רשימות מן הבלטה

12/12/2005 בשעה 19:31 | פורסם במעגלים מתכלים | סגור לתגובות על רשימות מן הבלטה

נסיעה ברכבת היא הזמן המתאים ביותר להעלות מחשבות חדשות. קצב התנועה החדגוני ומראה הנוף הנמרח מול עיני המתבונן יוצרים קרקע פורייה לרעיונות מקוריים. אבל אז תמיד תופרעו על ידי הבריות. אחת תתבונן בכם בצורה מטרידה ואחר ידחק אליכם עם עיתון מפוזר, וכל שנותר לכם הוא להרהר כיצד אבדה עוד הזדמנות לגלות דברים מסעירים. ובכל זאת, נקרתה בדרכי פעם אחת שבה הצלחתי להתגבר על כל המכשולים, ואז…ובכן, את אשר אירע אני עומד לספר לכם.


בתחילה רציתי לקרוא לאתר הזה "רשימות מן הבלטה". תת-הכותרת שבחרתי היתה: "אדמה שיורד עליה גשם – מחלחלים אליה מים. רק לבלטה לא חודר שום דבר". אברהם שלונסקי שלו מיוחס הציטוט התכוון לבלטה במובן השלילי. אמא אדמה כמו ילדיה, בני האדם, מושפעת מן הסביבה. לכן כתיבתו של משורר מושפעת משירים שכתבו אחרים. אולם, אף אחד לא רוצה להיות בלטה. כולם רוצים לספוג גשמי ברכה ולא להיות ראש בלטה שאינו קולט כלום. לעומת זאת, אני התכוונתי לבלטה במובן החיובי. למען הקוראים אביא רשימות שהוסתרו מתחת לבלטה. אגלה להם דברים שלא ידעו עליהם. במחשבה שניה החלטתי לבחור ב"רשימות מן התיבה הלבנה". במקרה נשאלתי באותו יום מה אני מסתיר בה. לתומי סברתי שאקבל יממה אחת של חסד ולא תופרע כתיבתי, בזמן היותי מהרהר על אודות הרשימה הראשונה. ברם, כל מי שחלף ליד המוניטור ביקש להציץ ולחוות את דעתו.

אתמול נסעתי לי ברכבת. אחרי הצהרים של יום א' לא מתבלטים כשעות עמוסות במיוחד. ממולי ישבה גברת בשנות הארבעים של חייה ומשקפיים כהים הסתירו את עיניה. היא לא היתה זרה לי. הקדמתי להגיע לתחנת הרכבת, ולכן התיישבתי ללגום משקה קל לצד אחד השולחנות. רגע אחרי כן התיישבה גם הגברת המדוברת. לא ייחסתי לה כל חשיבות עד שהתיישבה מולי בקרון. שאלתי עצמי אם היא מתבוננת במעשיי מאחורי המשקפיים השחורים, שמא חלילה מצאתי חן בעיניה. קיוויתי שלא תפנה אליי ותפתח עימי בדברים, כי בעוד כמה תחנות תצטרף מישהי קנאית במיוחד.

המשכתי להתבונן בעננים המשובצים ברקיע, בעוד פניה של זו מופנות אליי באופן מעורר חשד. דקה או שתיים לאחר מכן היא נשתכחה ממני. במוחי הבזיק רעיון לחבר סיפור מסתורין עבורכם הקוראים, על הבוגד וענונו, שבדרך לא דרך מגיע ללבנון כדי לספר את סודות הגרעין. לבשתי אם כך ארשת של רצינות רבה, והפגנתי יכולת כתיבה המקוטעת במחשבות רבות. בליבי כבר הצטיירה הפואנטה, ועתה היה לחבר את מלוא הפרטים שישלימו את העלילה. וכך אני רושם ורושם וכבר לא זכרתי כי צפויה לי אורחת. לפתע מבזיק הסלפון בצלצול חד. עלתה לה ליאת לא מזמן לרכבת, ועתה ניסתה לאתר אותי בלא הצלחה. משום שלא התראינו מזה שנים, חששה שמא חלפה על פניי ולא זיהתה אותי.

שנינו נסענו לבקר את אחיה בבית החולים. אל חשש, לא אירע לו כל דבר נורא. אשתו כדרך הטבע כרעה ללדת, והוציאה מרחמה פצפונת שעוד לא הוחלט על שמה. אבל הדרך לחדר היולדות היתה עדיין ארוכה. בינתיים יהא עליי להעביר דקות ארוכות עם מישהי שלבטח תתחיל לחקור אותי על חיי. הצצתי בחטף באלמונית עם המשקפיים הכהים. היא לבטח תשמח לשמוע פרטים אודותיי. אין בליבי ספק שהסתקרנה עד מאד לדעת מה כתבתי עד כה. אמרתי לה לליאת שיש לי שריטה על זרוע ימין, אך מלבדה לא חל כל שינוי במראה דמותי. לתדהמתי היא הודיעה לי איה היא נמצאת וביקשה ממני לאסוף אותה. אכן, איבדתי את כל עשתונותיי.

רגע לאחר מכן עצרה הרכבת ונוסעים רבים עלו לתוכה. למזלי הרב הצלחתי לאתר את ליאת בעוד מועד, לפני שעמדה להיעלם בתוך נחיל של בני אדם. ואז, כשהיא מנפנפת לי לשלום חדרה למוחי תחושה איומה. ליאת לא הצליחה להבין מדוע אני מביט בה ואז רץ ונעלם. כשהגעתי למושב שלי לא מצאתי את האשה עם המשקפיים הכהים וגם לא את הדף שהפקרתי בסכלותי הרבה. מעניין מה חושבת לה הגברת זה עתה. האם ריגלה אחריי? האם נבהלה ממה שכתבתי ופנתה למשטרה? סיפרתי לאח של ליאת מה אירע והוא צחק וצחק שעה ארוכה. הבינו, הדברים שרשמתי בדף היו מעין תוכנית להסגיר את עצמי לידי החיזבאללה ולספר את סודות הגרעין של ישראל. כמובן, היה זה וענונו שסיפר את סיפורו. הוא אמור היה להיות חתום על הדברים, אבל בסיפור שכתבתי הוא טרם הוזכר. ואז כשחדל זה לצחוק לבסוף, אמר לי: אתה יודע מה אתה? אני יודע, אמרתי לו בחיוך כעוס, אני ראש בלטה.

Advertisements

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.