעת כבר תפסו את מקומם, והם אינם נקלטים עוד בתאי העצב. משום כך נפגעת הבקרה הפנימית של החגב והוא מאבד את התנהגותו הטבעית. האינסטינקט הקדום שמזהיר אותו שלא לקפוץ אל המים אינו פועל עוד, וכך הוא מנתר לכל כיוון אפשרי, עד שהוא נופל לאגם הסמוך. התולעת הבוגרת מזדווגת בתוך המים, וצאצאיה שבים לגדה ונטפלים לחגבים השוכנים בקרבת מקום (Biron et al. 2005). גם התולעת הטפילה Paragordius tricuspidatus גורמת לצרצר ממין Nemobius sylvestris לאבד עצמו בדרך דומה במים (Thomas et al. 2003). סרטון המציג את התאבדותו של הצרצר:

מחזור חיים של טפילים הכולל פונדקאי-ביניים

למדע ידוע זה מזמן על טפילים המחליפים מספר פונדקאים במשך מחזור חייהם, דרך מעבר בשרשרת המזון. מקרה מעניין הוא זה של השרשור ממין Echinococcus multilocularis השוכן במעי השועל. הטפיל מטיל את ביציו הזעירות לתוך מערכת העיכול של הפונדקאי, ואלו מגיעות אל הקרקע עם הפרשותיו של השועל. עתה נדרש מהן להגיע לגופו של שועל אחר. דבר זה נעשה בשלב הכולל פונדקאי-ביניים. ארנבון מכרסם צמח שנזדהם בביצי השרשור שנפלו עליו. הביצים מתבקעות בגופו, והזחלים המגיחים מהן קודחים להם נתיב אל תוך רקמות הארנבון, מקום שבו הם עוברים, בצורת ציסטה, לשלב של מנוחה. אם הארנבון נטרף במלתעות השועל, מגיעות לבסוף הציסטות אל מעיו, ושם הן מתפתחות לשרשורים צעירים, המתחילים את המחזור מחדש (Smyth & Smyth. 1964).

גם תולעים מסוג פרגונימוס (Paragonimus) זקוקות לפונדקאי-ביניים כדי להגיע ליונקים, שהם פונדקאיהן הסופיים. הביצים נפלטות למים דרך ליחת היונק ובוקעות. בצורתן הראשונית חודרות התולעים אל שבלולי מים מתוקים מסוג Semisulcospira, ושם הן מתרבות. בצורתן הבאה הן מופרשות למים וחודרות אל סרטני מים מתוקים, שנאכלים בתורם על ידי יונקים (Davis. 1969). במערב אפריקה נדבקות בטפיל זה בעיקר נערות מתבגרות, מאחר שקיימת שם אמונה תפלה כי אכילת הסרטנים מגבירה את פוריות הנשים. בקוריאה, לעומת זאת, נגועים בטפיל גברים מבוגרים לרוב, שכן הללו נוהגים להתגודד בסוף יום העבודה הארוך, לללגום בירה של אורז, ולאכול סרטנים בלתי מבושלים.

מניפולציה על פונדקאי-ביניים המובילה לטריפתם

סרטנים נגועים בתולעים אומנם משלמים בחייהם בעת מעברו של הטפיל אל גוף היונק, אך במקרה דנן מנצלות התולעים התרחשות הסתברותית הקיימת בטבע, ואינן מפעילות מניפולציה על הסרטנים בכדי שאלה ייטרפו במתכוון. לא כך פועלת התולעת Dicrocoelium dendriticum. היא חיה כטפיל בצינור המרה של מעלי גירה כמו כבשים, שם היא מטילה ביצים היוצאות החוצה עם הפרשות הפונדקאי. חלזונות מסוג Helicella ניזונים מהפרשות אלה וכך מוכנסות הביצים לגופם. מתוך הביצים בוקעים מעין זחלים שהופכים לנבגים, ואחרי כן לתולעים זעירות. החלזונות מפרישים את התולעים הללו. נמלים שניזונות מן התולעים אוספות אותן למאכל, וכשהן מצויות בבטנן, הן נודדות אל הגנגליון (מרכז העצבים) ומשפיעות על התנהגות פונדקאיהן. הנמלים הנגועות מטפסות במעלה הצמחייה עד קצות העלים ממש, גם כשהטמפרטורה יורדת בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות הערב המאוחרות. אלה הן גם זמני המרעה של פונדקאי הטפיל הסופיים. כבשים הניזונות מן העשב מלחכות גם נמלים, וכך משלים הטפיל את מחזורו (Manga-González et al. 2001).

גורלו של הסרטן השעיר (Hemigrapsus crenulatus) דומה במידה רבה. יצור זה המצוי בניו זילנד, חי בסביבה של מים מליחים המושפעים מן הגאות והשפל. עופות הים ניזונים גם מבשרו, ולכן, למרות מעטה השריון על גופו, אינו חש מוגן למדי, אלא אם הוא מצוי במקום מבטחים. אולם, לא פעם נצפה סרטן זה יוצא ממסתורו, ונחשף במתכוון אל עיני טורפיו, כאילו מבקש הוא להתאבד באמצעות מקוריהם. קרוב לוודאי שאם התנהגות זו היתה משותפת לכל אוכלוסיית הסרטנים ממין זה, היו אלה נאכלים כולם ונכחדים מן העולם. ברם, התנהגות זו מאפיינת רק פרטים בודדים שמותקפים על ידי תולעת טפילית מן הסוג Profilicollis.

כדי להשלים את התפתחותה מחויבת התולעת להגיע אל מעיו של העוף הימי, והיא בוחרת לעשות זאת באמצעות פונדקאי אחר שלה. הסרטן הניזון מפעם לפעם מלשלשת הציפורים, מחדיר לגופו את הטפיל הנמצא בצואת העופות. משהתפתח הטפיל בגופו של הסרטן, הוא משחרר חומרים המשנים את דפוס פעילותו של הסרטן. במקום להסתתר מפני עופות הים בזמן השפל, הוא בוחר להיחשף לפניהם, וכך מוצא את עצמו נאכל. זוהי דרכו של הטפיל לשוב אל הפונדקאי השני שלו, אל העוף הימי (Haye & Ojeda. 1998).

על הסתכנותם המופרזת של סרטנים נגועים ידוע טרם לכן מניסויי מעבדה. התנהגותו של הסרטן ממין Gammarus lacustris שהינו פונדקאי של תולעת ממין Polymorphus paradoxus, גורמת לו להיטרף ביתר קלות על ידי ברווזים (Bethel & Holmes. 1973, 1974, 1977). למעשה, כבר בשנת 1931 העיר חוקר בשם קראם כי טפילים עשויים לכוון את התנהגותם של הפונדקאים (Cram. 1931); בשנת 1952 מסר חוקר אחר בשם ואן דובן כי שיעור הדגים הנגועים בתולעת Ligula intestinalis ואשר ניצודים על ידי קורמורנים, רב יותר מאלה שנלכדים על ידי דייגים ברשתותיהם (H. van Dobben. 1952); ובשנת 1962 דיווחה חוקרת בשם רוטשילד כי זבובים נגועים בזחלי נמטודות שינו מהתנהגותם הזהירה ועשויים ליפול טרף בקלות (Rothschild .1962).

אולם מה על חולייתנים? בניסוי שבדק את התנהגותם של דגי עוקצן תלת-קוצי (Gasterosteus aculeatus) הנגועים בתולעת ממין Schistocephalus solidus, בהשוואה לפרטים שאינם נושאים אותה בתוך גופם, נתברר כי כשהוצע לכל אלה מזון במרחקים שונים מדגים טורפים, העדיפו הדגים הבלתי-נגועים את המזון שהיה מצוי הכי רחוק מן הטורפים. הם גם אכלו מעט מן המורגל עליהם במצב של היעדר טורפים. לעומתם, הדגים הנגועים לא הגיבו כלל כלפי הטורפים, ואכלו בכל מקום שנמצא בו מזון, כפי שנהגו בהיעדר טורפים. גם דרישתם למזון גברה עוד יותר, וכך עלו גם סיכוני טריפתם. כתוצאה מירידה ברגישותם למציאות טורף, עלו בהכרח סיכוייו של הטפיל להגיע לעוף מים שניזון מדגים, שהינו הפונדקאי הסופי שלו (Milinski. 1985).

אצל למינג-צווארון ריצ'ארדסוני (Dicrostonyx richardsoni) הנגוע בטפיל Sarcocystis rauschorum נבדק כיצד הדבר משפיע על התנהגותו. תצפיות שנעשו לאחר שחרור למינגים נגועים בשדה הפתוח, הצביעו על כך שהללו בילו זמן רב יותר מן הרגיל בחקר אזורים בלתי מוכרים להם, וכתוצאה מכך הגבירו את סיכויי טריפתם, וכמו גם, את העברת הטפיל אל לילית השלג (Bubo scandiacus) שהינה הפונדקאית הסופית שלו (Quinn et al. 1987).

ידוע כי חולדות הנתקפות במחלת טוקסופלסמוזיס (Toxoplasmosis) מתחילות להתנהג בצורה משונה. מדרך הטבע, חולדות (Rattus Norvegicus) נוהגות להתרחק מחתולים, אולם חולדות נגועות אינן נרתעות עוד מטורפיהן, ואפילו קרבות אליהם מכורח משיכה נעדרת היגיון. הגורם למחלה הינו חד-תא ממין Toxoplasma gondii. זהו טפיל המצוי במערכת העיכול של החתולים ובתוכה גם מתרבה. משום כך אפשר למצוא אותו גם בהפרשות החתולים. חולדות אשר מרחרחות או טועמות הפרשות אלו, גם מחדירות את הטפיל לגופן. בשלב זה מפריש הטפיל חומר הגורם לאיבוד הדעת אצל החולדה, כך שלא רק שאיננה חוששת עוד מריחם של החתולים, אלא אף נמשכת אל מפיציו. בהיעדר זהירות נטרפת החולדה הנגועה על ידי אחד החתולים, ובדרך זו מתפשט הטפיל באוכלוסיית הפונדקאי ומשלים את מחזור גידולו (Berdoy et al. 2000).

האם בעלי חיים מתאבדים מסיבות אחרות מלבד טפילות?

"התאבדותו" המפורסמת של העקרב (scorpion commit suicide) פוענחה אף היא. כידוע, מטיילים שנקלעו למפגש עם עקרב נוהגים לספר כי די ביצירת מעגל של גחלים לוהטות סביבו כדי לגרום לו לאבד את שפיותו, ואז להתאבד על ידי נעיצת העוקץ הארסי של זנבו בגופו שלו. למעשה, העקרבים מתים בגלל החום רב ומתים בייסורים. כך קורה גם כשמניחים אותם במתקן מחומם דיו, מבלי שינעצו את העוקץ בגופם. במרכז מעגל האש הטמפרטורה אף גבוהה יותר, והשתוללותם הזמנית נובעת בשל רצונם להימלט מפני הסכנה. כשאינם מצליחים, הם אוספים אל גופם את גפיהם וזנבם כדי להרחיקם ככל האפשר מן החום. הצמדת קצה הזנב לגוף נדמתה כעקיצת התאבדות. אולם, הם אינם מסוגלים להתאבד בדרך זו מפני שרובם חסינים במידת מה לרעל שלהם עצמם (Legros et al. 1998).

ידועים רק סיפורים על התאבדות יונקים מסיבות חברתיות, אולם הם נתבררו כבדויים. למשל, במשך כמאתיים שנה התהלכה אגדה בקרב ציידים לבנים באפריקה כי פילים המגיעים לגיל שיבה, עוזבים את העדר ונודדים לאתר בלתי ידוע, ושם ממתינים יחדיו למותם. היו שקבעו כי חדלים הם לשתות ולאכול עד שהמוות מכריע אותם, והיו שהרהיבו לספר כי הם מפילים עצמם מראש צוק גבוה אל קניון  עמוק. הרפתקנים רבים, נרגשים מן הסיכוי למצוא אוצרות שנהב, יצאו לחפש אחר בתי הקברות של הפילים ונפלו בעצמם קורבן לאגדה, כשמתו בגלל חולי ורעב.

אומנם נכון הדבר ששלדי פילים נתגלו בשכיחות רבה יחסית בסמיכות לאגמים ונהרות, אך סיבת הדבר ידועה: פילים זקנים וחלשים מנתקים עצמם מן העדר על מנת למצוא מזון בגפם. שיניהם חלשות מדי מכדי לגרוס עלוות עצים, והם מבקשים למצוא עשב ביצות רך כדי להיזון ממנו. המים, בנסיבות מסוימות, עשויים להיות מזוהמים מאד, וגם בכך יש כדי להביא להצטברות של שלדים המונחים זה בקרבת זה בכמות גדולה מן הרגיל. ברם, אין בנמצא שום הוכחה לכך שהפילים טורחים לסיים את חייהם באזור מיוחד במינו. כל הסיפורים אודות בתי הקברות שלהפילים (Elephant graveyard) אינם אלא מיתוסים חסרי כל בסיס עובדתי (Orenstein et al. 1991).

ידועות גם המעשיות על התאבדות המונית של למינגים (Lemming mass suicide). אלה הם מכרסמים החיים בצפון הרחוק וניזונים מעשב, עלים ושורשים. חבורותיהם כוללות מספר מצומצם של פרטים במרבית הזמן. אחת לכמה שנים חלה התפוצצות אוכלוסין בריכוזי הלמינגים. המושבות נעשות צפופות מדי ומכילות מספר רב של פרטים. לאחר שהתרבו עד כדי כך שהמזון אינו מספק עוד את צרכיהם, פותחים הלמינגים בנדידה למרחקים גדולים. הם מתחילים לנוע בבת אחת ועוזבים בהמוניהם את מולדתם. תנועתם היא אקראית לחלוטין ורק התנאים הגיאוגרפיים מתעלים את דרכם.

לפי המסופר במעשיה, הלמינגים מונעים על ידי דחף בלתי נשלט שמורה להם לנדוד רק בכיוון הים. אין שום מכשול שיוכל לעמוד בדרכם ודבר לא יעצור בעדם. כאשר מזדמנות ערים בנדודיהם, הם נכנסים אליהן. אם נתקלים בנהרות ובאגמים, חוצים אותם הלמינגים בשחייה. רבים מן הנודדים מוצאים את מותם ברעב, בין מלתעות הטורפים, או בגלל מחלות. לבסוף מתאספים הלמינגים בהמוניהם ליד חופי הים, נכנסים לתוך מימיו וטובעים. אחרים מגיעים לצוק גבוה המתנשא מעל לשון הים, ואז מזנקים מטה ממרום הסלע וצונחים אל מותם.

ההסבר שניתן לתופעה זו קשר את התנהגותם של הלמינגים לאלטרואיזם, שנברר בדרך של ברירה קבוצתית. הלמינגים, כביכול, מסיקים שצפיפות האוכלוסין הרבה עלולה להכחיד את המושבה כולה, ולמען סיכויי ההישרדות של הדור הצעיר, מחליטים המבוגרים שביניהם לדלל את השורות על ידי הקרבה עצמית, ובכך להפחית את התחרות על המשאבים הדלילים.

המקור של מיתוס זה הוא מאמר קצר שנתפרסם בשנת 1953 במגזין 'מרקורי אמריקני' (Lederer. 1953). עיקרי הדברים השפיעו על ו'ולט דיסני בבואו להפיק את 'השממה הלבנה' (White Wilderness), סרט טבע שיצא לאקרנים בשנת 1958. הוא צולם באלברטה שבקנדה, באזור המרוחק מאד מן האוקיינוס, ומאחר שאיננו ביתם הטבעי של הלמינגים, הובאו לאתר הצילומים פרטים שנאספו במקומות אחרים. תחקיר שערך תאגיד השידור הקנדי בשנת 1983 מצא כי הלמינגים שנראו בסרט נדחפו מן הצוק, נמשו ממי הנהר, ונדחפו שוב אל המים על ידי צוות ההסרטה וחוזר חלילה, בכדי ליצור את האפקט המרשים למדי של התאבדות המונית. ניתן לצפות בלמינגים "המתאבדים" ברצועת הזמן 3:26-4:51.

מה ידוע על הסיבות להתאבדות לווייתנים?

לעומת הסיפור על הלמינגים שלכאורה מבקשים להתאבד בים, מנסים הלווייתנים להתאבד בדרך ההפוכה, ושוחים אל היבשה. יש לומר כי ההנחה שלווייתנים מתאבדים מתוך שיקול דעת עצמי אינה מקובלת על כלל החוקרים. הם ממאנים לייחס לבעלי חיים אלה אינטליגנציה גבוהה למדי, ולכן מכנים התנהגות זו בשם 'החפת לווייתנים' (Beached whale). למעשה, ידועים רק שלושה יצורים מלבד האדם המציגים הכרה במשמעות המוות (Death ritual). אלה הם שלושת מיני הפילים. יונקים גדולים אלה נוהגים לערוך טקסי פרידה מן המת במשך שעות וימים, ואף נעצרים ליד עצמות קרוביהם בכל פעם שחולף העדר לידן (Meredith. 2004). אך האם הלווייתנים מסוגלים גם הם להבין את משמעות המוות?

על פי ההערכה כיום, מקצת ממיני הדולפינים הינם היצורים הנבונים ביותר בטבע לאחר האדם, ממש כמו קרוביו השימפנזים. הדולפינים יצרו שפה משלהם והקשרים החברתיים שלהם מורכבים עד מאד (Reissa et al. 1997). איננו יכולים לדעת בוודאות אם ביכולתם לחוש צער בשעה שקרוביהם מתים, אך אפילו היו מסוגלים להבין את משמעות המוות, הרי שנדרש מהם כושר חשיבה עמוק ביותר, כדי להגיע לתובנה של מעשה התאבדות, ולאחר מכן גם לתכננו. לפיכך, אין זה סביר שיצורים הנמנים על סדרת הלווייתנאים מתאבדים במודע.

ישנה סברה הטוענת כי מדובר באינסטינקט שהתפתח במהלך האבולוציה, ומביא את הפרטים הזקנים, התשושים או החולים, לכדי התאבדות יזומה, במגמה להקל על שרידות הלהקה שאליה הם משתייכים. למשל, חולה עלול להדביק את יתר הפרטים, ואילו בגלל פרט מבוגר שמשתרך מאחור, עשויה הלהקה כולה לפגר. אותם לווייתני עבשן קטלני שהשתרעו על החוף, נשארו יחד במים הרדודים במשך שלושה ימים רצופים, עד שהלוויתן המבוגר שבהם מת. אם אומנם בחר הוא למות מרצונו, אזי יש לתהות מדוע יסכנו גם מלוויו את חייהם. יש לברר מהי הסיבה לעליה המונית על החוף (Mass stranding). מלבד זאת, אפילו היה מגיע לבדו אל החוף, ברי כי התנהגות אלטרואיסטית אמיתית, ולא מדומה, היא בעלת מחיר בלבד, ולכן אין לצפות להתפשטותה באמצעות ברירה טבעית. לפיכך, אם תימצא אי פעם התנהגות אלטרואיסטית טהורה ומבלי תמורה, לא יהא ניתן ליישב אותה עם תורת האבולוציה. משום כך מפקפקים רבים בסברה של התאבדות יזומה בדרך זו.

יש הטוענים כי לווייתנים משתמשים בשדה המגנטי של כדור הארץ כדי לנווט את דרכם בים. הואיל וחלים שינויים במיקום השדות בשל רעשי אדמה קיצוניים, מאבדים הלווייתנים את חוש ההתמצאות הטבוע בתוכם ופונים בשגגה אל היבשה. קרי, הם סוטים מן הנתיבים האצורים במוחם ותועים בדרך (Klinowska. 1985). את עיקריה של היפותזה זו סותרים מספר גיאולוגים שסבורים, כי התמורות שחלות בשדות המגנטיים אינן מצדיקות סטיות חמורות במסלולי תנועת הלווייתנים. אולם גם אם שוגים הגיאולוגים הללו, ישנו קושי להבין את התלות במנגנון ניווט שכזה, במידה שהתפתח במהלך האבולוציה אצל יצורים ימיים, הואיל ועופות העושים שימוש במנגנון דומה, אינם תלויים בו במידה מכרעת, ומשתמשים במקביל באמצעים אחרים כדי לנווט, כמו סידור הכוכבים בשמי הלילה, אם כי את זאת אין לצפות מלווייתנים.

הצעה נוספת מבקשת לטעון כי למרות היות הלווייתנים יצורים אקווטיים, הם לא שינו כמה מהרגליהם הנושנים. יונקים ימיים אלה התפתחו מבעלי-חיים שחיפשו מזון במים רדודים, ובשעת סכנה היו שבים מיד אל חוף המבטחים. כך נוהגים גם צאצאיהם הלווייתנים, ובעת מצוקה פונים הם לחפש מפלט ביבשה (Wood. 1979).

סברה אחרת גורסת שמערכת איתור ההד של הלווייתנים משתבשת, וכך מאבדים הללו את דרכם ומגיעים אל החוף. קרי, זו אינה התאבדות אלא תאונה ומותם בא עליהם בגלל טעות. אפשר כי מחמת הגיל המתקדם משתבש אצלם מנגנון ניווט זה בדומה לחושיו של אדם ישיש, או שמא בגלל מחלה: בניתוח שלאחר המוות התגלה כי לאותו עבשן מבוגר היתה דלקת קשה באוזן שנגרמה על ידי תולעים. קיבתו של הלוויתן נמצאה ריקה, אולי עדות לכך שיכולת איתור ההד שלו נפגעה, והוא לא מסוגל היה לאתר טרף (Porter. 1977).

חלק מן המדענים טוענים כי התופעה היא חדשה וקשורה בהתקדמות הטכנולוגית של המין האנושי בדורות האחרונים. לדעתם, השיבוש בתפקוד איתור ההד חל מחמת השימוש שעושה האדם בתדרי שידור קוליים דומים או אחרים. אולם, הפרטים שמושבים למים על ידי המחלצים לאחר החפתם, שבים לעיתים בחזרה אל החוף או מנסים להתאבד מחדש במקום אחר, גם כשנהיר לכול כי בה בעת אין כל הפרעה אקוסטית לפעילותו התקינה של מנגנון איתור ההד. כך אירע עם אותם לווייתני עבשן קטלני שהתעקשו להישאר על החוף. יש גם כאלה הגורסים כי הזיהום האקוסטי מבהיל יונקים ימיים במעמקים, וגורם להם לעלות אל פני הים שלא במתינות, ובכך מזיק לבריאותם בשל הפרשי הלחצים בשכבות המים. ברם, ידיעות היסטוריות מספרות לנו כי תופעת ההתאבדות על החופים היתה מוכרת גם בימים קדומים. למשל, הצייר הפלמי יאן וייריקס (Jan Wierix) צייר בשנת 1577 שלושה לוויתנים על החוף (Z. van Ruyven-Zeman et al. 2003):

דעה אחרת מנסה להסביר את שחיית הלווייתנים אל החוף בגלל אופיו. למשל, מקצת מן הלווייתנים מגיעים לחופים רדודים בעקבות מרדף אחר טרפם, ושוב אינם יכולים לסגת אל המים העמוקים. סברה זו גורסת שאם המבנה הינו חולי, אזי לא מצליח קו החוף להחזיר הד של מיקום מדויק כמו קו חוף סלעי (Dudok van Heel. 1962). לפיכך, נתקעים יצורים ענקיים אלה בחולות של מים רדודים ומתים מחנק, לאחר שמשקל גופם שאינו נתמך יותר במים, מכביד עליהם ומונע מהם להפעיל את ריאותיהם בצורה תקינה. אומנם, עליות אלו על החוף מתרחשות תדיר בחופים שקרקעיתם טובענית או חולית ובעלת שיפוע קל, אולם לא רק בהם. לאותם לווייתני עבשן בריאים היתה יכולת לשוב אל הים העמוק אימתי שרצו, וכך אומנם עשו לבסוף.

האם טפילים גורמים ללווייתנים להתאבד על החוף?

לעומת יתר החוקרים אני מחזיק בהיפותזה שונה הנתמכת מבחינה אבולוציונית, שגם אחרים רמזו עליה באופן בלתי תלוי, אולם איש מהם לא פיתח אותה, וגם לא התבסס על העיקרון כי מניפולציה טפילית על הפונדקאי (Host Manipulation by Parasites) היא גורם התאבדות נפוץ במידה מסוימת בעולם הטבע.

לפי הנחתי הלווייתנים אכן מתאבדים, אך הם חסרי כול שליטה לגבי התנהגות זו, הואיל וטפילים מסוימים גורמים להם להתנהג באופן קיצוני, ולאבד את חייהם בהתייבשות ובקריסת הריאות. השערתי המקורית, שלעת עתה אין לה שותפים, גורסת כי יתכן שבמזונם של הלווייתנים מצוי טפיל כלשהו, שעל מנת להשלים את מחזור חייו נזקק להגיע ליבשה. לדוגמא, תולעת כלשהי המתרבה בסביבת מים רדודים בלבד. מן הביצים בוקעות לרוות הנפוצות בתוך הים, נאכלות על ידי סרטנונים וממשיכות להתפתח בתוך גופם. כשנאכלים הסרטנונים על ידי הלווייתנים, מגיעה התולעת הבוגרת אל מוחו של הלוויתן, ומפרישה חומר כלשהו המשבש את כושר הניווט שלו או אפילו מפעילה מניפולציה עליו. אפשר שהפרשת החומר נעשית במשך שנים עד שכמותו תגיע לסף מסוים, או מופרשת על ידי מספר תולעים בו זמנית, אפילו ממינים שונים. יתכן שהשיבוש בניווט מגיע לנקודת האל-חזור כתוצאה מגורם סביבתי נעלם לפי שעה. למשל, כאשר הלוויתן חש בריכוז מלחים מסוים בעומק מים מוגדר.

'התאבדות מותנית-טפילות' (Parasitism-dependent Suicide) הינה תופעה שנחשפה רק בשנים האחרונות, ואשר על טיבה עמדתי בעקבות הרצון לברר את הסיבה להחפת לווייתנים. תופעה זו תשנה כליל את התייחסות המדע לתופעת הטפילות. בכל קשר טפילי, כידוע, חייב תמיד הטפיל להגיע לידי פשרה: עליו להגביל את פעילויותיו כדי שלא יסכן את חיי הפונדקאי שלו ובכך ישלול מעצמו את מקור המזון, ויחד עם זאת על הטפיל לשקוד על התרבותו. אורח החיים האידיאלי מבחינת הטפיל משמעו הוא שלא לגרום לפונדקאי נזק מתמיד; אם הטפיל מאפשר לפונדקאי לחיות ולהתרבות בהצלחה, אזי יעמיד הלה צאצאים שיאפשרו קיום לדורות עתידיים של טפילים.

טפילים שנוהגים אחרת, אפשר כי טרם הגיעו אל אותו איזון אידיאלי. למעשה, ככל שהטפיל מתפתח במשך הדורות, כך הוא נחלש יותר ולאו דווקא נעשה אלים יותר. הרי לפונדקאי שנושא את הזן הפחות אלים של הטפיל שנוצר עקב מוטציה, ישנם סיכויים גבוהים למדי להפיץ את הזן הזה מאשר פונדקאי שנושא את הזן האלים, וכך למעשה הוא גורם להתרבותו. התוצאה היא היעלמותו של הזן האלים עקב סלקציה חזקה. באותו הזמן הולך הפונדקאי ומתחסן בהדרגה, או מפתח בקרבו תנגודת בצורת נוגדנים המבטלים את ההשפעות של הפולשים. הנה כי כן, גם הטפיל וגם הפונדקאי מגיעים לחיים בצוותא, ואף שאינם הרמוניים לפי קנה המידה של האדם, הרי הם לפחות מאפשרים את קיומם של שני המינים.

ברם, טפילים הגורמים במכוון למות הפונדקאים שלא מפאת חוסר איזון אלא בגלל שזו מטרתם היחידה, לא היתה ידועה עד לתקופה האחרונה. לכאורה, דומה הדבר לנתיב אבולוציוני ללא מוצא ואולי כך הוא הדבר. אולם, אפשר שהשימוש במארג המזון הינו יעיל מאין כמותו, כי במידה שייעלם טורף ממין מסוים, תמיד יתפוס את מקומו במערכת האקולוגית מין אחר, ומשום שטפילים נפוצים במספרים עצומים, די בכמה מוטנטים כדי לייסד דור חדש המתבסס על פונדקאי חדש.

אני מציע, אם כן, ליטול דגימות מתאי מוחם של לווייתנים מתאבדים על החוף או חופשיים בים הפתוח ולהשוות אותן למזונותיהם. אם תיפסל אפשרות של הרעלה שלא ידוע לנו על טיבה דבר, אני חוזה שימצא קשר בין הלוויתן למזונו באמצעות יצור משותף. כמו כן, סבורני כי את הטפיל אפשר יהיה למצוא בראשם של יצורים אחרים המצויים בים, ואין הוא ייחודי דווקא ללווייתנים. לא מן הנמנע כי זוהי טפילות משנית, לאמור, הטפיל מגיע לגופו של הלוויתן שלא במתכוון, ומשפיע על התנהגותו, ואילו הפונדקאי הראשי שלו נמנה על משפחה אחרת של יצורים ימיים. אם זו אכן אמת לאמיתה, כי אז רצוי לחקור טורפים ימיים קטני-מידה, מאשר לבחון מאות מיני טפילים שונים אשר ידוע כי הם מצויים בגופם הענק של לווייתנים (Mignucci-Giannoni et al. 1998).

הידיעות מספרות, בדרך כלל, על לווייתנים ודולפינים המתאבדים בקבוצות. יתכן כי קשה להבחין ביחידים המתאבדים בחופים נידחים, ולכן יתכן ששיעורם רב יותר מכפי שידוע לנו. גם איננו יודעים בבירור אם הלהקה כולה מגיעה אל החוף או שמא רק מחציתה. ברם, אם תתברר העובדה שלווייתנים אכן נוהגים להתאבד יחדיו, הרי שגם נתון זה אינו סותר את השערתי. מבין הלווייתנים ישנם מינים המשחרים לטרף בלהקות, ואם מרובים הסרטנונים הנגועים בטפיל, עשויה התולעת להגיע לפונדקאים אחדים בקרב חברי הלהקה. אולם, גם אם פרט אחד בלבד נושא בגופו את הטפיל, גם אז יתכן שהלהקה כולה תיספה בגללו. אם הוא מנהיג הלהקה הרי שכל חבריה ישחו  בעקבותיו לאן אשר יפנה (Robson. 1978). מאידך, אפשר כי זהו פרט שולי במבנה ההיררכי של הלהקה ועדיין תהא השפעתו מזיקה.

עדיין לא פוענחו כל הקודים החברתיים של הדולפינים ושאר הלווייתנים, אולם ידוע זה מכבר שהם מסייעים לפרטים שנפגעו וגם לצעירים חסרי ישע. למשל, הם תומכים בפרטים נזקקים ודוחפים אותם מעלה אל פני המים כדי לנשום. הם אף נשארים סמוך לפרט נזקק, ושוחים בינו לבין הטורף, גם כאשר הדבר כרוך בסכנה עבורם. התנהגות זו אינה מופנית רק אל פרטים בני אותו מין, אלא גם לפרטים השייכים למינים אחרים.

נראה כי לחץ טריפה הביא לאבולוציה של הגנה הדדית. דולפינים ולווייתנים חשופים להתקפות של כרישים, וכפי הנראה, נודדים בלהקות על מנת להקטין את הסכנה הנשקפת להם מן ההתקפות. הם חיים זמן רב, מתרבים לאט, ומספר הפרטים בקבוצה אינו גדל במהירות. יש יתרון, אפוא, לנדידה של מספר קבוצות יחד, גם אם יש בהן מינים שונים. מינים הנודדים יחדיו מפגינים אלטרואיזם הדדי, דהיינו, אלטרואיזם מדומה. לפיכך, לא מעט מן החוקרים מניחים שחברי הלהקה לא יפקירו או ידחו פרט חולה, אלא ילוו אותו מתוך דאגה לשלומו. כך עשויים הם להגיע יחד עימו אל החוף, לבטח אם ייקלע לשם בגפו ויתחיל להשמיע לעברם אותות מצוקה.

יתכן גם כי כתוצאה מן הנגע יפריש הפרט החולה חומרים לתוך המים שיגיעו אל שאר חברי הלהקה ויפעילו מניפולציה על התנהגותם. דבר דומה מתרחש אצל חרקים ויונקים חברתיים, כשהשליטים מפרישים חומרים לסביבה, ומכוונים את התנהגותם של שאר הפרטים בקבוצה לכיוון הרצוי להם, כמו היה זה בניגוד לטבע. ידוע למשל, כי אצל דבורת הזיעה (Lasioglossum zephyrum) הנקבה שולטת באמצעות הפרומונים (Breed & Gamboa. 1977), וכך גם הנקבה השלטת במושבה של מכרתן עירום (Heterocephalus glaber). זו מפרישה פרומונים בשתן שלה, שמדכאים את התפתחות השחלות אצל הנקבות נמוכות הדרג. כך הן נאלצות לגדל את צאצאי הנקבה השלטת, במקום להמליט צאצאים משלהן (Faulkes & Abbott. 1997).

סיכומו של דבר, ניסיונות ההתאבדות הנשנים של הלווייתנים גם לאחר שמשיבים אותם בחזרה אל המים, מערערים כמעט כליל את ההנחה, שגורמים חיצוניים מפריעים לתפקודו התקין של מנגנון הניווט אצלם. ההשערה כי גורם פנימי משפיע על דפוס ההתנהגות האובדנית נותרת בהכרח היחידה. כדי להפריכה יש לנתח מוחות של לווייתנים נגועים ושל לווייתנים בריאים, ולהוכיח את אי-הימצאותם של טפילים מניפולטיביים. במקרה שלא ימצאו כאלה, עלולה להתערער לחלוטין התיאוריה האבולוציונית הקיימת, אלא אם יטען פלוני שגם הלווייתנים נוטים לדיכאון ומעשיהם מונעים בעטיו!

לקריאה נוספת:

E.R. Cram. 1931. Developmental stages of some nematodes of the Spiruroidea parasitic in poultry and game birds. USDATechnical Bulletin No. 227

W.H. van Dobben. 1952. The food of the cormorant in the Netherlands. Ardea 40: 1-63

Muriel Lederer. 1953. Return of the Pied Piper. The American Mercury, December: 3334

W.H. Dudok van Heel. 1962. Sound and Cetacea. Netherlands Journal of Sea Research, Vol. 1, Issue 4: 407-507

Miriam Rothschild .1962. Changes in Behaviour in the Intermediate Hosts of Trematodes. Nature 193: 1312-1313

J.D. Smyth & Mildred Smyth. 1964. Natural and experimental hosts of Echinococcus granulosus and E. multilocularis, with comments on the genetics of speciation in the genus Echinococcus. Parasitology 54: 493-514

G.M. Davis. 1969. Electrophoretic, immunological and biological properties of a population of Semisulcospira transmitting Paragonimus westermani in Japan. Japanese Journal of Parasitology 18: 93-119

M. Denny. 1969. Life-cycles of helminth parasites using Gammarus lacustris as an intermediate host in a Canadian lake. Parasitology 59: 795-827

William Bethel & John Holmes. 1973. Altered evasive behaviour and responses to light in amphipods harboring acanthocephalan cystacanths. The Journal of Parasitology 59: 945-954

William Bethel & John Holmes. 1974. Correlation of Development of Altered Evasive Behavior in Gammarus lacustris (Amphipoda) Harboring Cystacanths of Polymorphus paradoxus (Acanthocephala) with the Infectivity to the Definitive Host. The Journal of Parasitology, Vol. 60, No. 2: 272-274

James Porter. 1977. Pseudorca strandings. Oceans 10: 8-15

Michael Breed & George Gamboa. 1977. Behavioral Control of Workers by Queens in Primitively Eusocial Bees. Science, Vol. 195, Issue 4279: 694-696

William Bethel & John Holmes. 1977. Increased vulnerability of amphipods to predation owing to altered behaviour induced by larval acanthocephalans. Canadian Journal of Zoology 55: 110-115

F.D. Robson. 1978. The way of the whale: Why they strand.  Journal of the American Cetacean Society 12: 4-11

F.G. Wood. 1979. The cetacean stranding phenomena: a hypothesis. In: Biology of marine mammals: Insights through strandings 129-188

D.K. Odell, E.D. Asper & L.H. Cornell. 1980. A recurrent mass stranding of the false killer whale Pseudorca crassidens in Florida. Fishery Bulletin, Vol. 78, No. 1: 171-177

M. Klinowska. 1985. Cetacean live stranding sites relate to geomagnetic topography. Aquatic Mammals 1: 27-32

Manfred Milinski. 1985. Risk of Predation of Parasitized Sticklebacks (Gasterosteus aculeatus L.) under Competition for Food. Behaviour, Vol. 93, No. 1-4: 203-216

Susan Quinn, Ronald Brooks & Richard Cawthorn. 1987. Effects of the Protozoan Parasite Sarcocystis rauschorum on Open-Field Behaviour of Its Intermediate Vertebrate Host, Dicrostonyx richardsoni. The Journal of Parasitology, Vol. 73, No. 2: 265-271

Robert Samson, H.C. Evans & Jean-Paul Latgé. 1988. Atlas of entomopathogenic fungi

Ronald Isaac Orenstein, Brian Beck & Jeheskel Shoshani. 1991. Elephants: the deciding decade

J. Pulgar, M. Aldana, E. Vergara & M. George-Nascimento. 1995: Behavior of the estuarine crab Hemigrapsus crenulatus in relation to the parasitism by the acanthocephalan Profilicollis antarcticus in southern Chile. Revista Chilena de Historia Natural 68: 439-450

Diana Reissa, Brenda McCowanc & Lori Marinod. 1997. Communicative and other cognitive characteristics of bottlenose dolphins. Trends in Cognitive Sciences, Vol. 1, Issue 4: 140-145

C.G. Faulkes & D.H. Abbott. 1997. The physiology of a reproductive dictatorship: regulation of male and female reproduction by a single breeding female in colonies of naked mole-rats. In: Cooperative Breeding in Mammals: 302-334

Pilar Haye & Patricio Ojeda. 1998. Metabolic and behavioral alterations in the crab Hemigrapsus crenulatus induced by its acanthocephalan parasite Profilicollis antarcticus. Journal of Experimental Marine Biology and Ecology, Vol. 228, Issue 1: 73–82

C. Legros, M.F. Martin-Eauclaire & D. Cattaert. 1998. The myth of scorpion suicide: are scorpions insensitive to their own venom? Journal of Experimental Biology 201: 2625-2636

Antonio Mignucci-Giannoni, Eric Hoberg, Doug Siegel-Causey & Ernest Williams. 1998. Metazoan Parasites and Other Symbionts of Cetaceans in the Caribbean. The Journal of Parasitology, Vol. 84, No. 5: pp. 939-946

M. Berdoy, Joanne Webster, D. W. MacDonald. 2000. Fatal attraction in rats infected with Toxoplasma gondii. Proceedings of The Royal Society of London: Biological Sciences 267, No. 1452: 1591-1594

M.Y. Manga-González, C. González-Lanza, E. Cabanas & R. Campo. 2001. Contributions to and review of dicrocoeliosis, with special reference to the intermediate hosts of Dicrocoelium dendriticum. Parasitology 123: 91-114

Frederic Thomas, A. Schmidt-Rhaesa, G. Martin, C. Manu, P. Durand & F. Renaud. 2002. Do hairworms (Nematomorpha) manipulate the water seeking behaviour of their terrestrial hosts? Journal of Evolutionary Biology 15: 356-361

Frederic Thomas, P. Ulitsky, R. Augier, N. Dusticier, D. Samuel, C. Strambi, D.G. Biron & M. Cayre. 2003. Biochemical and histological changes in the brain of the cricket Nemobius sylvestris infected by the manipulative parasite Paragordius tricuspidatus (Nematomorpha). International Journal for Parasitology, Vol. 33, No. 4: 435-443

Zsuzsanna van Ruyven-Zeman, Marjolein Leesberg & Jan van der Stock. 2003. The Wierix family.

Martin Meredith. 2004. Elephant Destiny: Biography of an Endangered Species in Africa

D.G. Biron, L. Marché, F. Ponton, H.D. Loxdale, N. Galeotti, L. Renault, C. Joly & Frederic Thomas. 2005. Behavioural manipulation in a grasshopper harbouring hairworm: a proteomics approach. Proceedings of The Royal Society of London: Biological Sciences 272, No. 1577: 2117-2126

מילות מפתח: התאבדות לווייתנים, התאבדות לוייתנים, התאבדות לוויתנים, התאבדות לויתנים, התאבדות ליוויתנים, התאבדות ליויתנים, התאבדות ליוייתנים, התאבדות ליווייתנים, החפת לווייתנים, החפת לוייתנים, החפת לוויתנים, החפת לויתנים, החפת ליוויתנים, החפת ליויתנים, החפת ליוייתנים, החפת ליווייתנים, התאבדות למינג, התאבדות למינגים, למינג מתאבד, למינגים מתאבדים, לווייתנים מתאבדים, לוייתנים מתאבדים, לוויתנים מתאבדים, לויתנים מתאבדים, ליוויתנים מתאבדים, ליויתנים מתאבדים, ליוייתנים מתאבדים, ליווייתנים מתאבדים, טפילות, טפילים, פיל, פילים, בית קברות לפילים, בתי קברות לפילים, אחוזת קבר, לויתן מתאבד, לוויתן מתאבד, לווייתן מתאבד, לוייתן מתאבד, התאבדות לויתן, התאבדות לוויתן, התאבדות לווייתן, התאבדות לוייתן, התאבדות עקרב, התאבדות עקרבים, עקרב מתאבד, עקרבים מתאבדים.

Advertisements

בלוג בוורדפרס.קום.
Entries וכן תגובות feeds.