החיים על קליפתו הפנימית של כדור הארץ

11/12/2005 ב- 09:24 | פורסם במאחורי סינרה של ההיסטוריה | סגור לתגובות על החיים על קליפתו הפנימית של כדור הארץ
תגים:

הרעיון שכדור הארץ חלול הינו עתיק כמיתוסים עצמם. היו מדענים שהסכימו להנחה זו, אך תהו האם מתקיימים חיים גם על צידה הקעור של הארץ. רופא אמריקני הרחיק לכת אף יותר, וטען כי החיים כלל אינם מצויים על השכבה החיצונית של הפלנטה. לפי שיטתו, העולם נמצא מתחת לאדמה והשמיים הפנימיים ממלאים את החלל. יש הגורסים כי התשוקה לחזור לרחם האם מילאה תפקיד חשוב בהצלחת תורתו, ולכך שעדת מאמינים הולכת וגדלה נהתה אחריו.


מימים ימימה נפוצו בתרבויות שונות מיתוסים על 'העולם שלמטה'. לרוב ייצג את השאול שבו בוערת אש התמיד של הייסורים. זה היה טבעו של האדס בפי המשורר הרומי ורגיליוס, שהפך למדריך בגיהינום הנוצרי אצל דנטה אליגיירי. עד תקופת הרנסאנס הסתפקו הבריות בתיאורים המיתיים, ולא הרבו לעסוק בחקר פנים כדור הארץ. די היה להם לדעת על אודות קיני הנמלים, מחילת החפרפרת, מכרות מעשי ידי אדם או מערות עמוקות שלא מצאו את קיצן. מלבד המיסטיקנים שתורתם חייבה, בדרך כלל, את עקרון כדור הארץ החלול, היו אלה הסופרים והמשוררים שהשתמשו בו כדי לנתב לשם את מסעות גיבוריהם. אך בעת החדשה כבר בלתי אפשרי היה להתעלם מכמעט ממשותה של הארץ החלולה בדמיונות האנשים. ומשנוצרה הסוגה של בדיון מדעי בספרות, החלה שוב המחשבה על העולם שמתחת לאדמה לחלחל מעלה אל מוחות הסופרים, ולרתק אליה מחדש את הקוראים. ובמקרה דנן, היה מבוסס הבדיון המדעי על מדע אמיתי.

היה זה האסטרונום אדמונד האלי שבשנת 1692 פרסם חוות דעת בכתב העת 'דיונים פילוסופיים' שבה טען כי הארץ בנויה משלוש שכבות שאינן קשורות ביניהן ומגרעין לוהט הממוקם במרכזן. עובייה של השכבה החיצונית הוא כ-800 ק"מ, ומתחתיה מצויות שתי שכבות דקות יותר. קוטרה של האחת כקוטר נוגה וקוטרה של השנייה כקוטר מאדים. מתחת להן מצוי כדור מוצק בגודלו של מרקורי. הסטיות המשתנות של הקטבים המגנטיים הטרידוהו עמוקות, ולפי פתרונו הן נגרמות כאשר השכבה חיצונית מסתובבת לאט יותר מן השכבות הפנימיות, אשר לכולן קטבים מגנטיים משלהן. גם לא חשוך אי-שם במעמקי האדמה. לדבריו, אור היום נוצר באטמוספרה פנימית שמכילה גז זוהר. מכיוון שהארץ פחוסה בקטבים במידת מה, והקליפה במקומות אלה דקה יותר, מצליח חלק מהגז הזוהר להתנדף החוצה, וליצור את הזוהר הצפוני ואת הזוהר הדרומי. אומנם, האלי סבר כי מתקיימים חיים על פני כל שכבה ושכבה, אך לא האמין שניתן לחדור לחלקיו הפנימיים של כדור הארץ.

המתמטיקאי ליאונרד אוילר הציע במאה ה-17 ואריאציה תיאורטית אחרת למודל של היילי: לכדור הארץ שכבה אחת בלבד והוא חלול מבפנים, אך את האור בעולם הפנימי מספקת שמש שקוטרה כאלף ק"מ. את הדרך לשם, כך אמר, אולי ניתן יהיה למצוא בשני הקטבים. לעומתו, הניח המתמטיקאי ג'ון לסלי (John Leslie) בשנת 1829 כי בעצם קיימות שתי שמשות בעולם הפנימי. לפי המסופר, על מנת להנציח את חשיבתו המקורית כינה אותן בשמות: פלוטו ופרוסרפינה, על שם אל השאול ורעייתו. בין פרסומיהם של שני הרעיונות יצא בשנת 1781 קצין צבא צרפתי לממש אותם באופן מעשי. לואי מילפור (Louis Milfort) הוביל משלחת בת מאות אינדיאנים אל מערות ענקיות בקרבת נהר המיסיסיפי. לפי אמונתם, מהן יצאו אבותיהם אל אוויר העולם החיצוני.

בשנת 1818 החל קצין צבא אמריקני בשם ג'ון סימס (John Cleves Symmes) להטיף לרעיון שהארץ מורכבת מחמישה כדורים המשולבים זה בתוך זה, ושאפשר ליישב אותם מבחוץ ומבפנים. לדבריו, כל עצם בטבע כמו שיער, עצמות וגבעולי צמחים הוא חלול ובדומה להם גם כדור הארץ. בעלון שהפיץ ברבים ביקש לגייס מאה אנשים אמיצים, ביניהם מדענים מפורסמים, שיצאו על מזחלות שלג למסע המפרך אל הקטבים, שם האמין מצויים פתחים עגולים המוקפים במעגלי קרח, ומעת שחוצים אותם הופך מזג האוויר להיות נוח וניתן להשתחל פנימה אל מעמקי האדמה בלי קושי. הוא לא הסתפק רק בהשמעת נאומיו, ואף הגיש תזכיר לקונגרס בבקשה לממן את פעילותו.

ו'יליאם ריד (William Reed) חלק על כמה מטענותיו של סימס. בשנת 1906 גרס בספרו 'פאנטום הקטבים' כי העובדה שהקטבים מעולם לא נתגלו היא משום שאינם קיימים באמת. כידוע, אליהם הגיעו בני אדם רק אחרי כן. במקומם, כתב, ישנם אולי חורים עצומים שמובילים לפנים האדמה. עוד הוסיף כי מכיוון שהקרחונים עשויים מים מתוקים ולא מי מלח מקורם, אפוא, ממי נהר שזורמים בפנים כדור הארץ.

בשנת 1913 פרסם מרשל גארדנר (Marshall Gardner) ספר בשם 'מסע אל פנים כדור הארץ'. בכתוב הביע דעתו כי קיימת רק קליפה אחת לכדור הארץ שעובייה כ-1300 ק"מ. בתוך החלל הפנימי מצויה שמש שקוטרה כאלף ק"מ, והיא מאירה את 'העולם שמתחת' באור יום תמידי. לפי תיאורו, מחויבים להימצא בשני הקטבים פתחים בגודל 2200 ק"מ. לתורתו מצא תמיכה באגדות האסקימואים המספרות על קיץ נצחי. ברם, היתה זו הממותה הקפואה שנתגלתה בשנת 1846 אשר חיזקה את אמונתו. היא היתה שמורה להפליא בשכבת הקרח בסיביר. הוא טען כי בלתי אפשרי היה שתישאר בשלמותה במשך זמן כה רב, ולמעשה, יצאה החיה השעירה היישר מבטן האדמה ומתה מקרוב, וכי בנות מינה עודן חיות שם.

ההשערות הפנטסטיות לעיל מחווירות לעומת מה שהתחולל בתוך מוחו של רופא אמריקני. תורתו של קופרניקוס, מרחביו האינסופיים של היקום וכוכביו המרובים, הבהילו את הבן הצעיר למשפחת טיד. הוא לא פקפק כי לארץ צורת כדור, אבל שאל היכן הוא קצה תבל? הן לא יתכן כי אין לה גבול ואין לה סוף, תהה באוזני כולם. הפיתרון נראה בעיניו פשוט ביותר: יש להקטין את העולם לממדים המתוארים בכתבי הקודש. וכי לא כתוב בספר ישעיה א' יא' "מי מדד בשעלו מים", כלומר, בחלל כף ידו של האל?!

כורש טיד (Cyrus Reed Teed) נולד בשנת 1839. כבר בימי עלומיו סבר שניחן בכוחות על-טבעיים, ונהג לנבא כל מיני עתידות שמעולם לא נתגשמו. הוא השתלם ברפואה ונודע כבעל מקצוע מומחה, אולם בהיותו בן 30 פורסם כי זכה לחוויה אלוהית ונודע לרבים על דבר גילויו. לפי כורש, היקום כולו בנוי בצורת כדור. אנו חיים על פני קליפתו הפנימית, ובתוך החלל מצויים השמש, הירח והכוכבים. מחוץ לקליפה אין ולא כלום, וקיים רק הפנים. עובייה של הקליפה כ-150 ק"מ והיא מורכבת מ-17 שכבות. חמש השכבות הפנימיות הן גיאולוגיות, חמש האמצעיות הן מינרליות, והשבע שבאות אחריהן הן שכבות מתכתיות. את השמש איננו רואים אלא רק את בבואתה. כמו כן, חציה של השמש מוארת וחציה האחר חשוך, ומפני שהיא מסתובבת כל העת, נדמה בעינינו כי היא זורחת ושוקעת. הירח הוא בבואה של האדמה, ואילו הכוכבים הם בבואות של גרמי שמיים עגולים, הצפים בין השכבות המתכתיות. גרמי שמיים אחרים אינם עשויים חומר אלא מהווים מוקדי אור.

אנשי המדע מיאנו להתייחס בכובד ראש אל "גילוייו" של כורש, ועל כן חש מרירות הולכת וגדלה כלפיהם, עד שיום אחד הכריז על עצמו כמשיח אלוהים. אז פסקו חולים לבקר במרפאתו ואפילו אשתו נמלטה מפניו. כורש ראה בכך סימן משמיים (ליתר דיוק, אות מן החלל הפנימי) ונטש את עבודתו כמרפא. מעתה ואילך והתמסר כליל להפצת חזונו המקראי. הוא החל נודד בין ערים שונות, והיה נוהג לנאום בפני קהל המאזינים כששלטי ענק נושאים את הכותרת "אנו חיים בפנים". בשל היותו נואם מזהיר התחילה להיאסף סביבו עדת מעריצים שנהתה אחריו לכל מקום. בשנת 1886 כבר ייסד את 'בית מדרש החיים' והוציא לאור עיתון בשם 'הכוכב המדריך'. אחרי כן יצא עיתון בשם 'החרב הלוהטת'. בעת ההיא כבר מנתה קהילת מאמיניו מספר אלפים. הם נהגו לספר לכל מיני ספקנים כי כבר הוכיחו באמצעות ניסויים אמפיריים בחופי פלורידה את שקערורית פני כדור הארץ כשהשתמשו במכשיר הקרוי "רקטיליניטור".

בשנת 1894 השיג כורש שטח אדמה בפלורידה שעליה ייסד עיירה בשם 'ירושלים החדשה', וחזה כי במרוצת הזמן תהא זו בירת העולם. אומנם נעשו הכנות לקלוט בה כשמונה מליון תושבים, אולם רק כמה מאות מאמינים הופיעו. בכל זאת, הצליחו אלה להחזיק מעמד זמן ממושך למדי, חרף הביקורת כלפיהם והלעג שהופנה מצד העיתונות המקומית.

מותו של כורש בשנת 1908 גרם למבוכה גדולה בקרב מאמיניו. בספרו 'נצחיות האנושות' טען כי לאחר מותו הפיסי, יישא עימו לגן העדן את כל חסידיו הנאמנים, אולם כל זאת לא קרה. ביום מותו חדלו תושבי 'ירושלים החדשה' מכל מלאכה לעבוד, ולא פסקו מלשאת תחינות ליד גופתו. כשהרשויות הכריחו אותם להביאה לקבורה אמרו בפסקנות שלעולם לא תירקב, אך יומיים אחרי כן כבר היה ברור שיש להיפטר ממנה. יחד עם זאת, עיתון 'החרב הלוהטת' לא הזכיר את דבר מותו של משיחם. עורכי העיתון סברו כי אם לא נטל אותם עימו, אפשר שלא מת מוות נצחי והוא עוד ישוב אליהם. עיתון המאמינים המשיך להופיע במשך שישים שנה, עד שדליקה פרצה בבית הדפוס בשנת 1949.

בגרמניה זכתה תורתו של כורש לפולחן משגשג. בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה היוותה ארץ זו כר פורה לתורות פסבדו-מדעיות שונות ומשונות. היו שחיפשו אחר שרידיה של תרבות ארית אבודה, והיו שהאמינו בכל ליבם ב"תורת האדמה החלולה". מפיצה העיקרי היה פטר בנדר (Peter Bender), טייס שנפצע במלחמה ונעשה נכה. הוא קיים חליפת מכתבים עם אנשי כת כורש עד יום מותו. בשנת 1933 שיגר בנדר טיל אל האוויר. אם היה צדק בדבריו אמור היה לנחות בצידו השני של כדור הארץ, אך בפועל נחת לא הרחק מכן שיגורו. התוצאה לא שכנעה את בנדר בטעותו. על מידת האמון שלה זכתה תורתו של כורש תעיד העובדה שבמלחמת העולם השנייה יצאה משלחת מומחים בראשות היינץ פישר לאי ריגן (Rugen) שבים הבלטי, כדי לרגל אחר הצי הבריטי העושה דרכו לאורך הקימור היבשתי המשוער. הם הציבו מצלמות טלסקופיות העושות שימוש בקרני אינפרא אדום, והתכוונו לצלם את הספינות הבריטיות ששטות… באוקיינוס האטלנטי. לשם כך כיוונו את המצלמות בזווית של 45 מעלות כלפי מעלה! ככל שידוע עד כה הם הצליחו לתעד רק את הרקיע.

לאחר הכישלון נעלמו עקבותיו של בנדר. אולי נפטרו ממנו הנאצים. את פעילותו המשיך קארל ניופרט (Karl Neupert) שפרסם את עיקרי התורה בכתב העת 'גיאוקוסמוס'. לא מן הנמנע שבנדר וניופרט חד הם. לדברי ניופרט, הארץ היא בועה כדורית שאנחנו חיים על פניה המקומרים הפנימיים, ומעלינו השמש, הירח ו"יקום הפאנטום" – כדור כחול מנוקד באורות זעירים שבטעות נחשבים בעינינו לכוכבים. לגרסתו, שגיאתו של קופרניקוס היתה בהאמינו שהאור עובר בקו ישר, בעוד שלאמיתו של דבר הוא נע במעוקל. ג'ייקוס ברגייר ולואיס פואלס גם דנו רבות בשגיונותיו של בנדר. בעקבות התיאוריות שלהם נכשלו שיגורים אחדים של טילי 1-V מתוצרת גרמניה, כי מסלול נתיבם חושב על בסיס פני השטח הקעורים ולא הקמורים של כדור הארץ. על פי השמועות, היטלר עצמו תהה בימיו האחרונים בברלין אם אפשר לקחתו בחשאי לפתח הקוטבי, כדי שיסתתר מפני הצבא האדום בעולם שמצוי מתחת לאדמה.

המתמטיקאים כדרכם המשיכו להשתעשע ברעיון כדור הארץ החלול. אחד מהם, מוסטפא עבדלקאדר (Mostafa Abdelkader), הראה בשנת 1983 בעזרת מיפוי גיאומטרי המשמר זוויות, כי אם נזנח את התפישה שקרני האור נעות בקו ישר ונטען שהן מתקדמות בעיקול, ניתן להעתיק את כל הנקודות מחוץ לכדור הארץ אל תוככי הפלנטה שלנו ולדמיין שאנו חיים על קליפתה הפנימית ולא החיצונית, ואי אפשר יהא להפריך זאת על סמך טיעונים גיאומטריים. כמובן, מודל שכזה לא יעמוד במבחן השיטה הפיסיקאלית.

כפי שו'ילי ליי (Willy Ley) וליון ספארגו דה קאמפ (Lyon Sprague de Camp) טענו בשנת 1952, יכלו המדענים הקדומים לסתור בקלות רבה את הרעיון שכדור הארץ חלול מבלי להמתין למכשור מתקדם. באזור המצוי מספר קילומטרים מתחת לפני האדמה נוצרו סלעים על ידי חום ולחץ, ועל כן, אם נוצר חור דינו להיסגר, כמו חורים בטיט שמופעל עליו לחץ. בנוסף, אייזק ניוטון כבר הראה שבספירה חלולה שווה כוח המשיכה בכל כיוון, וכך כל עצם חופשי, יהא זה מים, סלע או יצור אנושי, ירחף חסר משקל באי-סדר כאוטי, בעוד שכוח צנטריפוגלי או גאות ושפל יביאו להתמוטטות הספירה.

ראו גם: תורת הכדור החלול בסיפורת הבדיונית

מודעות פרסומת

יצירה של אתר חינמי או בלוג ב־WordPress.com.
Entries וכן תגובות feeds.