תורת הכדור החלול בסיפורת הבדיונית

24/12/2005 בשעה 17:06 | פורסם בהשוליים המתרחבים של קו אינסופי, על מדף הספרים | סגור לתגובות על תורת הכדור החלול בסיפורת הבדיונית
תגים: ,

בכנסים העוסקים במדע בדיוני החלו רבים מן המשתתפים להעלות ספקות לגבי המשך קיומו של הז'אנר במתכונת הנוכחית. עיקרם של אותם דיונים למצוא את שביל הזהב בין רצון הקוראים למדע בדיוני יותר "מדעי" לבין המחברים שנסחפו לעולמות אחרים. סבורני שהעתיד טמון דווקא בכדור הארץ, או ליתר דיוק, בעולם האבוד שמתקיים מימים ימימה על פני קליפתו הפנימית.


אל הסוגה של מדע בדיוני הצטרפו במהלך השנים, עלילות רבות שעוסקות ביצורים נבונים החיים על פני כדור הארץ ומתחרים בבני האדם על משאבי הפלנטה. לא מעט מיצורים אלה מקורם בבני אנוש. חלקם מתוארים כבני כלאיים של אדם וחייזר מכוכב רחוק או כבני כלאיים של אדם וקוף, אחרים מתארים גזע-על שנוצר על ידי הנדסה גנטית משוכללת או כמוטנט לאחר חשיפה להשפעה רדיואקטיבית, וישנם כאלה המתארים גזע נפרד שהתפתח מקבוצה נבדלת של בני אדם לפני מאות אלפי שנים. 'עיניים באפלה' (City of the hidden eyes), תסכית רדיו ששודר לראשונה בשנת 1959, מתאר מין חדש של אדם שעבר השתלשלות אבולוציונית שונה משלנו, ונחשף במקרה על ידי אנתרופולוגים. העלילה עצמה מתרחשת בשנות ה-50 בעיירה אנגלית בשם אוגדין, והיא נכתבה על ידי פיליפ לווין (Philip Levene).

סיפור המעשה מתחיל במציאת גולגולת בהרי הפירנאים בתוך מערה עתיקה. אפילו שעצמותיה תוארכו לבנות מיליון שנה, עדיין יוחסו קווי המתאר שלה ליצור מתקדם יותר מאשר בני האדם החיים כיום. הסברה היתה שיצור זה כלול אמנם בסוג אדם, אך שייך למין אחר שהתפצל מן הגזע האנושי הקדום. יצור זה נתברר כעיוור לאחר שנמצא כי העצב האופטי המוביל מן העין, התנוון והפך להיות חור דקיק חסר תועלת. ההנחה שבני מינו חיים בעלטה ואינם זקוקים למאור עיניים התאמתה מאוחר יותר. לאחר שנתגלו בגולגולת שרידים של פלוטוניום – חומר שאינו מצוי בטבע ונוצר רק באופן מלאכותי – עלה החשד כי בימים קדומים לתקופת הקרח האחרונה, התקיימה בעולמנו ציוויליזציה מתקדמת שהושמדה בגין אסון גרעיני.

ההשערה היתה שענני אבק שנוצרו בהתפוצצות אטומית חסמו את דרכן של קרני החמה, וכדור הארץ החל כתוצאה מכך להתקרר אט אט ולקפוא. כל מי ששרד את השואה הגרעינית, נמלט בלית ברירה אל מעמקי האדמה. אותם בני אדם בנו שם מתחת לקרקע ערי ענק המחוברות זו לזו ברשת מנהרות, ואט אט הסתגלו לחיות באפלה מוחלטת ונצחית. מבחינה שכלית הם התפתחו מהר יותר מאיתנו, אולי משום אוצרות הטבע הבלתי נדלים שעומדים לרשותם כגון פחם, נפט וגז טבעי. את המזון והמים הם משיגים מן הים ואת החמצן הם מסננים ממימיו.

פיליפ לווין כמו סופרים שקדמו לו, נשבה בקסמיו של עולם תת-קרקעי המצוי מתחת לרגלינו, וקרוב לוודאי שבדורות הבאים יפרנס רעיון מעין זה, מחברים רבים השייכים לסוגת הבדיון המדעי. גם ספרות הפנטסיה לא מתעלמת מפלאי הכדור החלול, וכבר לואיס קרול היטיב לבשר מציאות בדיונית זו בספרו 'הרפתקאות עליסה מתחת לפני האדמה'. אולם דומה שהעדנה הגיעה לחובבי 'העולם האבוד' רק לאחר יצירת סרטים המתארים בדמיון רב אותן ארצות נעלמות. ביניהם כלולה גם הסדרה הפנטסטית 'דינוטופיה' שמשודרת לפרקים בערוץ הולמרק, ועוסקת בין השאר בסוגיה של משבר אנרגיה.

העלילה שהגה ג'יימס גארני (James Gurney) בסיפורים מאוירים לילדים, מספרת את קורותיהם של שני בנים הנלווים לאביהם בשעת טיסה וטובעים בים בשל סערה איומה. בתוך המים מוצאים שני הנערים פתח לעולם אבוד שדבר לא ידוע עליו מעל פני האדמה. הם מגלים עיר בנויה לתפארת, כפרים רבים ושדות מוריקים, אך דומה שהזמן עמד בה מלכת. אין בציוויליזציה הזו כלי רכב ממונעים או מכשירי חשמל, ונראה שהאור והחום מושגים ממקור אנרגיה מסתורי. אולם, הדברים שהדהימו ביותר את שני האחים לא היו בני האדם שחיו את חייהם כמו לפני עידני עידנים, אלא עצם הימצאותם של דינוזאורים המתהלכים ביניהם, ואשר בנוסף להפגנת חיבה יתרה היו גם… מדברים.

בשלושת פרקי הסדרה אנו נלווים לשני הבנים בחפשם אחר דרך יציאה לעולם החיצוני, אך גם רצון להשתלב בינתיים בחיים המופלאים שנקרו לפניהם. הם עוברים הרפתקאות רבות ומשונות, ומתברר להם שהגיעו אל העולם האבוד בתקופה לא נעימה. אבני השמש, מקור האנרגיה של דינוטופיה, הולכות ונחלשות, ומלבד אספקת אור וחום הן גם מרחיקות מיישובי אדם את הדינוזאורים הטורפים. עתה, המצב נעשה גרוע והטי-רקסים עמדו לאיים על ההרמוניה הנפלאה ששררה עד כה בין דינוזאורים לבני אנוש. אם לא ימצא מקור חדש של אבני שמש עלולה דינוטופיה להיכחד.

למעשה, דינוטופיה (Dinotopia) תוארה תחילה כאי בלתי מוכר, אך נתפשת כעולם תת-קרקעי בגלל המציאות של ימינו. הציבור מניח מראש כי לא יתכנו איים אבודים בעידן של לוויינים ומטוסים, ולכן מתרחק הדמיון אל מחוזות נעלמים שכמעט לא ידוע עליהם דבר, דוגמת פנים כדור הארץ. שם, הרי עוד אפשר שיתרחשו מיני פלאים. זוהי, למעשה, מגמה הפוכה משעמדה בפני יוצרי הסדרה האהודה 'האיים האבודים'. בתחילה חפצו המפיקים למקם את ממלכת הרשע בעולם אבוד שנכנסים אליו מתוך מערה, אולם לאחר מחשבה מעמיקה סברו שהצופים יתקשו לקבל עובדה זו בשוויון נפש, ולכן מיקמו אותה באי שלא מצוין במפות, כמו שהיה פיטקרן בימים עברו.

דומה שמה שאירע לדינוטופיה יקרה גם לסיפורת המדע הבדיוני בדורות הבאים. אם בתחילה רבו בה הגרסאות לפלישה של יצורים מעולמות זרים, כמו 'מלחמת העולמות' של ו'לס, הרי שכיום השתלט כמעט לחלוטין נוסח אחיד, המתאר בני אדם המתיישבים בכוכבים אחרים בעקבות קטסטרופה שהתרחשה על פני כדור הארץ. יתכן שאסון כזה אכן יקרה, אך כל עוד משך החיים מוגבל לשמונים שנים, אין שום אפשרות מעשית ליישב גלקסיות אחרות במילניום הקרוב. את זאת מבינים גם הקוראים, והם מתחילים להתעלם מתת-ז'אנר זה בבקשם 'בדיון מדעי' מציאותי יותר. דומה שאת דרישתם ההולכת וגוברת יוכל לספק רק כדור הארץ. אנו מהלכים על פניו החיצוניים מבלי שנדע כמעט דבר על המתחולל בקליפתו הפנימית. אלפי קילומטרים מפרידים בינינו לבין מרכז כדור הארץ, ואנו העמקנו לחדור לתוכו רק קילומטרים ספורים.

מרבית הסיכויים שכדור הארץ אינו חלול. כך בכל אופן מרמזים לנו המכשור המדעי והטכנולוגיה המצויה בידינו, אך כל עוד אין הוכחה חד-משמעית של 'מקדח יום הדין', תמיד נשאף לקרוא על עולם בדוי שכזה, כי הרי אין הבדל רב בין המציאות המדומה למציאות הטבעית שבה מתקיימים חיינו. את שתיהן אנו תופשים באמצעות אותם חושים. השוני הוא רק במידת ההתייחסות אליהן, וזו קשורה קשר הדוק לדברים שלימדונו מאז באנו לעולם. אם הורינו ומורינו לא היו מספרים לנו שדינוזאורים אינם חיים עוד בעולמנו, קרוב לוודאי שהכול היו סבורים שאותם זוחלים אימתניים שהופיעו ב'פארק היורה' אולפו לצורך הצילומים.

להבדיל אלף הבדלות, לפני שנה התרחש אסון הצונאמי. לפליאתם של המבוגרים לא הזדעזעו הילדים כלל וכלל למראה הגופות הרבות. אם אין מסבירים לזאטוטים שזהו מקרה מחריד ונורא, הם תופשים כל זאת כהתרחשות נורמלית לחלוטין. תפישת המוות כמו תפישות רבות בחיינו מונחלת מדור לדור באמצעות המורשת. מטעננו התורשתי אינו מספק לנו מידע חיוני כיצד לפעול בתרבות שאליה אנו נולדים. הרי בכל חברה נורמות משלה, ועל פי מוסכמה זו פועלים גם סופרי המדע הבדיוני. הם מתארים לנו חברות אחרות משלנו, שהתפתחו בתנאים סביבתיים שונים מאלה שאנו חיים בהם.

פיליפ לווין טוען בצדק שהתפתחותו של האדם יכלה להיות מהירה יותר, אם אך היו עומדים לרשות האוכלוסייה הקדומה כל משאבי האנרגיה שמשמשים אותנו כיום. השאלה שעלינו לשאול היא מה עומד לקרות ביום שמשאבים אלה יעלמו מן העולם. לשמחתנו הרבה, לא נצטרך לתת לנשמתנו להתגלגל הלאה בדורות כדי לדעת על כך. סיפורת המדע הבדיוני כבר תספק לנו את כל התשובות האפשריות בזמן הקרוב. חלקן תישאנה אותנו אל המעמקים הנפתלים של עולמנו "החלול".

'מסע אל מרכז האדמה' מאת ז'ול ורן שיצא לאור בשנת 1846 הוא, כמובן, הספר המפורסם ביותר שמתאר את כדור הארץ החלול. קדמו לו שני סופרים שקיבלו את השראתם מתיאוריה זו. בשנת 1823 פרסם סופר אלמוני בשם אדם סיבורן (Adam Seaborn) סיפור בשם 'סימזוניה', ובו מתואר מסעה של ספינה אל פתח הקוטב הדרומי, והיסחפותה על ידי זרמי הים אל מעבר לקצה העולם. נוסעי הספינה מצאו עצמם על פני השטח הקעור של הארץ, ורב החובל שסבר כי מדובר ביבשת חדשה קרא לה Symzonia. אנשי היבשה היו בני גזע נאור הלבושים בגדים צחורים, דוברים לשון מוסיקאלית וחיים במשטר של אוטופיה סוציאליסטית. בשנת 1839 פרסם אדגר אלן פו את יצירתו "הסיפור של ארתור גורדון פים", שבה מארגן גיבור העלילה משלחת אל הקוטב, על מנת לאתר את הפתח הנכסף שמוביל אל מעבה האדמה.

ראו גם: החיים על קליפתו הפנימית של כדור הארץ לפי כורש טיד

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.